תגובה של אדם לתרופה כוללת שני רכיבים: אפקט פלסבו שהוא אפקט אשר מתקבל גם עם האדם היה מקבל תרופה ללא כל חומר פעיל, תרופת דמה, המכילה סוכר או קמח. הרכיב השני נובע מהחומר הפעיל שנמצא בתרופה.
במחקר להכנסת תרופות חדשות, על חברת התרופות חובה להראות כי החומר הפעיל בתרופה האמיתית משפר את מצבם של החולים יותר מאשר תרופת הדמה. לכן בכל ניסוי להכנסת תרופה חדשה יש צורך להשוות שתי קבוצות חולים. קבוצה אחת אשר מקבלת רק את ה״קפסולה״ של התרופה בלי החומר הפעיל בפנים. קבוצה זו בעצם מרומה. חברי הקבוצה לא יודעים שהם לא מקבלים את החומר הפעיל. הקבוצה השניה מקבלת את הקפסולה עם החומר הפעיל. רק כך, לכאורה, ניתן להראות כי הקבוצה שקיבלה את החומר הפעיל מראה שיפור משמעותי בהשוואה לקבוצה שקיבלה תרופת דמה (פלסבו).
התיאוריה המעריכה כי אפקט הפלסבו יכול לעבוד רק במקרים של רמיה מאותגרת בשנים האחרונות. ההנחה כי המטופל מצפה שהטיפול אותו הוא מקבל אמור לעזור לו היא הבסיס לאפקט הפלסבו. כלומר, זהו תהליך הנובע ממודעות החולה.
דרך חדשה לבדיקת תופעת הפלסבו מבוססת על תגובתם של אנשים לחוסר חמצן בגובה 3500 מטר מעל פני הים. חוסר החמצן בגובה רב גורם לכאבי ראש, עייפות ועלייה בקצב הלב. אפקט הפלסבו אמור לגרום לאנשים לחוש בשיפור בסימפטומים של שהות בגובה רב, גם אם נותנים להם מסכת חמצן שרק עושה רעש ולא באמת מזרימה חמצן. בפועל, לא ניכר שיפור בתחושת הנבדקים. בשל כך, נערך ניסוי נוסף, עם שלוש קבוצות אנשים, שנבדקו בגובה 3500 מטר בהרי האלפים. לקבוצה אחת נתנו פעמיים חמצן ובפעם השלישית גם חמצן. קבוצה שנייה פעמיים חמצן ובפעם השלישית מסכה שרק עושה רעש בלי חמצן(פלסבו). וקבוצה שלישית פעמיים חמצן ושום טיפול (בלי מסכה).
הפלא של אפקט הפלסבו חזר. הקבוצה שקיבלה רק רעש של חמצן בפעם השלישית היתה דומה יותר בתופעות הלוואי לקבוצה שקיבלה חמצן בפעם השלישית ולא לקבוצה שלא קיבלה אפילו מסכה שעושה רעש.
במקרה זה, אפקט הפלסבו הוא תוצאה של התנייה, מאוד בדומה לאפקט הפלסבו הנובע מציפיה לשיפור. מכיוון שלא היה כל השפעה של מסכת החמצן שעושה רק רעש כטיפול ראשון, אפקט הפלסבו נכנס לפעולה רק אחרי שיצרנו התנייה לשיפור.
ניסוי שונה לגמרי שנעשה לפני עשור מראה כי גם ציפייה לשיפור לפעמים איננה הכרחית על מנת לחזות באפקט הפלסבו במלוא הדרו.
בעבודה של טד קאפטצ׳וק (חוקר ידוע של תופעת הפלסבו) נלקחה קבוצת אנשים אשר סובלים מ- irritable bowel syndrome) IBS) תסמונת המעי הרגיז. תסמונת הכוללת כאבי בטן קשים. מטופלים אלה מקבלים תרופות לאורך זמן. התרופות אינן עוזרות ולכן רובם מיואשים מהטיפול. כלומר אין להם ציפיה לכך שתרופות תשפרנה את מצבם. טד חילק אותם לשתי קבוצות. אחת לא קיבלה כל טיפול, והשנייה קיבלה כדורים שכתוב עליהם פלסבו. התרופות הוצגו כ: "גלולות פלצבו עשויות חומר אינרטי (כלומר חומר לא פעיל), כמו סוכר, אשר הראו במחקרים קליניים יכולת לייצר שיפור משמעותי בתסמינים של IBS באמצעות ריפוי עצמי". לא היה שום אפקט של רמיה, והציפיה של החולים היתה אמורה להיות הפוכה מהניסיון שתרופות אינם עוזרות. באופן בלתי צפוי לחלוטין קבוצת מקבלי הפלסבו טענה כי היה שיפור משמעותי במצבם. טד קאפטוק סיפר בראיון שאין לו שום מושג איך להסביר את התוצאות הללו, כמו גם שהיו חולים שבאו לבקש עוד מתרופות הפלסבו מכיוון שחלה הרעה במצבם אחרי שמלאי הכדורים הריקים אזל להם.
מחקרים אלו מראים שרב הניסתר על הגלוי בהבנתנו כמה המוח שלנו והמחשבות שלנו משפיעות על הרגשתנו. חברות התרופות חייבות לקחת את התוצאות הללו בחשבון בשעה שהן בודקות תרופות חדשות.
