צעד תימני – מסע אל יהודי תימן

Bab_Al_Yemen_Sanaa_Yemen

“זה היה בית של יהודי.” אמר אחד מהאנשים שישבו בפינת אחת הרחובות של צנעא שעלה צפונה לכיוון רחובות השוק שמתפשט מהמרכז כמו כתם צבע צפוף ורעשני עד לבאב אל יאמן. הוא היה אחד מחבורה של גברים צעירים בשנות העשירים או תחילת השלושים לחייהם, שישבו על סף אבן שחבק פינה מתחת לבתי הלבנים האדומים עם הקשתות שבלטו לבנות בחושך. האורות בתוך הבתים האירו את הקשתות מזוגגות באדום וירוק וכחול וצהוב, והירח, גדול ושמן, שפך אור צהבהב על העיר האדמדמה.
“יהודים גרו פה?”
“כן.” אמר אחד מהם. “בכל צנעא העתיקה גרו יהודים. וכשהם עזבו –האימאם שמר עליהם והם מכרו את כל הבתים ואת כל הרכוש וכל העסקים ורק אז עזבו.”

האימאם יחיה אהב והגן על היהודים. מסגד נהריין, שכיפתו הלבנה הבהיקה באור ירקרק מעבר הואדי (הסיילה) שמפריד בין שני חלקי צנעא, היה בית כנסת יהודי עד שעזבו היהודים בין 1949 ל- 1950. כשמת האימאם התערער הביטחון וממשלת ישראל בתיאום עם האנגלים שישבו בעדן, הוציאה את מבצע כנפי נשרים. 40,000 מיהודי תימן הועלו לארץ, מצטרפים לאלו שעלו כבר עוד לפני הביל”ויים ב-1881- ו -1882 ולאלו שעלו ברגל ב-1904 והקימו את כרם התימנים.
עוד קבוצה של כמה מאות שנישארה, ניצלה את שנות השקט שאחרי 1990 , בהן התאחדו תימן הדרומית המרקסיסטית עם צפון תימן הפחות נוקשה, ויצאו לארץ ולארצות הברית.
נסעתי אל היהודים של תימן כי תימן ויהודיה הם חיבור עתיק – מהעתיקים שיש. התימנים הם גם דבר נפרד – אחת משלוש העדות היהודיות: אשכנזים, ספרדים ויהודי תימן, כיס מבודד של כמה עשרות אלפים, שמרו על זהות אחרת ועל מנהגים מוצקים.

נחתתי בלילה. שלוש בבוקר בעיר זרה. האורות הצהבהבים. מימין התגלה באב אל יאמן (שער תימן)- קשתי בחומת העיר העתיקה ולאחריו צללה המונית לדרך שקועה, מעין תעלה שמשני צדדיה חומות. קרקעית התעלה היתה רטובה והנהג הצביע על הדופנות שקו המים שירטט לחות בגובה של מטר וחצי. נתיבי איילון תימניים במרכז העיר. למחרת אשב על גדות הסיילה, אשתה כוס תה מתחת למסגד נהריין ואסתכל על הילדים מתגרים אחד בשני, דוהרים לתוך מי השיטפון, מזנקים על המכוניות שנוסעות באיטיות בתוך השיטפון, זורקים ניירות שייזרמו עם השיטפון של המונסון המזרחי. כמה עליזות יש במים שזורמים דרך הבניינים בני חמש ושש קומות, בנייני לבנים אדומות עם שמונה ואולי עשר מיני קשתות (מודגשות בלבן סמיך) שחוזרים על עצמם וחלונות צבעוניים משובצים בתוכם, ודלתות עץ נמוכות עם משקופים כבדים ומנעולים מוצקים.
בחלק אחר של העיר, מול השגרירות האמריקנית הגדולה, נמצא בית המלון בו שוכנו 60 היהודים שהובאו במטוס מיוחד מסעדה. סעדה נמצאת פחות מ-100 קילומטרים מצפון לצנעא ויש בה משפחה יהודית גדולה שנותרה שם לאחר שרוב יהודי צפון תימן עלו לארץ או השתקעו בארצות הברית. בשנתיים האחרונות יש מלחמה עקובה מדם בין שבט הח’אוטי השיעי לבין הממשלה המרכזית בצנעא. רוב תושבי תימן (כ-22 מיליון) הם סונים. בצפון, לאורך הגבול עם סעודיה, יש מיעוט שיעי של כמליון. זה אזור השבטים שאימת השילטון לא היתה עליו אף פעם. הם נהנו במשך עשרות שנים מאוטונומיה פנימית משום ששימשו כאזור חיץ בין המדינה התימנית לבין ערב הסעודית.
אלא שבשנים האחרונות, בסיוע איראני וכוויתי, מנסים הח’אוטי לכרסם לעצמם את השטח ולקבוע תחום שיעי עצמאי במסגרת הגבולות הסיכסוך המתפשטים בין שיעים וסונים.
הממשלה התימנית טוענת כי היהודים הובאו מסעדה מכיוון שהח’אוטי איימו לפגוע בהם. אולי. המלחמה סביב סעדה, בעיקר בשטח ההררי ופחות בעיר עצמה, גבתה רק באפריל 2007, למעלה מ-450 נפגעים, שליש מהמורדים השאר חיילים תימנים.
20 קילומטרים דרומה מהקרבות, בראידה ובחמר, נמצאת הקבוצה הגדולה האחרונה של יהודים.
בערב לפני שנסעתי אל היהודים של ראידה, חציתי את הסיילה על אחד מגשרי האבן וצעדתי על הרחוב שמחבר אותה עם כיכר תחריר. הרחוב הדי רחב, היה מעין שוק שבו צעדו אנשים ומעט מכוניות נסעו בתוכו. בפינה אחת שלו היה כוך אבן שבתוכו סובב גמל שעיניו כוסו, טוחן סומסום לשמן. עכשיו, בשעת ערב מאוחרת, ישב לידו בעל בית הבד והאכיל אותו בענפי גאת שהוא המסד עליו מונחת הנפש התימנית באשר היא. כולם לועסים גאת. במשך שעות ביום אפשר לראות גברים שלחיים נפוחה מעלים שהם מוסיפים ודוחפים, בולעים את מיץ העלה ולוגמים מים כדי להפיג את המרירות והכיהיון. הגמל לעס, אוגר כוחות נפש לסיבוב הבלתי נפסק של הבוקר הבא.
מוכר צעיר מחנות שמכרה כאפיות, גלביות ומטפחות מסוגים שונים קרא לי. ליד הדלפק ישב איש שניראה שעבר את גיל השישים. שאלתי אותו אם הוא זוכר את היהודים. הוא זכר.
“היהודים הם אחינו.” הוא אמר “והם חסרים לנו מאוד. הם היו הרופאים והאומנים, והמדינאים והיוצרים ואני מתגעגע אליהם.” אין שינאת יהודים בתימן. היהודים כל כך עתיקים פה עצם מעצמות הארץ.
“יש יהודים בצנעה?” שאלתי את האיש שראייתו היתה חלשה ותלתלים לבנים עיטרו את ראשו
“היו. בקע – כל הקע היתה שכונה יהודית. אבל היום יש רק בחמר, בסעדה וברייאדה.”


אלו של סעדה היו בצנעא. האיש במשרד התיירות אמר שלא בעייה לנסוע לרייאדה ואחר כך אמר שאולי תהיה בעייה ומקץ יומיים הצליח לסדר באורח פלא את האישור לנסוע לרייאדה ואל היהודים והפנה אותי לאמין ממשרד התיירות שהסביר לי שהוא משרד תיירות פרטי של איש אחד כי המשכורת של עובד ציבור בתימן היא 150 דולר לחודש ואי אפשר להתפרנס מכך.
נסענו בדרך צדדית. המחסום שעל הדרך הראשית צפונה לא הניח לנו לעבור למרות האישור. הכביש הכמעט שומם התפתל בנוף הרמה הבזלתית שכפריה ניתלו על הרי געש רדומים ופרצי בזלת של התפרצויות עתיקות. הארכיטקטורה התימנית מדברת בשפת המגדלים. במקומות אחרים בעולם בונים בתים של קומה או שתיים שמטפסים כמו עדר כבשים על צלעות ההרים. הכפר הסגנון התימני הוא מגדלים- מגדלים שמצטופפים ביחד ויוצרים מצוק על מצוק, חלק מהבתים תלויים על פי תהום וגובהם גורם למסתכל לקוצר נשימה.
אמרתי לאמין שאני יהודי שנוסע לחג הגדול של היהודים. הוא סיפר לי שהתחתן עכשיו עם אשתו השלישית. שהראשונה לא נתנה לו בנים. שהשנייה לא מצאה חן בעיניו אבל אם הוא היה מגרש אותה הוא היה צריך לשלם עבורה ואם היא מבקשת להתגרש הוא משוחרר מקנסות ומזונות. הוא נתן לה לחזור לבית הוריה וכשבא לקחת אותה אחרי כמה חודשים ההורים לא רצו שתחזור אליו והוא היה פתור בלא כלום. עכשיו התחתן עם בת דודו אותה הכיר מאז שהיתה ילדה. הוא לא חשב שנשים צריכות לדעת לכתוב או לקרוא. שמוטב להן שישבו בבית. שצריך בתימן דמוקרטיה.
שאלתי אותו איזה סוג של דמוקרטיה.
“חוק האיסלאם.” הוא אמר. “על פי הקוראן.”
דמוקרטיה גמישה ורחבת אופקים.
שאלתי על היהודים.
“אסור לפגוע ביהודים, יש להם את כל הזכויות של רכוש משלהם ותנועה חופשית וחופש פולחן. אבל הם לא יכולים להיבחר לפוליטיקה. ולא לבחור. לא בכפרים ולא במדינה. ”
היהודים היו חידה בעיני ומסתורין. מזה כמה ימים הייתי בתימן ונסעתי בצנעא, ולמאאריב ולואדי דאד, ובכל מקום היה זיכרון יהודי. פה הם גרו. אלו תכשיטים כמו שהיהודים היו עושים ולא עושים כאלו יותר – היהודים לקחו איתם את האומניות, מרוקנים את הארץ. עברנו על פני בני רומאן שהצטופף על פסגה בזלתית והנוף היה דרמטי וניפלא והרגשה של ספר קרוב. צפון תימן היא רמה הררית שגובהה בין 2000 ל- 3000 מטרים. האוויר בו צונן ונעים. עננים נמוכים ואפורים של המונסון המזרחי היו תלויים בשמים.
“זו עמרן” אמר אמין כשעצרנו ליד שער מקושת. בסימטאות העיר העתיקה הביטו בנו בחצי הפתעה. יש מעט תיירים בתימן ואלו נוסעים מצנעא דרומה – הצפון הוא ארץ החטיפות, המקום בו על מנת להפעיל לחץ על הממשלה, לנסות להוציא כופר, עוצרים תיירים באיומי נשק ומושיבים אותם באחד הכפרים לכמה ימים. לכמה שבועות. כמה ימים לפני שהגעתי נרצח צרפתי שהתאסלם ויישב ולמד קוראן בסעדא. הח’אוטי פגעו בו מכיוון שהפך למוסלמי סוני. לא משהו אישי.
בתי החומר הנפלאים של עמראן, צחוק הילדים, הגברים מבני שלוש ועד מאה שכולם חוגרים את הג’אנביה – הפגיון הקצר והרחב.
חצינו את מחסום הדרכים שמצפון לעמראן. אולי לא עצרו אותנו כי לא היינו אמורים להיות כאן. שדות ירוקים רחבים מתחת לשמים אפורים. כפר תלוי על פרץ בזלת ממערב לדרך. “רייאדה” אמר אמין ואני ניסיתי לחפש את הכפר היהודי. הוא לא ניראה שונה מהכפרים שלפניו. עברנו ערימות עצים שהכינו הפחמים ושוק עם אנשים חמושים וערימות ירקות ופירות (המנגואים ניפלאים עכשיו, והאגסים והתפוחים) ועצרנו.

על שער הברזל היה כתוב בעברית: “ברוכים הבאים”. מעבר לשער היתה גדר חומר חומה בהירה ובית בן שתי קומות שכשהרמתי את הראש ראיתי ראש מציץ מאשנב שלא היה גדול ממנו. ילד בן ארבע או חמש שפניו עגלגלים על ראשו כיפה רחבה ושתי פיאות וחיוך קונדסי, נסוג לתוך החלון, הוציא את ראשו שוב הביט בי ושוב חייך. דפקתי בדלת.
דניאל בן ה-12 פתח את הדלת. היו לו פנים עגלגלים ועיניים שחייכו מתחת למשקפיים. “שלום עליכם.” אמרתי בעברית. התחלנו לדבר ערבית ועברנו לעברית. היה קצת מוזר לדבר עברית אבל התימנים הביטו בנו בלי שום חשד. העברית היא שפתם של היהודים. ברור שיהודים מדברים עברית. ילדה קטנה פרצה מהבית האפלולי אל הסימטה המוארת. היא היתה לבושה בשימלה ציבעונית וחבושה בכובע שביסי מחודד. היא צחקה צחוק מצלצל והציצה בי.
טיפסתי לתוך הבית. דניאל הוביל אותי לראות את ספרי התורה. אולי כי יש משהו בזה שאנחנו עם הספר. שהאותיות העתיקות שמרו אותנו. בגימטריה. בשפה שמורכבת מהאותיות. כמה מילים ושנינו ידענו שהמשפחה היהודית הזו שאין לה גבולות, שהמציאה את העולמיות עוד לפני שמישהו חשב על גלובליזם, היא המשפחה שלנו. דניאל לפני ויחד איתו ששון העגלגל והחייכן שהביט בי מהחלון ואחרינו אסתרינה הקטנה והצחקנית. בקומה הראשונה רבץ הסבא יעיש יוסף. העברית שלו היתה במבטא התימני הכבד. זו של הילדים היתה עברית מודרנית. טיפסנו לתוך חלון פנימי שהפריד בין מה שניראה כמו חדר ההסבה של הבית אל חדר שבפינתו פתח דניאל את ארון הקודש עם שני ספרי תורה. אחד שהיה של הסבא שלו ואחר שהשאיר אחד מאלו שנסעו לאמריקה או לארץ ישראל. הספרים לא נשמרו בבית הכנסת שהיה במבנה הצמוד אלא בבית, קרוב לחדר השינה. אסתרינה המשיכה לצחוק ושאר הילדים (3 בנים וחמש בנות) הצטופפו והציצו בי.
“איפה אבא?”
“באמריקה.” אמר דניאל.
יצאנו מהבית, הקפנו את שער הברזל. דניאל דפק על דלת ברזל נוספת שהיתה בסופה של הסימטה. אמו פתחה את השער ונבלעה במטבח שהיה פתח שדרכו אפשר היה לראות אשה מבשלת על תנורי חומר ומכינה את סעודת החג. מדרגות הובילו מהחוץ אל מסדרון מאורך וכשפתח דניאל את הדלת – עמדנו בבית הכנסת שהיה אולם אחד לא מרוהט עם ארון תורה בכותל הצפון מזרחי לכיוון ירושלים ודפים עם אותיות עבריות על הקיר וטליתות תלויות ומדף מאורך עם ספרים. מסביב לקירות, בדרך הישנה של בתי הכנסת התימניים, היו כריות לממתפללים. שאלתי את דניאל אם הוא יודע את הקושיות והוא דיקלם “מה נישתנה הלילה הזה…” בהגיה תימנית. משום מה חשבתי שהניגון שאני מכיר מהארץ יושר על ידי דניאל אבל הוא הביט בי בשאלה כשהתחלתי לשיר את הקושיות. הקושיות מסתפקות בניגון התפילה ולא מעטרות אותו במנגינה כפי שמקובל מערבה מכאן.
בחוץ צעד שואב מים יהודי אל הבאר. ושני תימנים חגורים ג’אנביות התקרבות לסבא יעיש יוסף ודיברו איתו.
“מי אלו?” שאלתי
“זה גוי.” אמר דניאל
“אתם אומרים גוי?”
“כן.” אמר דניאל. או נוכרי.”
פאיז עבר על הכביש הראשי. פאיז הוא המורה לעברית. הוא עצר לרגע וברך אותי בעברית. עמדתי על כביש באמצע תימן וניהלתי שיחה בעברית. מכל הארצות שבעולם לא עלה על דעתי שכך יתנהל העולם בערב פסח. למרות המספר המצומצם של היהודים, היה להם מעמד מיוחד, סוג של ביטחון ארצי שנובע מכך שנולדו פה והיו פה לפני כל מי שמקיף אותם. אמרתי לפאיז שאקפוץ לבית הכנסת שליד בית הספר אחר כך. אמין אמר שאנחנו צריכים לנסוע למשטרה כי בדרך אל הבית היהודי הבא, נחטפו שני זרים אתמול והוא לא יודע איפה הם. עשרה שוטרים מהמליציה המקומית על טנדר הצטרפו אלינו למסע ואמין לחש לי כשיגמרו ללוות אותנו, כדאי שאשלם להם. הקפנו שדות ירוקים שהיו ממזרח לגרעין של ראיידה ועצרנו ליד בית מוקף חומה. כאן חיכו לנו על הדרך נערים יהודים מגודלי פיאות. השמועה הקדימה אותנו. לחיי הנערים היו עגולות ונפוחות מגאת. אלו היו יהודים שונים ממשפחת יוסף ושמונת ילדיה. כאן היה ביתו של סעיד חמאדי, יהודי תקיף שידו בכל. כשנכנסתי לסלון העצום שבקומה השנייה, רבצו כבר שוטרי הכפר וקנקי מים ומרקקות לפניהם, לועסים גאת ששלו ענף אחרי ענף משקיות נילון נפוחות. סעיד חמאדי אמר שיש לו משפחה באושיות ברחובות. שהיה בארץ לפני עשר שנים לשלושה חודשים ושיחזור אם יהיה לו כסף. לא היה ניראה שכסף חסר בבית הזה. הוא צבט עלי גאת, יושב מתחת לתמונת נשיא תימן סעיד עלי עבדאללה סלאח, קערה עליה כתוב: ברוכים הבאים, ובין השניים היה תלוי קלשניקוב מושחם. “זה מישראל” אמר אחד הילדים שהיה שרוע לידי.
“איך קוראים לך?” שאל סעיד חמאדי. “צור-” הוא רשם כשאייתתי לו. מהזהירים. מהמקושרים.
הוא הוריד את הקלשניקוב השחום והציג ביננו. ייצוא ישראלי שנירכש בתימן. הוא היה גאה בישראליות של הנשק הגנדרני. השוטרים המקומיים הביטו בו בהערכה. הנשק היה ישראלי – פולחן הנשק – תימני. גבר צעיר נכנס אל החדר והשתרע לצידי. “זה זלמן” לחש הילד שלידי.
“זלמן זה שם תימני?”
“אשכנזי.” צחק סעיד חמאדי. “כשהוא נולד באו לפה הסאטמרים מאמריקה וכשעשו לו ברית מילה – הם קראו לו זלמן.”
“אתם עושים את הסדר עם משפחת יוסף?”
“לא. יש לנו בית כנסת שלנו.” אמר סעיד. טומן עוד כמה עלי גאת לפיו, לוגם לגימה מבקבוק הפלסטיק שלפניו. “תוכלו לעזור לנו במשהו?” הוא שאל כשעליתי על הרכב. השארתי לו כמה אלפי ריאלים. מכל היהודים שפגשתי הוא ניראה זה שממש לא צריך עזרה. אבל הוא רצה אותה. שתבוא. עכשיו. כל יום. כל היום!
נסענו לבית הכנסת השלישי של ראיידה. לזה של פאיז. בפנים היו מסובים יותר ממניין יהודים עטופים בטליתות. השוטרים נדחקו לחצר אבל פאיז לא התייחס אליהם . בחצר עמד מיניבוס עליו היה כתוב שהוא שייך לבית הספר על שם שבזי (קברו של שבזי היה בתעיז שמדרום לצנעא, אבל מורה דרך תימני מתעיז אמר שלפני כמה שנים נבנה בית ספר על הקבר). “קיבלנו אותו מהממשלה.” אמר פאיז. הממשלה אוהבת את היהודים. כאן היה המרכז של הסאטמרים. בעיני הפוליטיקאים התימנים היהודי םהם הגשר לאמריקה. לשמור על היהודים – פירושו לשמור על צינור היחסים המזומנים והסיוע.
שאלתי את פאיז אם היה בארץ. “כשיבוא המשיח בעזרת השם וייקבץ את כל נדחי ארץ אבוא לארץ.”
הוא ייצג את הגישה הסאטמרית שאין לעלות לארץ עד שיבוא המשיח ותגיע הגאולה. הסאטמרים שבו את יהודי תימן לפני כעשרים שנה, מסייעים, מייבאים את הנוער לניו יורק שם הם לומדים אידיש ואנגלית. חלקם חוזרים לתימן. חלקם נשארים בארצות הברית של אמריקה. בית הכנסת היה סאטמרי למרות שהשולחנות סודרו מסביב לקירות בדרך המזרחית. הסידור היה סאטמרי (הסאטמרים מתפללים בנסוח הספרדי). הנערים התימנים סובבים בחסות הסאטמרים ברחובת ניו יורק בבתי היהודים ואוספים תרומות להצלת תימן.
“אפשר לישון פה היום?”
“כן.” אמר פאיז, “אמצא לך משפחה.”
“אתה לא יכול לישון כאן.” אמר אמין. “השוטרים אומרים שאתה חייב לחזור לצנעא.”
היהודים נכנסו לבית הכנסת. השמש התגלגלה מערבה מרכס הבזלת שהכפר תלוי עליו.
“אם כך אני חייב ללכת להגיד חג שמח ושלום למשפחת יוסף.” אמרתי לאמין.
טיפםסתי בחזרה אל בית הכנסת העתיק של משפחת יוסף: סבא יעיש, שלושת הנכדים הגדולים ועוד כמה זקנים מילאו מניין ביית הכנסת. “חג שמח” אמרתי לדניאל שחייך אלי ונישק את ידי בדרך התימנית. אתה מנשק את גב היד – המנושק מנשק את גב ידך. סבא יעיש יוסף נישק את ידי, עברתי בין הישובים שלא עצרו מתפילת החג, מנשק ומנושק, השוטרים מחכים בפתח בית הכנסת. ששון נישק את ידי בחיוך ואני חשבתי על משפחת יוסף החייכנית והחמה שאני משאיר מאחורי בכפר שיש בו מאה ומשהו יהודים, שלושה בתי כנסת, ובית הכנסת של משפחת יוסף נדמה לי כשריד ההיהודי האחרון של יהודי תימן בפניהם העגולים, בפיאות, בתפילה התימנית שניקראה בהסבה ובנשיקות המתוקות שליוו אותי על הכביש המאפיל.

Facebook
Twitter
Email
LinkedIn

שכתוב ההיסטוריה

במשך 15 שנה הופיע בוויקיפדיה ערך על מחנה השמדה בוורשה שבו נרצחו לכאורה כ200,000 פולנים. הפרסום השיקרי זכה למאות אלפי צפיות, תורגם לשפות רבות וצוטט

קרא עוד »

שפה מדבקת

אחת מהשאלות שנותרו פתוחות בכל הנוגע לוירוס הקורונה היא מדוע ישנה שונות גדולה בעוצמת ההדבקה במדינות שונות. ישנם גורמים רבים שיכולים להשפיע על ההדבקה כמו:

קרא עוד »