עוד לא החלה שנת 2019 וכבר היא מסתמנת כשנה היסטורית, שנה שלאחריה העולם, ובעיקר המזרח התיכון, לא ייראו עוד אותו הדבר. משאב הנפט, מנוע הצמיחה של הכללה במזרח התיכון, לא יהיה עוד כשהיה בעשורים האחרונים. זה נכון שבשבועות האחרונים מחירו מתאושש ומתאזן סביב ה- 60$ לחבית, כאשר בתחילת ינואר הוא שבר שיא שלילי והגיע למחיר של כ-40$. אך המגמה העולמית משתנה ומהר, ובקרוב, יצואניות הנפט הגדולות תתחלנה לשלם מחירים גבוהים על חוסר ההיערכות שלהן לעולם החדש.
ההערכה היא שבחודשים הקרובים ארה"ב תהפוך ליצואנית הנפט מספר אחת בעולם (ראו לינק), ותעקוף את ערב הסעודית:
לכן, יש לצפות, יתרסקו מחירי הנפט של אופ"ק, וייסגר צינור המזומנים אל המזרח התיכון. על כך יש להוסיף את העלייה המתמדת בשימוש באנרגיה ירוקה, בעיקר בעולם המערבי אך גם בסין והודו, ואת צמיחתן של מתחרות נוספות באזור, בעיקר רוסיה וגרורותיה. חשיבותו של הנפט תפחת, לאור התפתחות מהירה של רכבים חשמליים, תחבורה ציבורית, והקמתן של תחנות כוח סולריות, פוטווולטאיות, הידרואלקטריות, גיאותרמיות, גרעיניות ועוד. הנפט, יש לשער, יהפוך בשנים הקרובות לשולי יותר, בין היתר בשל המודעות הסביבתית המתרחבת, ומציאתם את תחליפים זולים יותר.
לאור כל אלה יש לצפות לשינויים דרמטיים שילכו ויתרחבו באזור:
- משברים כלכליים. רוב מדינות המזרח התיכון, עדיין, בשנת 2019, נשענות על משאב טבע זה, יחד עם הגז הטבעי, כמקור הכנסה עיקרי. זאת למרות שבשנים האחרונות מושם דגש על פיתוחם של מקורות הכנסה נוספים כמו תעשיית התיירות, נדל"ן, תעשייה כבדה ובנקאות. אך מקורות אלה עדיין אינם מפותחים דיו כדי לשאת את הכלכלה על כתפיהם. בערב הסעודית, לדוגמא, תעשיית הנפט, המרוכזת בצפון-מזרח המדינה, מהווה כ-75% מההכנסות התקציביות, כ-45% מהתמ"גוכ-90% מרווחי היצוא של המדינה. זאת למרות היותה מוקד לתיירות דתית ולעסקאות נדל"ן (בין היתר החל להיבנות במדינה המגדל הגבוה בעולם – מגדל ג'דה). צניחת המסחר בנפט יכולה לרוקן בבת אחת את קופת המדינה, המסובכת על הדרך גם במלחמה מתמשכת עם שיעים חות'ים בתימן, ומתחזקת סכסוכים גיאופוליטיים בעיראק וסוריה. באיראן, הנפט והגז הטבעי על מוצריהם מהווים כ-90% מהיצוא. המדינה, הסובלת מסנקציות כלכליות רבות ועסוקה במימון שלל המלחמות בסוריה, בעיראק, בתימן ובלבנון, נמצאת כבר עכשיו במשבר כלכלי מעמיק שבא לידי ביטוי בשחיקת הריאל והתפשטות העוני ברחבי המדינה. גם רוסיה סובלת מירידת מחיר הדלק, אחת הסיבות בגינן ההינה להתערב במלחמת האזרחים בסוריה. לרשימת המדינות בסיכון יש להוסיף את עיראק, המפרציות, לוב וסוריה. כולן תסבולנה משברים כלכליים גדולים שספק אם תוכלנה לצאת מהם בשנים הקרובות.
- התפרקות המבנה הפנימי של המדינות שיתבטא ביציאה לרחובות, מחאות והתנגשויות אלימות עם חשש להתפרצות של מלחמות אזרחים. נהוג לכנות זאת האביב הערבי, וברור שהתופעה מורכבת מעימותים מעמדיים, אתניים, דתיים, אך גם כלכליים. כלכלה חזקה שהצליחה לספק את צרכי האוכלוסייה, הועדפה כל העת על פני מלחמות אחים עקובות מדם. אך מרגע שהכלכלה החלה להתרסק, לא היה עוד דבק שאיחד את האומות הערביות שאינן מבוססות על לאומית אתנית או פוליטית, אלא על משטרים דיקטטוריים ומלחמה מתמדת מול המערב. בסוריה הדבר החל עם התייבשות מקורות המים ונדידת עשרות אלפי חקלאים אל הערים הגדולות (כפי שכתב פרופ' ארנון סופר). במצרים הייתה זו האבטלה של מיליוני צעירים בעוד שלטון היחיד של מובראכ חוגג על כספים אמריקאיים ומפעלים ציבוריים (בעיקר חברות תקשורת) שמימנו אותו. במפרציות הבעיה היא מבנה האוכלוסייה המורכב ברובו ממהגרים משוללי זכויות, ובעיראק, נפילתו של סדאם חוסיין שגרמה למפלתם של בני המיעוט הסוני ולהשתלטות שיעית על מוקדי הנפט והכוח. כל אלה הביאו על הדרך לצמיחתם של ארגוני טרור קיצוניים כמו דעא"ש בסוריה ועיראק, והאחים המוסלמים במצרים, שבזמנו נראו כמו אלטרנטיבה טובה לשלטון הישן והמושחת.
- רעב כבד: היעדרם של מי שתייה, התייבשות מקווי מים מתוקים וצמצום החקלאות ברוב מדינות המזרח התיכון בשל המחסור במים, יחד עם גלי פליטים, מחנות פליטים ומשברים כלכליים, עלולים להביא להתפרצות גלי רעב באזור. כבר היום מעריך האו"ם כי כ-15 מיליון תושבים במזרח התיכון סובלים מרעב. כך, לדוגמא, בתימן, עפ"י הארגון ההומניטרי "הצילו את הילדים", דווח כי מאז פרוץ מלחמת האזרחים והמלחמה מול ערב הסעודית בשנת 2015, כ-85,000 ילדים תימנים מתחת לגיל 5 גוועו ברעב. מארגון האו"ם עולה הנתון כי כ-1.3 מיליון ילדים נוספים סובלים מחרפת רעב וכ-8 מיליון תושבים בוגרים נמצאים בסיכון לתמותה מרעב במדינה הענייה והשסועה. כ-70% מהאכולוסייה תלוייה במזון המגיע מסיוע הומניטארי. בהיעדר מעורבות, אופק מדיני וצמיחה כלכלית, יש לשער כי ברוב מדינות המזרח התיכון המצב יחמיר.
- גלי הגירה – בעיקר של תושבי מדינות המפרץ אשר ברובן עובדים זרים ומהגרי עבודה משוללי זכויות, אך גם של עניים ורעבים הנוהרים בהמוניהם אל העולם החדש והשבע. כלומר, עוד מאותם גלי הגירה מהמזרח התיכון ואפריקה לעבר ארה"ב ואירופה. הפעם, בלי היכולת של ארדואן לבלום את ההגירה דרך מדינתו. זאת משום שתורכיה מסובכת בעצמה בכמה חזיתות. מחד, הלירה התורכית ממשיכה לקרוס ומשקיעים נמלטים מהמדינה, אפילו במחיר של הפסד ההשקעות שכבר נעשו. במקביל, מסובך ארדואן במלחמת האזרחים בצפון סוריה כאשר צבאו עסוק בשמירה על אזורי החיץ עם המדינה הסורית ובלחימה דה פקטו מול פלנגות כורדיות. על כך יש להוסיף תסיסה פנימית הולכת וגוברת נגד ארדואן והנהגתו שהופכת לאט את תורכיה לדיקטטורה דתית הדומה במאפייניה לאיראן. רק ב-2016 נערך ניסיון הפיכה צבאית נגד השלטון, בו נהרגו כ-300 בני אדם ואחריו החל גל מעצרים של עשרות אלפי חיילים, שופטים, אנשי חינוך ועיתונות. עד היום עוד ממשיכות פעולות השלטון כנגד כל מי שנחשד בשיתוף פעולה עם האופוזיציה במדינה. העיסוק של ארדואן בבעיות הפנים של מדינתו יביאו, בסבירות גבוהה, לפתיחת הגבולות למערב. כרגע האינטרס היחיד של ארדואן לבלום את ההגירה הוא כסף המועבר אליו ממדינות האיחוד האירופי. ארדואן זקוק לכסף הזה כדי לתחזק את הכלכלה המקרטעת. אך לבסוף גם הכסף לא יספיק והסכר ייפרץ. מה גם שיש לשער כי האירופאים לא יוכלו להמשיך עוד זמן רב לקלוט כמות גדולה של מהגרים אפריקאים, והם יאלצו לשנות את מדיניותם-בין היתר מול ארדואן. גם בירדן המצב קשה. יותר ממיליון פליטים סוריים עדיין נמצאים בשטחה של המדינה הפלסטינית, הנשלטת על ידי מיעוט האשמי בדואי. הכלכלה קורסת, והמלך המנסה לייבא תעשיות כדי לייצר מקומות עבודה במדינה (בין היתר מישראל), מתקשה לעמוד מול גלי מחאה ומוצא את עצמו במסלול התנגשות עם המערב. גם לירדן אין עוד יכולת להיתלות בכסף שמגיע ממדינות המפרץ באמצעות פועלים ירדנים העובדים שם, ואם מחירי הנפט ימשיכו לרדת, ייפסק המימון לגמרי וירדן תקרוס.
אם נחזור לנפט, נוכל להכניס לקונטקסט את המגמות המתרגשות באזור כולו. אין עוד כסף לטפל בשלל הבעיות ולכן יש לצפות לשורה ארוכה של טלטלות שעוד עתידות לפקוד את המזרח התיכון ולהשפיע על העולם כולו.
