לפני כמה שבועות נשלח אליי סרטון המתיימר להיות 'אומנותי'. בסרטון נראה האומן המוכשר "מוזג" אלומיניום מותך לוהט אל תוך קן של נמלים. המטרה היתה לשלוף החוצה מתוך האדמה יצירת אומנות מתכתית, לקישוט סלון הבית שלו, שנראית קצת כמו ענפי עץ. מדובר בקן של נמלת הקציר, שבו חיות, בדרך כלל, כ-100,000 נמלים פועלות. לא. הקן לא היה נטוש. הוא היה פעיל, בלב שדה, לא מפריע לאף אחד. דבר לא הצדיק את המעשה, למעט החשיבה האינטרסנטית והרצון לפאר את ביתו של ה'אמן' ביצירה שטרם נראתה. 100,000 נמלים, לכל הפחות, חוסלו סתם, ללא כל סיבה.
אני לא מאמין שמדובר באדם רע. ככלל, אני נוטה להאמין שחלק גדול מהמעשים שאנו עושים, בעיקר כלפי הטבע והסביבה האקולוגית, מקורם אינו ברצון שלנו להתעלל בבעלי חיים או בסביבה בכוונת תחילה. אנחנו, פשוט, שמים את עצמינו במרכז, מעל כולם. העולם צריך לשרת אותנו, את רצונותינו, קיקיוניים ככל שיהיו.
בשנת 2016 מוטט קבלן בעיר חדרה, מבנה המיועד להריסה, וקבר תחתיו אלפי עטלפי פירות בעודם בחיים. זאת לאחר שפעילי סביבה הזהירו מפני האסון האקולוגי וביקשו זמן לטפל באוכלוסיית העטלפים ולהעתיק אותה מהמקום. אלפי עטלפים מתו באירוע, מאות נפצעו וטופלו על ידי מתנדבים. רבים מהם מתו או הורדמו לאחר שלא ניתן היה להצילם. לא מדובר בתאונה. מדובר בפעולה יזומה שתוצאותיה היו ידועות מראש.
באוגוסט 2021 הועלה באש יער ירושלים באזור היישובים בית מאיר, צובה וגבעת יערים. 11,000 דונם של יער עלו באש. השריפה פרצה בכמה מוקדים במקביל, בתנאי מזג אוויר חם וסוער, מה שהעלה מייד את החשד שמדובר בהצתה מכוונת. המציתים לא נתפסו אך מדובר, כנראה, על פי הערכות המשטרה, בניסיון לפגע, כחלק מהקונפליקט הישראלי פלסטיני. 11,000 דונם של עצים, בעלי חיים, צמחים, בתים. הרס מוחלט. תופת. הכל בכוונת מכוון.
ב-11.2.2021 שפכה מיכלית נפט, באופן מכוון, אלפי טונות של מזוט לים התיכון, כ-50 ק"מ מול חופי ישראל. הזיהום האדיר פגע בחופים, מאזור אשקלון ועד חופי לבנון, הרס סביבות ימיות, פגע בדגה, בשוניות לאורך החופים, בבעלי החיים לאורך קו החוף.
–***–
אנחנו, בני האדם, מאז ומתמיד נוטים להציב את עצמינו במרכז. בין אם מדובר בפרטים ובין אם מדובר באימפריות גדולות. ההשקפה הפילוסופית האנתרופוצנטרית, שמתכתבת לעיתים קרובות עם תיאולוגיה, מציבה את האדם במרכז תכלית העולם (בניגוד להשקפה האקוצנטרית הרואה באדם חלק בלתי נפרד מהטבע). ניתן לזקק את הגישה הזו אל עיקרון צנטרליסטי שבו גם הפרט, בתוך חברה מתפקדת, היררכית, ריבונית ובעלת חוקים ומוסר משלה, יציב את עצמו במרכז, ויפעל, לעיתים מחוץ למסגרות החוק והמוסר, על מנת לקדם את האינטרסים הפרטיים שלו, על חשבון החופש והזכויות של הסביבה האנושית והטבעית שלו. לעיתים, פעולותיו תהיינה רק בגדר "אי הרצון לצאת מאיזור הנוחות" שלו, ולעתים היא תבוא לידי ביטוי בפעולה יזומה הנובעת מרצון פנימי להראות עליונות על הסביבה שלו, אגו, או סתם מתוך חוסר תשומת לב. והדוגמאות הן רבות לאין ספור. החל בארגונים ההורסים את הסביבה הטבעית כדי לנצל את משאביה, וכלה בפרטים החיים ברשתות החברתיות, המוצפות בתמונות 'עצמיות' (סלפי) של בעל החשבון, אוכל, שותה, מתעורר, מפהק, מתלבש, מתאפר, מזייף שירים, מחרב את סביבתו. והדוגמאות לכך רבות:
טרקטורונים ורכבי שטח: בישראל, כמו גם במקומות אחרים בעולם, התפתחה תרבות הנסיעה בשטח, באמצעות רכבי שטח כמו אופנועים, טרקטורונים, אופניים חשמליים וג'יפים. ביסוד, אפשר ומדובר דווקא בזיקה של האדם לטבע, רצון להתפעל מיופיו ואף לקדם את ההבנה שהשמירה עליו היא בעלת ערך. בפועל, תרבות הדהירה בשטח היא הכל חוץ מאהבה לטבע. היא אהבה לעצמינו, לתחושת הכוח והעוצמה, היא התעלמות מוחלטת מצרכי הטבע. היא ההרס שלו. הדוהרים בשבילי הטבע, אלה מהם השומרים על החוקים ונוסעים בשבילים המיועדים לכך, וגם אלה המחריבים אותו בנסעם בשבילים חדשים שהם מפלשים לעצמם, עושים נזק עצום לסביבה האקולוגית. הם מעלים ענני אבק, טוחנים את הקרקע לאבק (פודרה) המונע חלחול של מי גשמים, ומסיט את הניקוז ואת הזרימה הטבעית של הנחלים והנהרות. הם יוצרים מפגע רעש נוראי, ופולטים זיהום אוויר וקרקע (שמנים ודלקים). על הדרך הם דורסים צמחים ובעלי חיים, שלא לדבר על כמויות האשפה שהם מותירים אחריהם (ראו כתבות שעלו בעבר באתר).
אגב, הפעולות האלה מתכתבות גם עם הצורך שלנו לנסוע בכלי רכב גדולים יותר, מזהמים יותר ואשר צורכים יותר דלק. בארה"ב אחוז המשתמשים ברכבים המשפחתיים עם אוריינטציית שטח (SUV) בעלי נפח מנוע גדול העולה על 1500 סמ"ק, עלה ב-25% בין השנים 2015-2020, וכך גם במקומות אחרים בעולם (בספרד, פורטוגל וסין בכמעט 50%). רבים מהם עושים שימוש בדלק מסוג דיזל, בשל רמת הצריכה הגבוהה של דלק.
באפריל 2022 התקיימה אליפות העולם בספורט מוטורי בישראל. תוואי המסלול עבר בשמורות טבע מדבריות, והביא לויכוח בין רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה וארגוני סביבה, לבין משרד התיירות ומארגני האירוע. שורה ארוכה של מדענים התריעה מפני פגיעה בטבע הבראשיתי, נזקים, שהשיקום שלהם יארך עשרות שנים, אבל היי, הרבה יותר חשוב לעשות תחרות אופנועים, כי הרי…
הרי מה?? למה לא לנסוע על שבילים קיימים? למה לא על כבישים סלולים? למה להרוס? מה המטרה? סיפוק צרכים מיידי? מי מרוויח מזה? לא ברור. ככה הם רוצים. פשוט כך.
–***–
כשלמדתי לפני שנים רבות באוניברסיטה, סיפר לנו אחד המרצים על הצנטרליזם שהנחה את מעצמות אירופה בהשתלטן על העולם בתקופת הקולוניאליזם. כל מעצמה שמה עצמה ברכז, והחריבה את התרבויות והסביבות אותם כבשה. הגדילה לעשות האימפריה הבריטית, (שאף קבעה עבור כולנו שמרידיאן 0 של העולם יעבור בבירתה – לונדון). הבריטים שתבעו את הבעלות על קרקעות הילידים, והפכו את הסביבה הטבעית לשדות חקלאיים המשמשים את צרכי האימפריה. במקום יער טרופי, עצי גומי, מטעי תה, קפה וסוכר, חוות דגים ודקלי שמן. במקום סוואנות, שדות מרעה. ה-'אינדיאנים' נדחקו לשמורות, נשחטו או הפכו לכוח אדם במפעלים העצומים שהוקמו מעבר לים. כך גם התפתחה תרבות העבדות, וכך, באותה נשימה, אנו משעבדים את הטבע, את החלש, עד היום.
אנחנו נוטים לבחור לשים את עצמינו במרכז, להכפיף את העולם אלינו. אנחנו עושים זאת כחלק מתרבות הצריכה החזירית שלנו, בשימוש שלנו בכלים חד פעמיים, בהחלטה לרכוש בקבוקי מים במקום לשתות מים מהברז, בהחלטה להביא ארבעה וחמישה ילדים לעולם שבו מיליארדים חיים בעוני נוראי, מוכי רעב. אנחנו צריכים מקום, זקוקים לאנרגייה, אנחנו זקוקים למזון ולמים, אז אנחנו מרוקנים את האקוות, מייבשים את האגמים, אנחנו מסיתים את נתיבי הנהרות הגדולים לשדות אותם אנחנו נוטעים באזורים בהם עד לא מכבר היו יערות. שכן האקלים שם מושלם לייצור המזון שלנו. אחנו משמידים זנים ומינים של צמחים ובעלי חיים ומתעדפים את אלה הטובים לנו, המשמשים לנו כמזון. את הפסולת שלנו אנו משליכים, לא מטופלת בדרך כלל, אל הסביבה, אל הימים והאוקיינוסים, רחוק ממקום המגורים שלנו. קודם אנחנו והצרכים שלנו, בין אם הם חיוניים להישרדותינו, ובין אם הם רק לצרכי קישוט בסלון. אנחנו ואנחנו, ורק אנחנו, ומדיי פעם, כשזה מסתדר, אולי, ומתאים, אז גם 'אחרים'.
בסיור שערכתי לפני כשנה באזור קיבוץ פלמחים, הראה לי קולגה מרשות הטבע והגנים אזור קינון של צבי ים, אשר נסקרים ומסומנים על ידי פקחים, מתנדבים וחוקרים, על מנת לעזור לשמר את הזן ולייצב את גודל האוכלוסייה ההולכת ונכחדת. אחד הקינים, שהיה מסומן במוטות ברזל, שלטים וסרטים אדומים, היה חרב לחלוטין. מישהו, בשעות הלילה, דהר בחוף בג'יפ, וחלף שוב ושוב מעל הקן, מחריב ומשמיד את כל הביצים שבו. החוף, כמובן, אסור לכניסה של כלי רכב, אבל למי אכפת. "אם יש גישה לים עם האוטו, מי יגיד לי לא"? וכך, קן שלם של צבי ים הנתונים להכחדה, נחרב לחלוטין, סתם, ללא כל סיבה.
ההתנשאות שלנו כלפי הטבע באה לידי ביטוי גם בדרך בה אנו מגדלים את המזון שלנו, בעיקר מזון מן החי. אני איני מטיף לצמחונות או טבעונות. אני כלל לא בטוח שאלה שנמנעים מצריכת מזון מן החי מותירים טביעת רגל אקולוגית קטנה יותר. יש מחקרים שמראים לכאן ולכאן. ויכול מאוד להיות, שכאומניבורים, לא ניתן למנוע מבני אדם לאכול בעלי חיים. הבעיה היא באופן בו אנחנו מתייחסים לגידול בעלי החיים. כמות המזון הנדרשת היום כדי להאביס את אוכלוסיית העולם המתפתחת במהירות, היא כה גדולה, שהיא מחייבת אותנו לאמלל את אלה שגופם משמש בסיס לצריכת חלבון. כל מי שביקר ברפתות או בלולים ודאי נע באי נוחות כשראה את האופן בו נדחסים בעלי החיים האומללים האלה לכלובים קטנים, ומבלים שם את כל חייהם. מה מצדיק התנהלות זו?
אבל את מי זה מעניין? בסוף, אני וילדיי צריכים לצרוך את השניצל היומי, את הביצה או הסטייק, ושכל העולם יישרף. "כשאני רעב, ממש לא אכפת לי איך גידלו את התרנגולת שאני אוכל, וכמה היא היתה אומללה". קודם אני, אחר כך העולם.
סיפוק הצרכים הוא מעל הכל. זיקוקים במופעים – הגורמים להלם אצל בעלי הכנף, לטראומה ולעיתים לאירועי מוות המוניים. השימוש בדלקים פוסיליים. חימום בתים בפחם, בעץ (קמינים), בנפט. תהליך עיור. ואלה עוד בפן החוקי. האם זהו יצר הישרדותי? או שמא רק חזירות?
לטעמי, הצרכנות החזירית שלנו בוטא. היא אינה מאוזנת, ואולי, רק אולי, היא מצריכה סוג אחר של התערבות המדינה. כלל לא בטוח ששינוי השיטה הכלכלית במדינות המערב, מהשיטה הניאוליברלית על גווניה, היא הצעד הנכון. אבל אפשר והטלת הגבלות על הכלכלה כמו מיסוי מוצרים מזהמים (מס פחמן) על היצרנים והצרכנים או הטלת קנסות על ייצור מזהם, יכולים לעזור לצמצום את הצריכה החזירית או לרסן את תהליכי הייצור המזהמים.
בינתיים, דריסת הרגל שלנו היא גסה. זה מתחיל בקטן, בבית, במשפחה, ומסתיים בהחלטה לצאת למלחמה ו-לשרוף את העולם. אני צופה באוקראינה הולכת ונחרבת. בפיצוצים האדירים של מאגרי הנפט, אוניות, גשרים, יערות העולים באש, שדות ומבנים, פארקים. כמה נזק?! כמה נזק! מנסה לחשב מה המשמעות האקולוגית של עיי החורבות, הררי ההרס ההולכים ונערמים על האדמה החרוכה שמותירים הרוסים אחריהם.
האדם, הפרט, יתקשה לצאת מגדרו על מנת לשנות את דפוסי התנהגותו, את ה-DNA שלו. אבל לשם כך בנינו מנגנונים חברתיים מורכבים, בנינו מדינות, וניסחנו עקרונות של מוסר, של הומאניות, של חמלה כלפי הסובבים אותנו. הבנו, במאות שנים של מלחמות, שאגוצנטריות מובילה אותנו לאבדון, שהמחיר האנושי הקיומי שאנחנו משלמים על הצבתנו במרכזה, מתנקם קודם כל בנו. ראינו זאת במלחמות העולם, בשואה, באסונות אקולוגים אדירים, בהתעלמות שלנו מהטרור העולמי, ממצוקת העולם השלישי, ממלחמות האזרחים. מדוע אנחנו מרשים לעצמינו להתעלם ממה שאנחנו מעוללים לסביבה, לבעלי החיים החלשים מאיתנו? הרי המחיר ידוע וברור לכולם.
הציפייה שלי מהפרט לפתור את בעיות העולם היא קטנה. דרושים לכך מנגנונים מדיניים או בינלאומיים בעלי עוצמה רבה, כסף. אבל כל אחד מאיתנו, בחלקת האלוהים הקטנה שלו, יכול, לפני שהוא רומס קן של צבים, או שורף, כנקמה, יער, משתולל בטרקטורון בשטח, משליך בדל סיגרייה מחלון הרכב או משתמש בכלים חד פעמיים, לחשוב פעם אחת נוספת על העוול שהוא גורם גם ליצורים אחרים שחיים פה, ואולי, בלעדיהם, אין גם לו זכות קיום. קצת צניעות ודרך ארץ, חברים.
תמונות:
pexels-leonid-danilov-2768961
pexels-lucien-wanda-2827735
