בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי העולם נמצאו שלדי בני אדם, כלי אבן ושרידי יישובים, בני עשרות אלפי שנים. בנוסף, נמצאו כלי חרס שנוצרו בתקופה הנאוליתית, לפני כ-8,000 שנה. במבט ראשון עולה אפוא כי האדם, כפי שאנו מכירים אותו היום (הומו סאפיינס) קיים עשרות אלפי שנים, כפי שגורסת הדעה המקובלת במדע[1]. לעומת זאת תפיסת היהדות היא שהאדם קיים כ-6,000 שנה בלבד. אין בכוונתי להיכנס לויכוח בין ה'בריאתנים' לבין הדוגלים בתפיסה ה'אבולוציונית' מדעית, אלא לנסות ולהבין מהו הרציונל של הספירה המקובלת ביהדות הנוגעת לגיל האדם, ולהציג גישה שונה מעט מהמקובל.
יש להדגיש שהתאריך המקובל במסורת היהודית, נכון לשנת תשפ"א (5781 שנים לבריאת העולם או לבריאת האדם), הוא תאריך מקורב, ולא ניתן לקבוע בו קביעות מדויקות. זאת מכיוון שיש כמה מונחים לא ברורים, כמו למשל המונח 'שנה', כפי שמופיע בספר בראשית. האם מדובר בשנת לבנה שאורכה 354, יום או בשנת חמה שאורכה קרוב ל-365 ימים. ההבדל בין 11 יום בין שתי שיטות המדידה, מצטבר, לאורך זמן, לשנים רבות.
המחשה בת ימינו לפער שנוצר בין שתי השיטות ניתן לראות בפער בין הספירה המוסלמית המבוססת על מולד הירח לבין הספירה הכללית המבוססת על החמה. הפער שנוצר בין שתי שיטות הספירה מאז ראשית הספירה המוסלמית (622 לספירה), לספירה הכללית, הוא כבר למעלה מ- 40 שנה. על פי הספירה המוסלמית המבוססת על שנה בת 354 ימים, עברו כ- 1440 שנה מאז ההג'רה, ואילו על פי הספירה כללית המבוססת על שנת חמה, חלפו רק כ- 1399 שנים. היהדות מגשרת על הפערים בעזרת עיבור שנה על פי מפתח מסויים אליו לא אכנס במסגרת זו.
מתי נברא האדם על פי הלוח העברי בן ימינו?
ראשית, יש לציין כי הספירה המקובלת ביהדות לגיל העולם, היא דבר יחסית חדש ביהדות. בימי הבית הראשון ספרו את מניין השנים עד ליציאת מצרים (מלכים א' ו א). בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, היו כמה שיטות ספירה שהידועה שבהם הייתה 'מנין השטרות', או 'המניין למלכות יוון', שהוא המניין שהיה נהוג בממלכה הסלווקית ששלטה בארץ. ספירה זו החלה בשנה הראשונה לייסוד הממלכה הסלווקית שהיא שנת 312 לפנה"ס. מניין זה היה נוהג בעם ישראל עד המאה ה-13. ביהדות תימן שיטה זו נהגה עד המאה ה-20, תקופת עלייתם ארצה. אולם החל מהמאה השישית, החלה במקביל שיטת ספירה ליצירה, כלומר לבריאת העולם. העדות הקדומה ביותר לכך נמצאה בכתובת פסיפס מהמאה השישית לספירה, בבית הכנסת בסוסיא.
להלן הכתובת עם השלמות:
זכורין לטובה ולב[רכה כל הקהל הקדוש]
שהחזיקו ועשו [את ה…הזה בשנה]
הש[ני]ה שלשבוע [שנת]
[ב]ארבעת אלפי[ם ו…מאות ו…שנה]
[מ]שנברה העול[ם]
[ ]לי בו.יהי של[ום על המקום הזה]
זו, אם כן, העדות הקדומה לשימוש בספירה לבריאת העולם. הבסיס עליו מסתמכת הספירה המקובלת בימינו הוא על פי 'סדר עולם רבה', שנערך לאחר תקופת התלמוד, המשלב נתונים מן המקרא ומדרשי חז"ל. מדובר, אם כן, בשיטה יחסית חדשה והיא אינה מעקרונות היהדות. יש להניח שגדולי התנאים והאמוראים לא השתמשו בשיטת ספירה זו.
הרובד הנסתר בסיפור בריאת העולם.
בטרם ננסה להתמודד עם הקושיה שמעלה המחקר הארכיאולוגי, יש לעמוד על שתי הנחות יסוד. ראשית, רבים מפרשני המקרא ומחכמי ישראל ראו בסיפור בריאת העולם סוד שאין ללמוד כפשוטו ואין ללמדו לכל אחד, מעין כתיבה אזוטרית. מעשה הבריאה מורכב, ורב הנסתר על הגלוי, כפי שכבר כתב רמב"ן בן המאה 13:
"שמעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה. ויודעיו חייבין להסתיר אותו" (בראשית א א, ד"ה בראשית).
ובדומה לו התנסח גם הרב קוק בן המחצית הראשונה של המאה ה- 20:
"התורה סתמה במעשה בראשית ודיברה ברמיזות ומשלים, שהרי הכל יודעים שמעשי בראשית הם מסתרי תורה" (אגרות הראי"ה א צא) .
שנית, דברינו בהמשך, מבוססים על ההנחה ששיטת המחקר המדעי, המבססת את תיארוך הזמנים על התפרקות חומרים רדיואקטיביים בסלעים ובחומרים אורגניים, אכן מדויקת. שיטת תיארוך זו מתבססת על ההנחה ש"ההווה הוא המפתח לעבר" (חוק הטון), ועל כן קצב פירוק אותם חומרים היה דומה גם בעבר הרחוק.
רש"י בן המאה ה 11 מפרש את הפסוק המתאר את בריאת האדם: "נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו "– בצלמנו: בדפוס שלנו; בדמותנו: להבין ולהשכיל. (בראשית א כו). רבי עובדיה ספורנו, בן המחצית השנייה של המאה ה 15 והמחצית הראשונה של המאה ה 16, מוסיף ומטעים ש"כדמותנו" פירושו "בעל יכולת בחירה". עולה אפוא שרק משנוצר אדם בעל אינטליגנציה גבוהה הוא ראוי להיקרא "אדם", וכל מה שהתרחש קודם לכן אינו מעניינה של התורה. כידוע, התורה איננה ספר מדע, ואף לא ספר היסטוריה. תכלית התורה היא ערכית-מוסרית, ומטרתה להנחות את העם והאדם כיצד לעשות את הטוב והישר בעיני ה'. על כן, התורה מתייחסת לאדם רק משעה שהוא נוצר ב"צלם ובדמות", יצור תבוני, אליו ניתן לבוא בדרישות ולצפות ממנו להכרעות מוסריות ושכליות, ואינו פועל רק על פי אינסטינקטים.
על מנת להבהיר את הדברים נמשיל משל.[2] אדם מצביע על תמונה התלויה על קיר, ושואל עוברים ושבים באיזה גובה היא תלויה. התשובה הנפוצה ביותר תהיה זו שתאמוד את גובה התמונה ביחס לרצפה עליה עומדים הצופים. למרות זאת, הערכת גובה התמונה במאות מטרים (ביחס לפני הים) או בעשרות מטרים (ביחס ליסודות הבית) תהיה מדויקת באותה מידה. אמנם, על אף שמדובר בהערכות קבילות ונכונות – הן אינן רלוונטיות, שכן מטרת אומדן גובה תלייתה של תמונה הוא לבדוק האם היא תלויה בגובה המתאים לעין הצופה. באופן דומה, ייתכן שיצור הדומה לאדם בצורה כזו או אחרת אכן התקיים לפני עשרות אלפי שנים, אך בשעה שאנו מנסים לברר מהו גיל האדם כוונתנו היא לבדוק מתי נוצר אדם הדומה לנו, דהיינו אדם בעל יכולות שכליות גבוהות המבדילות אותו מבעלי החיים שסביבו.
על אבולוציה ויהדות
על כך שלצד האדם הראשון התקיימו יצורים נוספים דמויי אדם כבר עמד הרב קוק על סמך דברי הזוהר:
"שהיו כמה מיני אנשים חוץ מאדם שנאמר בתורה, אלא ששם צריך להשכיל יפה את המליצות העמוקות הצריכות ביאור רחב מאוד". (אגרות הראי"ה א צא).
ובמקום אחר הוא כותב: "אין מעצור לפרש פרשת "אלה תולדות השמים והארץ" שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מיליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעל חיים" (שמונה קבצים א תקצד).
רמב"ן וספורנו סבורים שלאדם הראשון קדמו לו דמויי אדם קדומים, שהלכו והתפתחו
בשלבים מבחינה שכלית:
"[בתחילה נוצר יצור מתנועע] כמו החיות והדגים… שהיה האדם נוצר, כלומר בעל תנועה, כי היצירה היא החיות והרגש… ואחרי שיצרו בהרגשה נפח נשמת חיים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת".
(רמב"ן, בראשית ב ז).
"ויהי האדם לנפש חיה – היה עם כל זה חיה בלבד בלתי מדברת עד שנברא בצלם ובדמות".[3] (ספורנו שם)
נראה אפוא שרעיון האבולוציה האנושית קנה לו שביתה בקרב חכמי ישראל מאות שנים לפני דרווין.
מתי אם כן נוצר האדם התבוני?
לאחר שבררנו שהתורה אינה עוסקת באותם אירועים שקדמו ליצירת אדם בעל יכולות שכליות גבוהות, אלא בצורה סתומה המיועדת ליודעי ח"ן בלבד,[4] עולה השאלה מהי נקודת הזמן המשמעותית בה התפתח אדם תבוני בעל יכולת "להבין ולהשכיל"?
בעבר היה מקובל במחקר להגדיר את האדם כתבוני משעה שהחל לייצר כלים. אולם, תצפיות על קופים גילו כי אף הם יודעים לייצר כלים מענפי עצים, וכן ידועים בעלי חיים רבים היכולים לבנות מבנים שונים, כגון הבונה הקנדי המקים סכרים ומבני עץ לאורך הנחלים. על כן, דמוי האדם שייצר כלי חרס בתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה) לא היה שונה מהותית מהקוף, גם אם היה "משוכלל" יותר.
תפיסה אחרת גרסה כי האדם התבוני הוא זה היודע לתקשר. אולם, במשך שנים רבות ידוע כי גם בעלי חיים מתקשרים בעזרת קולות המופקים מגרונם, ומחקרים שנעשו על תוכים מלמדים שחלקם לא רק מחקים קולות אדם אלא אף מגלים הבנה של שפה ברמה של ילד בן שלוש. זאת ועוד, ידוע היום כי קיים דמיון רב בין מוחו של אדם למוחו של תוכי, ושניהם מסוגלים להבחין בין צבעים וצורות הנדסיות שונות ולזהות סוגי חומרים שונים.
אם אכן בעלי חיים מתקשרים בעזרת הפקת צלילים מגרונם, יוצרים כלים ובונים בתי מגורים, במה אפוא שונה האדם התבוני מבעלי החיים באופן מהותי? לשון אחר: האם "מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה" (קהלת ג יט) הוא בשכלול יכולות אלו בלבד? [5]
המצאת הכתב
החוקר פרופ' מרדכי כסלו מאוניברסיטת בר אילן, הציע כי נקודת הזמן המשמעותית המבדילה בין האדם לחיה היא המצאת הכתב.[6] המצאה זו מלמדת שהאדם הגיע לרמת הפשטה כזו שבעזרת סימנים מוסכמים ומופשטים הוא מסוגל להעביר מידע, תובנות ורגשות, ולתרגם צירוף של סימנים מוסכמים למסר בעל משמעות.[7] יכולת זו, לקשור בין סימן מוסכם לדבר שאין לו כל דמיון חזותי לסימן זה, איננה מצויה אף אצל בעלי החיים המפותחים ביותר.
זאת ועוד, על פי ההיסטוריונים המצאת הכתב היא אשר מפרידה בין התקופות הפרה-היסטוריות לתקופות ההיסטוריות. רק באמצעות הכתב ניתן היה להעביר מידע מאדם אחד למשנהו גם אם הוא מרוחק מבחינה גיאוגרפית או כרונולוגית, וכך לצבור ידע שיאפשר את התפתחות החברה על בסיס ניסיון הדורות הקודמים.
ואכן, על פי הממצאים הארכיאולוגים באזור עיראק, סימני כתב התגלו באזור נהר הפרת לפני כ-5800-5700, תקופה המקבילה לבריאת האדם על פי המסורת. עולה כי המקרא, שבמרכזו עומד האדם התבוני היודע לכתוב, עוסק בתקופה ההיסטורית ולא באלו שקדמו לה.[8]
חיזוק לדבריו מוצא כסלו במשנה המציינת כי "הכתב והמכתב" היו בין הדברים שנוצרו ביום השישי לבריאה בין השמשות (משנה, אבות ה ו). דהיינו, הכתב הינו אחת היצירות הראשונות שנוצרו על ידי האדם התבוני עם סיום מעשה הבריאה.[9]
נדמה כי ניתן לצרף לדבריו של כסלו שני חידושים נוספים שהתרחשו באותה תקופת זמן בה התפתח הכתב, המלמדים על התקדמות טכנולוגית משמעותית שחלה בתקופה זו. ראשית, מלאכת אריגת בגדים שתי וערב.[10] למעשה, אף חז"ל קשרו את "המצאת" מלאכה זו לאדם הראשון וראו בה נדבך חשוב בהתפתחות האנושות:
"כמה יגיעות יגע האדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג". (ברכות נח ע"א)
על משמעותו המהותית של הלבוש עמד יפה הפרשן בנו יעקב:
"הלבוש אינו רק הגנה מפני הקור, אינו רק קישוט. הוא סימן ההיכר הראשוני וההכרחי לחברה אנושית, והיא – בהרגשתו המוסרית של האדם – מותר האדם מן הבהמה… הלבוש הוא סמל כבוד האדם באשר הוא אדם, והעירום – ממהות החיה…
בתת ה' בכבודו לאדם ולאשתו כתנות ובהלבישו אותו, נאמר לנו איפוא שאין הבגד דבר שבהסכמה בלבד, אלא תוספת למעשי בראשית, מעין עור שני שניתן לאדם, מעין גופניות נאצלת יותר".[11]
המצאה נוספת המצוינת במשנה באבות דלעיל כאחד הדברים שנוצרו ביום שישי לבריאה בין השמשות היא "צבת בצבת עשויה". הצבת עשויה ממתכת, ומכאן ייתכן שנרמז לראשיתה של תעשיית המתכת, שהחלה בעיבוד נחושת בתקופה הכלקוליתית, באלף הרביעי לפנה"ס. למעשה, המילה "כלקוליתית" עצמה מורכבת מהמילים "כלקוס", דהיינו נחושת, ו"ליתוס", דהיינו אבן. התקופה נקראה כך כיוון שבה למד האדם לראשונה לייצר כלים מנחושת בד בבד עם המשך השימוש בכלי אבן. היכולת להפיק מתוך האדמה את הנחושת, להפרידה מהפסולת, להתיכה בחום גבוה של מאות מעלות צלזיוס, לייצר תבניות וליצוק לתוכן את המתכת הנוזלית, מלמדת ודאי על יכולת טכנולוגית שאף בעל חיים לא מסוגל לה.
כללו של דבר, הכתב המבטא יכולת הפשטה ברמה גבוהה, האריגה המאפשרת לאדם ללבוש בגדים מגוונים המביאים לידי ביטוי את מינו ומעמדו החברתי, וכן פיתוח תעשיית המתכת , כל אלה מאפיינים את האדם הנבון והחושב שהחל את דרכו לפני כ-6000 שנה לערך. מנקודה זו בזמן – עלייתו של האדם התבוני לבמת ההיסטוריה, אדם שהשאיר אחריו תיעוד כתוב – מתחילה אפוא התייחסות התורה לתולדות האדם.
[1] אין מטרת המאמר לעסוק בגיל העולם שהוא נושא גאולוגי-פיזיקלי טהור, אלא רק בהיווצרות האדם. בנושא זה נכתב רבות. להרחבה על הגישות השונות במחקר המדעי לגבי גיל האדם והדרך להתמודד עימן, עיינו: פרופ' מרדכי כסלו, 'גיל האדם – התש"ס או מליון שנה', שנה בשנה, ירושלים תשס"א. עמ' 348-329.
[2] משל זה שמעתי משמו של הגיאולוג מר אורי וירצבורגר.
[3] יש להבחין כי לדעת הרמב"ן לא ברור האם אותו גוף עבר תהליך של אבולוציה או שמא מדובר בתהליך שהתרחש לאורך דורות רבים, בעוד שלדעת הספורנו ברור כי בתחילה היה יצור דמוי חיה ורק בשלב מאוחר יותר הוא התפתח לבריאה חדשה ונעלה יותר של אדם בעל צלם ודמות.
[4] ייתכן שלאירועים אלו מכוונת המשנה במונח "מעשה בראשית" אותם יש ללמד רק למי שראוי לכך (משנה, חגיגה ב א).
האבולוציה שחוזרת כמו תוכי – מכון דוידסון
https://davidson.weizmann.ac.il
[6] . ראו לעיל, הערה 1.
[7] בתחילה הכתב היה מורכב ממאות סימנים, כמו הכתב ההרוגליפי המצרי וכתב היתדות המסופוטמי. במהלך ההסטוריה הוא צומצם לסדר גודל של כ 30 סימנים.
[8] יש לציין שהחיתוך בין הפרהיסטוריה להיסטוריה במוזיאון הפרהיסטורי שליד פריז הוא במאה הראשונה לפנה"ס. רק בעקבות כיבוש גליה על ידי הרומאים החלה באזור פעילות כתיבה שהובאה על ידי הרומאים.
[9] לכאורה, אחת המסקנות העלולות לנבוע מתיאוריה זו היא ששבטים פרימיטיבים באפריקה ובאוסטרליה אינם קרויים אדם, שהרי הם אינם יודעים קרוא וכתוב. ברור שמסקנה זו שגויה, מאחר שברגע שנתנה לאדם היכולת לקרוא ולכתוב הרי הוא קרוי "אדם" גם אם לא מימש יכולות אלו בפועל. לראייה, ניתן לקחת בושמני מאפריקה ואבורג'יני מאוסטרליה וללמדם לקרוא אך לא ניתן בשום אופן ללמד קוף-אדם לעשות זאת.
[10] להרחבה, ראו: א.' שמיר וע.' בגינסקי, 'מחקרים באריגים קדומים שנתגלו בארץ ישראל', קדמוניות 115.תשנ"ח, עמ' 62-53.
[11] מובא בתוך: נ' ליבוביץ, עיונים בספר שמות, ירושלים תשל"ג, עמ' 383. אני מודה לידידי ד"ר ציון עוקשי שהפנה אותי למקור זה.
