על פי IUCN , 224 מיני עופות בעולם (2% מכלל מיני העופות), נמצאים בסכנת הכחדה קריטית, בשנת 2020. אם לא תבוצענה פעולות אקוטיות לאישוש אוכלוסיותיהם והצלתם, קרוב לוודאי שלא מעט מהם ייעלמו בעשורים הקרובים. כ-20 מינים מתוכם כנראה נכחדו זה מכבר מהעולם וכל גילוי אפשרי של חלק מהם הוא סנסציה חדשותית פלאית. לפחות חמישה מינים מהרשימה הזאת מצויים בשבי בלבד (כדוגמת "עורב הוואי", Corvus hawaiiensis וארת ענקית יקנתונית, Cyanopsitta spixii), והסיכויים להצלתם הם קלושים עד מאוד. למעלה ממחצית (כ-30 במספר) מן המשפחות בהן כלולים המינים בסכנה הכחדה הקריטית קיימות גם אצלנו בישראל, ובתוכן, למשל, נשר דרומי וקיווית להקנית. אין ספק שהרשימה הזאת תשתנה עם הזמן, שהרי הסכנות מהשפעות האדם על הסביבה רק גדלות, אך הסיכויים לאיתור מינים מסוימים הנחבאים באזורים נידחים ורחוקים דווקא גדלים, בשל התרבות הסקרים והתצפיות.
הגורם העיקרי להיותם של מיני עופות בסכנת הכחדה קריטית ולתפוצה מקוטעת (פרגמנטציה) הוא, ראש ובראשונה, פגיעה בבית-גידולם בשל תופעות כגון: בירוא יערות, ניקוז ביצות, צייד מסיבי, שריפות יזומות ופגיעה בשטחים הפתוחים. לפרופיל התורשתי של חלקם גם חשיבות רבה לשרידותם בתנאים משתנים בקיצוניות, לרבות בתקופה של התחממות גלובלית. גם תופעת הצייד למטרת אכילה, פולחן או כספורט, באזורי הקינון, נתיבי הנדידה או באתרי הקינון, החריפה. הצייד ואיסוף הביצים והאפרוחים, היוו, ומהווים עדיין, באזורים לא מבוטלים, גורם מאיץ להכחדה.
ניצול-יתר של המינים קשור להתפשטות הדמוגרפית הן של הילידים, כדוגמת הפולינזים במרבית איי האוקיינוס השקט, והן של האדם הלבן, אשר פלש לאיים רבים, וזרז את תהליך ההכחדה, הן בשל הפרעות שונות לקינון, צייד, והבאת מינים פולשים כמו חתול הבית, החולדה השחורה, החורפן, ההרמין וחזיר-הבית. רובם המכריע של המינים בקטגוריה זאת מצוי באיים מבודדים, ומוגדרים כאנדמיים (מוגבלים רק לאזור מסויים), ומכאן רגישותם היתרה לשינויים בסביבתם המיוחדת. בהיבט זה, חשיבותם של איים כ'מעבדות טבעיות' לחקר האנדמיזם היא רבה. ראוי לציין, כי לא מעט ממיני העופות טרם הוגדרו בסטטוס סופי, מפאת מיעוט הידע, בעיקר באזורים קשי-גישה, המרוחקים מיישובי אדם. למרות זאת, בעשורים האחרונים, ישנה עלייה במודעות התקשורתית, והתרבות צפרים הסוקרים מינים נדירים של ציפורים ואף מאתרים מדיי פעם כאלו שכבר הוספדו. גם ציוד צילום ותיעוד משוכללים, רחפנים, אמצעי טיפוס, לכידה, טיבוע, תיוג ומשדור, שיפרו מאוד את הניטור של עופות בסכנת הכחדה.
מינים לא מעטים של עופות נכחדו זה מכבר מבלי שהספיקו חוקרים לשמרם ולתעדם היטב, למעט כאלו שפוחלציהם מעטרים מוזיאונים שונים, ושרידיהם נתגלו בדרך נס לאחר היכחדותם בחפירות מדעיות, מה ששפך יותר אור על התהליך ההתפתחותי שעברו.
במקרים מסויימים, נשקלת בכובד ראש האפשרות להחזיר לחיים מינים שונים של עופות שנכחדו אם רצף הגנום השתמר וניתן לשבט אותו. כך, למשל, הדודו (Raphus cucullatus) המפורסם מהאי מאוריציוס אשר נכחד במהירות רבה על ידי האדם במאה ה-17 (לאחרונה התבררה שייכותו דווקא למשפחת היוניים, על אף גודלו הרב – כתרנגול הודו). גם "היונה הנודדת" (Ectopistes migratorius) בת משפחתו של הדודו, אשר הייתה אנדמית לצפון אמריקה, ניצודה באכזריות על ידי האדם הלבן על מיליוני הפרטים בה ונשלחה ברכבות לשווקי הערים, עד שנכחדה לחלוטין בתחילת המאה ה-20. מבין התוכים שנכחדו מעניין להזכיר את תוכי קרוליינה (Conuropsis carolinensis) שהיה, אולי, המפורסם והנפוץ בעולם מבני-משפחתו (במיוחד נפוץ היה בארה"ב), כשאוכלוסיותיו נאמדו בכמה מיליונים בודדים בטרם ניצודו עד חורמה (לרבות ניצול נוצותיהם לאופנת כובעי הנשים) ועד להכחדתו הסופית בתחילת המאה ה-20.
מלבדם נכחדו תשעה מיני תוכים נוספים, שהיו ברובם המכריע אנדמיים לאיים האנטילים בים הקאריבי, אך היותם מבוקשים מאוד כציפורי כלוב אקזוטיים – היתה להם לרועץ. בין היתר מדובר ב-"תוכי פולינזיה" (Cyanoramphus ulietanus), "תוכי ניוטוני" (Psittacula exsul) ממאוריציוס ומהאי רהאוניון, "תוכי סיישל" (Psittacula wardi) הדומה לדררה שלנו. מבין משפחת הפרושיים (Finches) – 10-12 מינים נכחדו כבר מאיי הוואי החל מתחילת המאה ה-16 ועד לאחרונה ממש, כך אציין לדוגמא את "ורדית בונין" (Carpodacus ferreorostris) מיפן, אשר נכחדה זה מכבר מסוף המאה ה-19 . "זרזיר דוכיפתי "(Fregilupus varius) מביצות מדגסקר וסביבתה, אשר נכחד בעיקר בגלל חדירת החולדה השחורה לבית-גידולו, ואילו בן משפחתו "זרזיר טסמני", Aplonis fusca, נכחד לפני כמאה שנים מהאי נורפולק שבטסמניה.
מבין דורסי-הלילה, 14 מינים נכחדו כבר מהעולם (ארבע מהם בתקופות ההיסטוריות), בין היתר -"ינשוף ברמודה" (Aegolius gradyi) שנכחד אמנם במאה ה-17, אך הוכרז כנכחד רק ב-2014 מחוסר וודאות.
מדוע, אם כן, מרבית המינים (למעלה מ-95%) שבסכנת הכחדה קריטית מצויים באיים מרוחקים, לרוב מאיים קטנים כחלק מארכיפלג? מצד אחד הסיכויים להתפתחות אבולוציונית מהירה של מינים חדשים גדולים הרבה יותר באיים מאשר בפנים היבשות. אך מאידך, מינים אלו מוגבלים בתפוצתם לאי בודד אחד, ורגישותם, לא רק למחדלי האדם אלא גם למפגעים טבעיים, לרבות מחלות הנגרמות מטפילים, ותחרות עם מינים פולשים -גדולה אף שבעתיים.
"כלל האי" (island rule) קובע שכאשר מינים חדשים נודדים לאיים, הם עלולים להצטמצם במספרם עד כדי הכחדה קריטית, או ההפך, דהיינו להתפשט תוך מילוי נישות אקולוגיות חדשות פנויות. הכלל (עם קצת יוצאים מן הכלל) עוד טוען כי לאחר שהתבססו על אי מרוחק בארכיפלג מבודד ככול שיהיה, מינים קטנים יותר יטו להתפתח לגרסאות גדולות משל אבותיהם היבשתיים. לעומתם, המינים גדולי-הגוף יתחילו תהליך הפוך, ויטו להתפתח לווריאציות קטנות יותר של עצמם. להקה של עופות נודדים או כאלו שטעו בציר נדידתם, עשויים למצוא אי ללא טורפים שיפתח בפניהם את האפשרויות להתנחל בגומחות אשר פעם לא היו אטרקטיביות עבורם. עופות כאלו יהיו אז חופשיים להתפתח כיצורים גדולים יותר, לחפש מזון מתחת לחופת היערות, ואפילו לאבד את יכולת התעופה שלהם (כיום, קיימים 60 מינים כאלו, לרבות קבוצת חסרי-הקרין כדוגמת היען, הקיווי ודומיהם), והחשש שלהם מאויבים חדשים.
כוחה של הברירה הטבעית בתהליך האבולוציוני הוא ליצור צורות חדשות ומגוון מינים גדול מאב קדמון משותף בתהליך המכונה התפצלות אדפטיבית (Adaptive radiation). הגיוון התורשתי מאפשר התאמה לנישות האקולוגיות במרחב החדש. כך לדוגמא, כל 13 מיני "הפרושים של דרווין" מגלפאגוס התגלו מאוחר יותר כשייכים לסוג אחד בלבד של ציפור-שיר בשם – "ונגה", Vanga, שלו פלסטיות תורשתית גדולה במיוחד, כך שמין אחד עשוי לפתח מקור ארוך ומעוקל המתאים במיוחד ליניקת צוף מתוך פרחים עמוקים, בעוד שמין אחר עשוי לפתח מקור חזק מאוד המאפשר לו לפצח את הזרעים הקשים ביותר. גם 50 מיני ה"פרושים של הוואי" מציגים כמעט בדיוק את אותה תבנית. כל אחת מההתאמות החדשות הללו, הנוצרות ממוטציות אקראיות שונות במהלך זמן רב, מאפשרת לצאצאים להשתמש בסביבתם בצורה היעילה ביותר על פי תכונותיהם הפיזיות. כמה מהדוגמאות הברורות ביותר ל"פיצוצים אבולוציוניים" מעין אלה, התרחשו דווקא בארכיפלג של איים מרוחקים שהופרדו בעבר הגיאולוגי מיבשות, כמו מהודו ודרום אמריקה (למשל, איי גלפאגוס, האיים המוסקריניים, האיים אנטיליים, מדגסקר, איי הוואי ואיי אינדונזיה –כול אלו מהווים כ90 אחוז לפחות מסך שטח האיים בעולם) המציעים לכאורה חופש מתחרות וגישה למגוון בתי גידול רבים במיוחד.
פה ושם תוארו בספרות אי דיוקים לגבי מצבם של מינים שונים כדוגמת הקיווי מניו-זילנד, שנטען בטעות כי הוא בסכנת הכחדה חמורה, אך למעשה אף אחד מ-6 מיניו אינו מצוי בכלל בסכנת הכחדה ולכול היותר מוגדר כמין פגיע. מאידך, בעולם מוכרים מאוד מינים פופולריים העומדים להיכחד, כדוגמת היען הצפון-אפריקאי, ובטעות נטען כי היען שהיה אצלנו היה שייך אליו, כשלמעשה התקיים מין (ולא תת-מין כפי שהתברר לאחרונה), קטן ממדים המכונה – יען סורי, Struthio camelus syriacus והוא נכחד כבר בתחילת המאה ה-20, כשמי שהחזיק אולי את הפרט האחרון שהגיע מערבות סוריה לפלשתינה של אז, בשנות ה-20 של המאה ה-20, היה ישראל אהרוני, הזואולוג העברי הראשון.
מינים נוספים המצויים בסכנת הכחדה קריטית הם הקונדור הקליפורני (Gymnogyps californianus) שהפך לסמל שמירת טבע בארה"ב ונותרו ממנו כ-500 פרטים בלבד, 7 מיני נשרים שמקורם באפריקה ומרביתם רגישים מאוד להפרעות בקינון כאשר הם מתרבים רק פעם בשנתיים, הפך אותם לפגיעים עוד יותר. בדומה למיני נשרים בישראל, בין הסכנות הקריטיות המאיימות על עתידם ניתן למנות את ההרעלות המשניות (הפוגעות גם ברבייה), הפרעות האדם באתרי קינונם, התחשמלות ומחסור מתמשך בנבלות (בשל השיפור התברואתי והסניטרי של חיות המשק). כך למשל העוזניה לבנת-ראש האפריקאית ש-468 פרטים נמצאו מתים (יחד עם מיני נשרים נוספים) מהרעלה, לפני כשלוש שנים. גם במקרה של נשר דרומי (הדומה לנשר המקראי שלנו ואף נצפה פעם אחת עד כה בישראל) ההרעלות היוו גורם קריטי לצמצום האוכלוסייה, במיוחד לאור השימוש הפופולרי ברחבי אפריקה ברעל שאינו מתפרק, הקרוי בשם קרבופורן. מצטרפים לאלו שני מינים נוספים מבני משפחתם והם: "נשר לבן-גב" (Gyps africanus), ו"נשר הברדס" (Necrosyrtes monachus). שני דורסים אחרים המצויים בקטגוריה הם העיט הפיליפיני (Pithecophaga jefferyi)) האימתני, מן הגדולים ביותר בעיטים, המוגדר כאנדמי למספר איים בפיליפינים, ו"עיטם מדגסקר" (Haliaeetus vociferoides) שממנו נותרו פחות מ-40 זוגות כיום ומצטרף בוודאי לרשימה לא קטנה של מינים בסכנה דומה באי זה.
מבין 200 מיני דורסי-הלילה הקיימים בעולם, 4 נמצאים בסכנת הכחדה קריטית (אין ספק כי פעילותם הנסתרת בלילה שומרת על מרביתם מהשפעת האדם). כך לדוגמא "שעיר אנובון"( Otus feae) מהאי אנובון (Annobón ) בגינאה המשוונית, ואשר לא הרבה ידוע עליו.
קבוצה מעניינת נוספת בקטגוריית מינים בסכנת הכחדה קריטית, המונה 17 מינים, היא קבוצת התוכיים, Perrots, שלא מעט מהם, לרבות הדררה והתוכי הנזירי, הוצגו אצלנו, והם דווקא מתפשטים לבלי היכר במחוזותינו. מדובר בעיקר במינים אנדמיים המצויים באיים מרוחקים, או כאלו המבוקשים מאוד כעופות כלוב מועדפים ונוחים ללכידה. התוכי הנדיר בעולם הוא כנראה "מקאו ספיקס" (Cyanopsitta spixii), שהוחזר לטבע מפרטים שהוחזקו בכלובים, לאחר שנכחד בתחילת המילניום מהאמזונס (שם מצויים אגב, מרבית התוכים בעולם). מינים נוספים הם: "דררה מלהרב" (Cyanoramphus malherbi) אנדמית לניו-זילנד וקרובת משפחה של הדררה שלנו, והקקאפו (Pezoporus occidentalis) – תוכי לילי מיוחד במינו מאוסטרליה שנטען במשך עשרות שנים רבות כי נכחד בטעות, בשל נחבאות המין.
מבין משפחת העגוריים(Cranes), רק אחד, העגור הסיבירי (Leucogeranus leucogeranus) מצוי בסכנת הכחדה קריטית. אף על פי שמדובר בעוף המסמל יופי, חן, הרמוניה וסמל למאמצי של שמירת טבע, לא נסתייע, עדיין, להציל אותו, ורק כמה אלפים בודדים בלבד של פרטים שרדו כיום בין הרי אורל לנהר אוב ברוסיה. כמו יתר בני משפחתו, הוא נודד לאורך מרחקים ארוכים, מסיביר לסין, ובשל השינויים והתנודות הקשורות למפלסי מים בסין, המין נפגע עד מאוד בעשורים האחרונים.
שני מינים של חובות (Bustards) מצויים בקטגוריה זאת, שניהם בעלי מאפיינים דומים, והנסיבות שהביאו אותם עד הלום קשורות לפגיעה קשה במישורי העשב בשדות בהם הם פעילים, כמו גם לצייד אינטנסיבי לשם צריכת בשרם הנחשב למשובח. הראשון הוא ה"פלוריקן הבנגלי" (Houbaropsis bengalensis), והשני היא "חובה הודית גדולה" (Ardeotis nigriceps) המוגדרת כאחד מהעופות המעופפים הגדולים בעולם. המין פוליגמי, לזכר הרמון של נקבות.
6 מינים בסכנת הכחדה קריטית במשפחת הכפניים או המגלניים, כמו המין "איביס בודד" (Threskiornis solitarius ) מהאי ראוניון, שכבר נכחד בתחילת המאה ה- 18 על ידי צייד מסיבי. "קורמורן צ'אטאם" ((Leucocarbo onslowi מצוי בסכנת הכחדה קריטית (הוא אגב בן סוגו של קורמורן מיוחד בשם קורמורן גלאפגוס המשולל תעופה ומצוי במצב פגיע) והוא שוכן באי נידח בניו-זילנד. מצבו העגום הוא תוצאה מחדירת מינים פולשים כחתול-הבית ואופוסום לשטחו, ובעיקר מהפרעות אדם בקינון, שגרמו לנטישת הקינים.
קבוצת "נחירי האבוב" (tubenoses ) – שבוודאי ניתן להגדירם כ"מסטרים" של האוקיאנוסים הסוערים, כמו האלבטרוסים, היסעורים, היסעורונים, כוללים לא פחות מ-15 מינים בסכנת הכחדה קריטית, וכולם דוגרים באיים מרוחקים ומבודדים. ראוי להזכיר את "אלבטרוס טריסטן" (Diomedea dabbenena) מדרום האוקיאנוס השקט ואת "אלבטרוס גלפאגוס" (Phoebastria irrorata). הסכנה המשמעותית לפגיעה בהם היא הצגת מינים פולשים בתחומי קינונם על ידי האדם, כדוגמת חתול הבית, מכרסמים וחזירי-בית. מהיסעורונים אזכיר רק את "יסעורון ניו-זילנדי" (Fregetta maoriana), שרק פרטים בודדים ביותר שרדו ממין זה ונעשים מאמצים כבירים לאוששם חזרה לטבע, על אף הסיכויים הקלושים (כנראה, שימוש בטכנולוגיית שיבוט, Cloning עשוייה להצילם ואת שכמותם).
בשחפיות הניזונות מדגים, הוגדר רק מין אחד בלבד בסכנת הכחדה קריטית והיא "שחפית ברנשטיין" (Thalasseus bernsteini) אשר בו שרדו פחות מ-50 פרטים מארכיפלג "מטסו" (matsu) במזרח סין (השמדתן נגרמה בעיקר בשל הכלאה טבעית עם "שחפית ארוכת-כנף" הדומה לה ובשל איסוף ביצים מסיבי על ידי סינים משולהבים).
מבין החופמאים, (Waders) לא פחות משבעה מינים מצויים בסכנת הכחדה קריטית. בראש ובראשונה, קיווית להקנית (Vanellus gregarius) המזדמנת לארצנו בחורף (מין זה דומה לסיקסק, אך בניגוד אליו היא עדינת גוף). ב"חרמשון דק-מקור" (Numenius tenuirostris) מסיביר יש עניין לא קטן על כי שויכה (כנראה בטעות) לרפרטואר המינים בישראל, ויש ספק רב באמיתות התצפית הבודדה. אחת מהמעניינות בחופיות היא "חופית כפנית" (Calidris pygmaea) שלה מקור דמוי-כפית והיא נמצאת באזור ים ברינג.
מבין היוניים, Doves)), על אף חסינותם הרבה לסכנות טבעיות, לא פחות מאחד-עשר מינים מצויים בסכנת הכחדה קריטית (שניים מהם הם יוני-פירות צבעוניים באזורים טרופיים). מעניינת במיוחד היא ה"יונה משוננת" (Didunculus strigirostris) האנדמית לאי סמואה (בדרום האוקיאנוס השקט) ואף הוגדרה כציפור הלאומית שלה. לעוף זה בליטות דמויות שיניים במקורו התחתון כתכונה שרידית אבולוציונית, ככול הנראה מאבות אבותיהם הזוחלים.
בקרב ציפורי-השיר, 72 מינים בסכנת הכחדה. מבין אוכלי-הזרעים (כדוגמת הגבתונים והפרושים) כ-14 בסכנת הכחדה קריטית ומהבולטים ביותר אזכיר את גבתון צווארון ( Emberiza aureola) שאוכלוסייתו התמעטה מאוד בגלל צייד אינטנסיבי על ידי סינים בנתיבי נדידתו בלהקות. "פתיאלי האשוח" (Crithagra concolor) אנדמי לאי São Tomé כמו לא מעט מינים של ציפורי-שיר המצויות שם בקטגוריה זאת ומצבם של חלק לא מבוטל מהם מדרדר בהדרגה.
ארבעה מיני זרזירים, Starling בסכנת הכחדה קריטית ומחציתם הן מיני מיינות (כן, לא כולן סתגלתניות כמו המיינה המצויה שלנו), כדוגמת "מיינה באלי" (Leucopsar rothschildi) מאינדונזיה אחת מציפורי-השיר הנאות, לטעמי.
שני מיני עורבים נתונים גם הם בסכנה. האחד הוא "עקעק יאווה" (Cissa thalassina) שבגלל הסחר בו, יחד עם פגיעה קשה בבית-גידולו – נותרו ממנו כנראה פחות מ-50 פרטים בלבד בטבע. העורב השני הוא "עורב מריאנה" (Corvus kubaryi) ממיקרונזיה, הנמצא בסטטוס דומה.
מבין משפחת הבולבוליים, יש מין אחד שסכנה רבה מרחפת על ראשו והוא "בולבול כתום-ראש" (Pycnonotus zeylanicus) מיערות בורנאו באינדונזיה (בעיקר בגלל צייד אינטנסיבי שלו ואיסוף ביציו כציפור כלוב. מין זה מפליא בשירתו הערבה עם שחר).
