כאשר כתב המינגווי בשנת 1938 את הסיפור הקצר, "שלגי הקילימנג'רו", הוא בודאי לא שיער בנפשו כי תוך פחות מ- 80 שנה עתידים השלגים הללו להיעלם. הקילימנג'רו, ההר הגבוה ביותר באפריקה, הולך ומאבד במהירות את כיפת הקרח המפורסמת שלו שהיתה זה מכבר לאחד האייקונים של היבשת השחורה. אלפי המטפסים המעפילים לפסגתו המבהיקה מדי שנה יודעים כי הם כנראה הדור האחרון אשר יוכל לספר לנכדיהם כי זכו לראות קרחונים ושלגים בפסגת אפריקה, בסמוך לקו המשווה. על פי תחזיות ומחקרים מדעיים צפויים הקרחונים העצומים שבראש ההר להיעלם לחלוטין עד שנת 2040. קצב ההמסה המואץ, העומד על כחצי מטר בשנה, הביא לכך ששטח הקרחונים הצטמצם ב- 80% מאז שנת 1912 בלבד, אז החל התיעוד המדעי של ההר. שטחם של הקרחונים אשר היוו השראה לסיפורו המפורסם של המינגווי מסתכם כיום בכ- 2 קמ"ר בלבד.
הטיפוס אל פסגת הקילימנג'רו שבטנזניה כמוהו כהליכה מקו המשווה אל הקוטב. חמש רצועות גיאוגרפיות שונות חוצה המטייל תוך מספר ימים, החל ממישורי הסוואנה האינסופיים, דרך מטעי הקפה והתה, יער הגשם העבות, האחו העשבוני והמדבר האלפיני, עד שהוא מגיע אל פסגת ההר המושלגת והקפואה המתנשאת לגובה של 5,895 מ' מעל פני הים.
הקילימנג'רו, הר געש כבוי הנחשב גם להר הגבוה בעולם שאינו חלק מרכס הרים, בולט באופן יוצא דופן מעל המרחב המישורי שלרגליו. בולטות זו היא אחד ההסברים למקור השם "קילימנג'רו", שפירושו בסווהילית "הר השיירות" (מלימה נג'ארו). הסוחרים הערבים שהובילו את שיירותיהם מאזור החוף של מזרח אפריקה בואכה אגם ויקטוריה ראו בהר זה נקודת ציון, הן בשל גובהו הרב והן בשל כיפת הקרח המבהיקה שלראשו, הנראית לעתים עד למרחק של כ- 200 ק"מ.
השער לקילימנג'רו היא העיר הסימפטית ארושה, השוכנת לא הרחק מהגבול עם קניה. מכאן, בין חנויות הרוכלים ההומות והשמש היוקדת קשה לדמיין כי בראשו של ההר הסמוך יורדות הטמפרטורות אל מתחת לאפס וסופות שלגים הן ענין שבשגרה. התושבים המקומיים, אנשי שבט הצ'אגה (chagga) המתגוררים למרגלות השיפולים הדרומיים של ההר, מספרים כי עד אשר הגיע לכאן האדם הלבן באמצע המאה ה- 19 הם לא העיזו לחלום לעלות אל הראש ההר מפחד זעמו של האל, שלפי אמונתם זה מקום מושבו ("נגאז'ה נגאי" בשפתם, כלומר – "בית האלוהים").
החוקר האירופי הראשון ש"גילה" את ההר למערב היה המיסיונר יוהנס רבמן, אשר בשנת 1848 ניצב למרגלותיו. דיווחיו באירופה בדבר קרחוני ענק בראש הר עצום על קו המשווה הפכו אותו למושא ללעג וקלס, אולם סיפוריו גירו את יצר ההרפתקנות והגילוי של מספר חוקרים אחרים. בהמשך ניסו מספר מטפסים, מיסיונרים והרפתקנים להעפיל אל הפסגה, ללא הצלחה.
רק ב- 1889 הצליח הגיאוגרף הגרמני ד"ר האנס מאייר לכבוש את הפסגה, לאחר מספר נסיונות כושלים. ב- 6 באוקטובר באותה שנה, כשהוא מלווה בעמיתו לודויג פוצשלר, מטפס הרים מקצועי שהעמיד לרשותו צוות סבלים מקומיים, הצליח מאייר לגבור על קירות הקרח האנכיים שעיטרו את שפת הלוע של הר הגעש אשר התנשאו לגובה של כ- 30 מטרים. המשלחת פילסה דרך בין הצוקים הקפואים וחצבה מעבר בינות לקרחונים, עד שהגיעו אל כיפה קטנה המתנשאת מעל למכתש גדול שבמרכזו התגלה פתח הלוע הרדום של הר הגעש. נרגשים ונחנקים מגודל המעמד (או מהיעדר חמצן…) לחצו השניים ידיים, הניפו את דגל גרמניה וקבעו את שמה של הגבעה הנישאה כ"פסגת הקיסר וילהלם". לימים, עם הכרזת העצמאות של טנזניה (אז, טאנגנייקה) בדצמבר 1961, יטפסו אל אותה פסגה ממש שני קצינים טנזניים צעירים אשר ישגרו מכאן זיקוקין דינור לסמל את לידתה של המדינה החדשה. מעתה ואילך תקרא פסגת אפריקה "אוהורו" (חירות).
הטיפוס לראש הר הקילימנג'רו מושך אליו בעשור האחרון כעשרת אלפים מטיילים מדי שנה, המכניסים לקופת טנזניה למעלה מעשרה מיליון דולר (בשנה), סכום לא מבוטל בהתחשב בכך שטנזניה היא אחת המדינות העניות בעולם, עם הכנסה שנתית ממוצעת של כמה מאות דולרים לנפש. משך ההליכה, העובר בנתיב אותו קבע מאייר בסוף המאה ה- 19 נמשך כחמישה ימים, והוא נחשב לנוח יחסית, אולם רק כ- 75% מהמטיילים מצליחים להעפיל לפסגה ולצפות בשלגי הקילימנג'רו מראש ההר.
ואולם, ההר המפורסם ביותר באפריקה כבר מזמן אינו רק יעד למטיילים הרפתקנים, אלא מוקד לויכוח ציבורי ומדעי בדבר בעיית ההתחממות הגלובלית הפוקדת את כדור ארץ. החל משנת 2000, מנהל פרופ' לוני תומפסון, גיאולוג וחוקר קרחונים מאוניברסיטת אוהיו, מחקר מתמשך העוקב אחר מצב הקרחונים בקילימנג'רו. במסגרת המחקר, בוצעו קידוחים בקרח ונשלפו מתוכו 6 דגימות שהועברו למעבדה באוהיו, שם מנתחים את הרכיבים האורגניים והכימיים בקרח ומהם מפיקים מידע לגבי ההיסטוריה האקלימית של כדור הארץ. לגישתו של תומפסון, הקרחונים בפסגות ההרים הגבוהים בעולם ובקטבים הם קפסולת זמן האוצרת בתוכה מידע נדיר על ההיסטוריה של שינויי אקלים. מסקנות המחקר, אשר פורסמו בעקבות פיענוח הממצאים מקרחוני הקילימנג'רו, מצביעות במדויק על שלוש תקופות התחממות קיצוניות שגרמו לבצורת ויובש קיצוניים: לפני 8,300, 5,200 ו-4,000 שנים מהיום. לדברי החוקרים תקופות יובש אלה השפיעו במישרין על כלכלת האדם ותנועתו בכל המרחב הגדול שבין חוג הסרטן וחוג הגדי (במרחב זה מתגוררת כיום כ- 70% מאוכלוסיית כדור הארץ). הביטוי המיידי והניכר ביותר לעין של שינויי האקלים ההיסטוריים הללו הוא בהמסת הקרחונים בקטבים ובפסגות ההרים הגבוהים בעולם, והחשש הוא כי כיום אנו נמצאים בעיצומה של תקופת יובש חמורה.
הממצאים והמסקנות המדאיגות של תומפסון שהתייחסו להר המפורסם ביותר באפריקה הפכו את הקילימנג'רו לאחד מסמלי המאבק למניעת התחממות כדור הארץ. בעקבות המחקר ערך ארגון "גרינפיס" בנובמבר 2002 מסיבת עיתונאים בראש ההר אשר שודרה בוידאו למרקש שבמרוקו, בה נערכה באותה עת ועידה בינלאומית שדנה בשינויי האקלים. באוקטובר 2003, בעת דיון בסנאט על הצעת חוק לריסון פליטת גזי חממה, הציג הסנטור ג'ון מק'קיין תצלומים ישנים מול תצלומים עכשוויים של פסגת הקילימנג'רו על מנת להמחיש את קצב עליית הטמפרטורות הגלובלית. תמונות אלה של כיפת השלג הנעלמת מהקילימנג'רו אף זכו למקום של כבוד בסרטו המדובר של אל גור "האמת המטרידה".
ואולם מן העבר השני, יש הטוענים כי מדובר באזעקת שווא אקולוגית נוספת של פוליטיקאים ומדענים, העושים שימוש בעניין המסת הקרחונים בקילימנג'רו בכדי לבסס תזה שהגורמים לה טרם הוכחו מבחינה מדעית. לפי עמדה זו, הנתמכת על ידי פרופ' גיאורג קאזר מאוניברסיטת אינסברוק (אוסטריה) וד"ר דאגלאס הארדי מאוניברסיטת מסצ'וסטס, השימוש בממצאי הקילימנג'רו לצורך הצדקת הטענה כי פעילות האדם גורמת לפליטות גזי חממה ומכאן להתחממות כדור הארץ היא מניפולטיבית ושגויה. לטענתם, כדור הארץ עובר ב- 120 השנים האחרונות תהליכי התחממות טבעיים שאינם קשורים במישרין לפעילות האדם. מדענים אלה סבורים כי הקרחונים בראש הקילימנג'רו הם שריד היסטורי לעידן הקרח שמלפני כ- 11,000 שנים והם הולכים ונעלמים משום שהאקלים במזרח אפריקה הוא יבש כיום בהרבה מכפי שהיה בעבר, דבר המצמצם משמעותית את כמות השלגים היורדים בפסגת ההר ואשר נחוצים לשימור הקרחונים. בנוסף לכך, האויר היבש מקטין את עובי שכבת העננים ובכך מתאפשרת חדירה גבוהה יותר של קרינת השמש הממיסה במהירות את הקרחונים. לטענתם, תהליך ההמסה המואץ החל באופן טבעי בסוף המאה ה- 19 (אז לא היו פליטות גזי החממה) והוא היה מתרחש בכל מקרה, אם כי אולי בקצב איטי יותר.
השוני בין מסקנות החוקרים אינו משנה את העובדה כי הנתונים והעובדות הם ברורים וכי הקרחונים הטרופיים בקילימנג'רו, הר קניה, הרי האנדים, הרי טיבט וסין הולכים ונעלמים בקצב מהיר מאד. פעילי איכות הסביבה בעולם, כלכלנים וראשי מדינות מבינים כבר היום כי לא מדובר רק בנזק כלכלי ותיירותי למדינות העניות בהן מצויים ההרים היפים הללו, אלא גם בסכנה קיומית ממשית, שכן הקרחונים הללו מהווים גם מקור מים לחקלאות ולמחיה של מיליוני בני אדם בעולם השלישי. למרבה הצער, לא ניתן לעשות כבר הרבה בכדי לעצור את התהליך, שבסיומו תאבד האנושות כולה את אחד הסמלים התרבותיים של אפריקה הרומנטית שיצר ארנסט המינגווי.
