דילמה בתפעול הכנרת: חקלאות על המים – אגירה מול איכות

בעשור האחרון עוברים על אזורנו שינויים קיצוניים, מה שהתחיל בבצורת ממושכת והשתנה ועדיין משתנה לאקלים עתיר משקעים. את ׳מהפכת המים המותפלים׳ שהחלה במצב של אין ברירה, אפשר לראות היום כתומכת הידרולוגית בגשמים העתירים שיצר עבורנו הטבע האקלימי. מנקודת המבט של הכנרת יש היום שפע מים משמים הנאגרים בה, השאיבות פחתו, המפלס עולה, מצב הרוח הלאומי מרקיע שחקים וההימור הנפוץ ביותר הוא יפתחו או לא יפתחו את סכר דגניה. מצב זה במידה מסוימת חדש עבור תכנון משק המים הלאומי ומחייב התייחסות לגורמים הידרולוגיים-לימנולוגיים שלא ממש בלטו בשנים קודמות. למשל, כיצד משפיעה אגירה, שמשמעותה למעשה צמצום קצב תחלופת המים, על איכותם בכנרת לטווח ארוך. כדי לענות על סוגייה זו אפשר לבחור בכל פרמטר שהוא, בין אם כימי, ביולוגי או פיסיקלי ולנסות ולנבא, בעזרת מודלים מתאימים, מה יהיה גורלו של מאגר מים זה כתוצאה מתפעול אגירה. גורלם של מרבית הפרמטרים האפשריים הללו תלוי לא רק בהידרולוגיה של האגירה אלא גם בתהליכים פנימיים שמתרחשים בתוך מערכת האגם, מה שהופך את ׳הנבואה׳ הזאת למסובכת ביותר ולדאבוננו גם מאכזבת.

לכן בחרתי בפרמטר שמרני שכמעט אינו מושפע מגורמים פנימיים בתוך מערכת האיגום של הכנרת, אלא בעיקר מהמאזן ההידרולוגי של כניסה ויציאה של מים: השינויים הרב-שנתיים והעונתיים בכמות המים הכוללת באגם (שנמדדת  מיליוני מע״ק) ובריכוז (שנמדד על פי משקל ליחידת נפח: מיליגרם/ליטר, למשל) של המלח במי הכנרת.

… כדאי לדעת ……………………….

׳זמן שהייה׳ = קצב חילוף המים באגם.

׳אוגר המלח׳ = כמות יון  כלוריד (טון) באגם. חלוקת 'אוגר המלח' בנפח האגם (מלמ"ק) היא המליחות הממוצעת במיליגרם כלוריד לליטר.

………………………………………….

 

 תחלופת המים בכנרת

מונח יסוד תיאורטי המתאר את קצב תחלופת המים באגם נקרא ׳זמן שהייה׳, או ׳קצב חילופי המים׳ (Water Renewal Time, Retention Time, Residence Time), שמשמעותו תוך כמה זמן באופן תיאורטי יתחלפו כל המים באגם כשהוא בנפח (גובה מפלס) מסוים כאשר ייכנסו אליו מים במידה ובקצב הנתון. בחשבון פשוט יותר: חלוקת נפח האגם בכמות המים הנכנסת ביחידת זמן נתונה. לדוגמה: אם נפח הכנרת במפלס מרבי של מינוס 208.8 מ׳ הוא 4,437 מיליון מ״ק ובמשך שנה נכנסו אליה 361 מיליון מ״ק, הזמן הדרוש להחלפת כל המים באגם בקצב זה של כניסה הוא 12.3 שנים – תוצאת חילוק של 4,437 ב-361. מכאן, ככל שייכנסו פחות מים לאגם זמן השהייה שלהם בו יהיה ממושך יותר, או, ככל שנפח האגם יהיה קטן יותר, נאמר 3,822 מיליון מ״ק (מפלס נמוך יותר – למשל מינוס 212 מ׳),ותכנס אותה כמות מים, זמן השהייה של המים יתקצר ל-10.6 שנים (1).

על משמעות הקשר בין זמן השהייה ואיכות המים עמדו כבר שלושה חוקרים (שניים מהמעבדה לחקר הכנרת והשלישי מי שכיהן עד לאחרונה כיו״ר רשות המים), שנתבקשו להסביר את ההשפעה האפשרית של מימוש פרויקט ׳עוקף כנרת׳ (2). על פי התכנית הייתה נמנעת כניסתם לכנרת של  חלק ממי הירדן, שהיו מוטים לתוך תעלה ומוזרמים בגרוויטציה ישירות אל המוביל הארצי. במילים אחרות: כמות המים הנכנסת לכנרת הייתה אז קטנה יותר וזמן השהייה היה מתארך. חוקרים אלה השתמשו בגורם מזהם של זרחן כמודל להוכחה שהארכת זמן השהייה הייתה גורמת לעליית ריכוז הזרחן באגם ובכך לפגיעה באיכות המים (2). כדאי גם להזכיר שהתוכנית המקורית של המוביל הארצי אמורה הייתה להתחיל ליד קיבוץ דן ושונתה, אמנם בעיקר מטעמים ביטחוניים, אבל השינוי הזה הציל את הכנרת.

חישוב תיאורטי קטן על פי נתונים ריאליים מהכנרת, מראה את היחס ההפוך שיש בין ריכוז לאוגר המלח:נניח שבראשית חורף עתיר גשמים המפלס עומד על מינוס 211 מ׳ וריכוז המלח הוא 265 מגכ״ל (מ״ג כלוריד לליטר), הסכר סגור והמפלס יעלה עד הקיץ ב-2 מ׳ ובעקבות כניסה מסיבית זו של מים מתוקים מהירדן ונחלים אחרים ירד ריכוז המלח ל-255 מגכ״ל. במצב כזה אוגר המלח יעלה ב-45,000 טון ומכיוון שהכלוריד הוא אלמנט שמרני, אם לא ישאבו הרבה ולא יפתחו את הסכר יוסיף הכלוריד להצטבר, האוגר יגדל משנה לשנה ואם תהיה שנת בצורת אז הריכוז גם יעלה (3).

 

שינויים בריכוז המליחות בכנרת

לנתוני המליחות במי הכנרת קיים רקורד בן 90 שנה, מאז הופעל סכר דגניה ב-1933, ויש גם מדידה אחת מ-1913 של חוקר צרפתי. במהלך השנים הללו היו עליות וירידות הקשורות בתנאי אקלים (שנים עתירות גשם ותקופות בצורת), תפעול של פתיחה או סגירה של הסכר, כמו גם טיפול בהטיית מקורות תורמי מלח אל מחוץ לאגם (׳המוביל המלוח׳). הפעלתו של ה׳מוביל המלוח׳ בסוף שנות השישים הורידה מעומס המלחים הנכנסים אל הכנרת, כמעט רבע מהכמות הכללית, והתרומה העיקרית נשארה בזרימה תת-קרקעית המכניסה מלחים אל האגם דרך קרקעיתו. מקורו של הקשר בין גובה המפלס ומליחות המים הוא בכמות המים הזורמת באקוויפרים. בשנים 1968-1948, טרם הפעלתם של המוביל הארצי וה׳מוביל המלוח׳, הייתה מדיניות הפעלת הסכר למען אגירת מים, המפלס הלך ועלה (גדל נפח המים באגם), הצטברו מלחים וריכוזם במים עלה ב-100 מ״ג כלוריד/ליטר. במהלך כל התקופה שבין 1948 ל-1968 נרשמה מגמה ברורה של עליית המליחות בהתאמה חיובית לעליית המפלס. במשך 20 השנים האחרונות בעקבות ריבוי שנות בצורת סכר דגניה נשמר סגור במטרה לאגור מים, וריכוז המלח עלה בהדרגה.

 

השינוי הדרמטי

ב-2010, כאשר מרבית האספקה לצריכה ביתית השתחררה מהתלות בכנרת ובאה כמים מותפלים, חל שינוי דרמטי במערכת אספקת המים. במצב כזה, כשתנאי האקלים משתנים לטובה ויש מים בשפע, מתעורר הספק בצורך לאגור מאחר שאגירת מים מלווה באגירת מלח. מצב זה מחזיר אותנו לשנות השישים, כאשר מדיניות של סכר סגור גרמה להמלחה (עד 396 מגכ״ל) ומתכנני המוביל הארצי חיפשו דרך לספק מי כנרת במליחות מתאימה לחקלאות. הפתרון שהוצע אז היה לערבב את מי הכנרת עם מי הירקון, אך כשגברה מצוקת המים לאספקה ביתית מי הירקון כבר לא היו כל כך זמינים לחקלאות והופנו לשתייה. פתרון יעיל מאד למצוקת ההמלחה של מי המוביל (מי כנרת) היה הקמתו והפעלתו של ׳המוביל המלוח׳, ומה שתרם לכך היה השיטפונות הכבדים של חורף 1968/69.

 

חקלאות עלי כנרת

מכיוון שנושא חשוב הוא השתלבותו של הממשק החקלאי באספקת מים מהכנרת, קיימת חשיבות רבה לנתוני המליחות של מים אלה המשמשים למעלה מ-100 שנה מקור עיקרי להשקיה של כל הגידולים החקלאיים בעמק הירדן, בקעת כנרות וסובב כנרת. המסמכים הכתובים שהשאירו אחריהם אלה שחקרו וביססו את החקלאות בסובב כנרת כוללים פתרונות של ניקוז האזור כולו בעקבות המלחת הקרקע. יש תיעוד מפורט ומדויק לפיו לפני הקמת הסכר עמדה מליחות מי הכנרת (ריכוז הכלוריד) והירדן היוצא ממנה  על 315-300 מגכ״ל (4, 5, 6, 7, 8).

 

משמעות השינוי בעומס המלח

לשינוי בריכוז המלח במי הכנרת השפעה קצרת טווח על אפשרות השימוש בהם בחקלאות. גידולים רגישים למליחות יגיבו בירידת יבולים, כאשר ההשפעה ארוכת הטווח של השקיה במים עם ריכוזי מלח גבוהים היא פגיעה באיכות הקרקע. המליחות של מי הכנרת פוחתת עונתית משום שמליחות מי הירדן (65% מהאספקה הכללית לאגם) למשל, נמוכה פי 14 מזו של הכנרת, מה עוד שזו תופעה עונתית קצרה המתרחשת בחורף בזמן השיטפונות ואז הצורך בהם להשקיה הוא אפסי. לעומת זאת, במשך שישה-שבעה חודשים לאחר גשמי החורף הדרישה למי השקיה מרבית. בתוך מי הכנרת מצוי אז עומס כבד של מלח (שכמותו נמדדת באלפי טון), תוספת מים רעננים לאגם היא מינימלית, ההתאדות מתגברת עם עליית הטמפרטורה ומתחילה עלייה בריכוז המלח. יתר על כן, יש להבדיל בין תופעות עונתיות קצרות טווח של ירידת מליחות החורף לעליית מליחות הקיץ שבאה מתרומתו של אוגר המלח. אוגר המלח הוא ׳שמרני׳, אין תהליכים פנימיים שמשנים אותו. מה שיכול לשנות אותו זה הוצאת מי כנרת שבתוכם מצוי האוגר דרך סכר פתוח, או באמצעות שאיבה לשימוש. אוגר המלח אינו ניתן לשינוי עונתי קצר כמו שיטפונות החורף, שמורידים את ריכוז המלח באמצעות מיהול, אך כמות המלח באגם לא משתנה על ידי כך.

הבעיה שיוצרים התנאים הנוכחיים היא: מצד אחד צרכים של משק המים הלאומי לאגירה ומצד שני פגיעה באיכות המים כתוצאה מעלייה באוגר המלח באגם. הבעיה היא גם מנהלית-תכנונית של אספקת מים וגם אקולוגית של שמירה על איכות המים, כאשר הפתרון המסתמן כרוך בממשק חקלאי של שימוש במים מהכנרת. מצד אחד שמירה על איכות המים מחייבת קיצור זמן שהייה בתגבור שאיבה ושימוש חקלאי שכרוך בסכנת המלחה או פתיחת הסכר, ומצד שני הצורך באגירה.

 

הקשר בין זמן השהייה לאוגר המלח באגם

להלן שני מקרים המציגים את הקשר בין גובה מפלס האגם ונפחו לבין כמות המים שנכנסה דרך הירדן וזמן השהייה:

* מקרה ראשון: ב-1969 נרשמה כניסת מים גדולה מאד לכנרת, נפח האגם היה גבוה וזמן השהייה קצר מאד. בשנים 2015 ו-2019, נכנסו מעט מים לאגם, הסכר היה סגור וזמן השהייה ממושך מאד, שמשמעותו קצב איטי ביותר של תחלופת מים (טבלה 1).

 

טבלה 1: השוואת שנה שיטפונית (1969) לשנות בצורת (2015, 2019)

שנה	מפלס (מ׳)	ספיקה שנתית (מיליון מ״ק)	נפח האגם (מיליון מ״ק)	זמן שהייה בשנים
1969 שטפונית	208.87	1,099	4,471	4.1
2015 בצורת	212.45	141	3,822	27.1
2019 בצורת	211.54	160	3,986	24.9

 

 

* מקרה שני: השוואה של תקופות ארוכות יותר על פי נתונים ממוצעים לתקופה של נפח האגם (מיליון מ״ק), כמות מים נכנסת (מיליון מ״ק), טווח מקסימום-מינימום של המפלס בתקופה וזמן השהייה הממוצע. התוצאות מוצגות בטבלה 2.

 

טבלה 2: השוואה של נפח האגם (מיליון מ״ק) בתקופות שונות על פי נתונים ממוצעים לתקופה

תקופה	נפח האגם (מיליון מ״ק)	ספיקה שנתית (מיליון מ״ק)	טווח מפלסים (מ׳)	זמן שהייה (שנים)
1991-1988	4,217	358	210.40-208.89	11.8
2003-1995	4,059	338	211.06-209.72	12.0
2010-1995	3,823	381	210.86-212.66	10.0
2019-2014	3,660	235	212.84-213.36	15.6

 

 

הנתונים המוצגים בטבלה 2 מראים כי למעשה אין משמעות לגובה המפלס. בשנים 2015 ו-2019 הייתה בצורת, נכנסו לכנרת פחות מים, נפח האגם היה קטן יותר, הסכר היה סגור וזמן השהייה לכן ממושך יותר. בשלוש התקופות האחרות כניסת המים היית דומה וגבוהה מזו של תקופות הבצורת ולמרות שבין שלוש התקופות שלפני הבצורת היו תנודות משמעותיות בגובה המפלס (בין 208.89 ל-212.66) ההבדלים בין זמני השהייה היו קטנים.

 

תכניות חדשות

כיצד השתרבב נושא הידרולוגי כמו שמירה על איכות המים בכנרת ל׳עלון הנוטע?׳ התשובה לכך היא שבין ממשק חקלאי (במקרה שלנו בעמק הירדן ובגליל העליון) ותפעול הכנרת קיים קשר הדוק.

התוכניות הלאומיות עליהן הוחלט ברשות המים ונמצאות כבר בתהליך ביצוע כוללות אלמנטים חשובים ובהם קיום ממשק חקלאי המבוסס על תוספת מים מהכנרת לחקלאות בגליל העליון ובעיקר בעמק החולה, והזרמת מים מותפלים לכנרת. מצד אחד התעורר חשש של חקלאי עמק החולה מפני שימוש במי כנרת בשל המליחות הגבוהה שלהם, ומצד שני חשובה תוספת מים מותפלים לכנרת לצורך תיגבור התחלופה וקיצור זמן השהייה. בהרצאה שנשא המשנה ליו״ר רשות המים זאב אחיפז, הוצגו עקרונות התוכנית החדשה שחלקים ממנה מוצגים כאן:

 

תגבור אספקת מים לגליל תוך שמירה על איכות המים בכנרת: בתוכנית המשולבת הנוכחית שני שלבים:

1. השלב הראשון, הבסיסי, יבוצע בשנים הקרובות וכולל הקמה בגליל העליון של איגום בנפח משמעותי שיאפשר לצמצם את ההפקה משאר המקורות בעיקר בחודשים הבעייתיים, יוני עד ספטמבר. איגום ברמה זו יהווה בסיס לשינוי במערכת ההפקה והאספקה הקיימת: במקום הפקה במעלה ובכל הנקודות הנוספות הקיימות כיום, עיקרה יהיה באזור ׳מפגש התעלות׳ תוך שחרור מרבי של שפיעת המעיינות לזרימה חופשית בנחלים.
2. השלב הבא יבוא בתגובה לשינויי אקלים ולהיקפי פיתוח חקלאי באזור. יהיה חיבור בין ׳מרכז המים׳ של אזור ׳מפגש התעלות׳ לאספקת מים מדרום. לכך שני מקורות אפשריים: מי כנרת ומים מהמערכת הארצית. החלופה המועדפת היא הזרמת מים מותפלים מהמערכת הארצית לכנרת בתקופות של מפלס נמוך ושימוש במים מהכנרת לתגבור אספקת מים לחקלאות בגליל העליון. אספקת מים כזאת מתבצעת כבר כיום בפועל ברמת הגולן ובעמק הירדן ובקרוב תבוצע גם בעמק המעיינות, עמק חרוד ובקעת הירדן. חלופה זו תגביר את תחלופת המים בכנרת ותועיל לשיפור איכותם. הגליל העליון יועדף מכיוון שאספקת המים האזורית תתבסס תמיד על תמהיל של מי כנרת ומים מקומיים. על פי תוכנית זו, כך נראה, יוזרמו מים מותפלים מהמערכת הארצית לכנרת ושימוש במי כנרת באמצעות שאיבה לצורך תגבור אספקת מים לחקלאות בגליל העליון. שימוש במים מהכנרת להשקיה בעמק החולה הדאיג את חקלאי הגליל העליון מחשש מהמלחה.

שני נציגים של חקלאי עמק הירדן וסובב כנרת, המסכמים בימים אלה למעלה מ-100 שנות חקלאות על מי הכנרת, מתארים חקלאות ארוכת ימים זו. ד״ר יאיר ישראלי, מומחה עולמי לגידול בננות שקוראי ׳עלון הנוטע׳ מכירים היטב, כמו גם ד״ר עמי להב, אף הוא איש בננות ותיק ורב פעלים ומוכר לכולנו, משלימים בימים אלה כתיבה ועריכת ספר מדעי-חקלאי רחב היקף על גידול הבננה ותקציר מדבריו מוצג כאן:

גידול בננות מסביב לכנרת החל ב-1913 ונמשך בנטיעת מטע בקבוצת כנרת ב-1922, בהובלת שמואל סטולר. כיום שטחי הבננות בעמק הירדן וסובב כנרת נאמד בכ-9,600 ד׳. שיטת ההשקיה בתקופת הגידול הראשונה הייתה בהצפה של ערוגות עם מערכת לשאיבת מי הכנרת וחלוקתם. ההשקיה בהצפה חייבה הקמת מערכת ניקוז תת קרקעית אזורית הקיימת עד היום. מנת המים השנתית מהכנרת עמדה בתחילת הדרך על 5,000 עד 8,000 מ"ק/ד׳, היבול עמד על כ-1 טון/ד' ומשך חיי המטע היה כשלוש שנים. מאוחר יותר עבר הענף להשקיה בטפטוף, כאשר מחקרים לימדו אותנו על השפעת מליחות מי הכנרת על הגידול והתאמת הכמות הנדרשת לשינויים העונתיים של התצרוכת. פותח פרוטוקול השקיה המבוסס על מדדים אקלימיים והתאמת המנה הדרושה כמו גם הצורך בהדחת מלחים. בשנים האחרונות נעשה מעבר לגידול בבתי רשת תוך שימוש בשתילי תרבית רקמה. היבול השנתי כיום עולה על 7 טון/ד' במנת מי כנרת של כ-1,700 מ"ק/ד׳ ומשך חיי המטע כעשר שנים.

גב. נורית בן-הגיא, מנהלת תחום קרקע מים והזנת הצמח במעבדת שירות שדה צמח, מוסיפה: גידול מטעים בעמק הירדן, בהם אבוקדו, מנגו וכמובן בננות, כרוך בהשקייתם במי כנרת בהם ריכוז כלוריד של 300 מגכ״ל. באמצעות המחקר האזורי ומערכת ההדרכה הצלחנו להגיע לרמות יבולים גבוהות עם איכויות טובות המאפשרות להמשיך ולהתפרנס מהחקלאות האזורית, אך נדרשו לכך מהלכים והתאמות בממשק לאורך השנים. מובילי הדרך בראשית החקלאות המושקית השכילו להקים בעמק הירדן מערכת ניקוז תת-קרקעית ענפה המאפשרת סילוק של עודפי מים ואיתם מלחים מאזור בית השורשים. מנת המים המומלצת להשקיה של גידולים שונים מתבססת על מחקרים רבים שבוצעו לאורך השנים ומממשיכים להתבצע גם בימים אלה. מנת מים זאת כוללת כ-40% תוספת למנה המקובלת לצריכת הצמח ומיועדת להדחת מלחים. החקלאות האזורית התאימה כנות וזנים המותאמים למליחות מי ההשקיה ולמאפיינים אחרים, אקלימיים למשל, של האזור. בעקבות הכנסת מטעי הבננות לבתי רשת צומצמה באופן משמעותי מנת המים הניתנת, מה שמאפשר התמודדות טובה יותר עם התייקרות המים. איכות מי ההשקיה מכתיבה את הצורך לבצע התאמות שונות כדוגמת מערכת הניקוז, התאמת כנות, מנת מים מוגברת וכיו״ב. אין לנו ספק שמים בעלי מליחות נמוכה מזו של מי כנרת מהווים יתרון חקלאי משמעותי.

גם חקלאי הגליל העליון מגלים עירנות למצב שבו יקבלו תגבור מי השקיה מהכנרת. בדיונים פנימיים ובהשתתפות נציגים של רשות המים הם קבעו גבולות אפשריים של מליחות מי השקיה בעמק החולה. להלן תקציר ההחלטות שסיכמו את הדיונים שנערכו (2.7.2018) בחברה לחקלאות של המועצה האזורית ג״ע, וכוללים בין השאר רמת מליחות מקסימלית מומלצת של 200-100 מגכ״ל (מ״ג כלוריד לליטר) לגידולים אבוקדו, ליצי, אפרסק, נקטרינה, תפוח, אגס, שזיף, משמש, הדרים וגידולי שדה.

לסיכום זה נוספו ההערות הבאות:

1. 1. יידרש שדרוג של מערכת הניקוז אחת לכמה שנים;
2. 2. דרושה תוספת למנת המים לצורכי שטיפת מלחים;
3. 3. דרוש תיאום עם ממשק דישון;
4. 4. באבוקדו יש לבדוק התאמת הכנה המקסיקנית, הרגישה למליחות ועמידה לקרה.

 

לסיכום

אם הסכר סגור, השאיבה מצומצמת, המים נאגרים, המפלס עולה וזמן השהייה מתארך, גדל אוגר המלח. אוגר מלח גדול מקשה על השימוש במים לחקלאות בשנות בצורת.

דרך נאותה למימוש הגנה על איכות המים בכנרת היא להקטין ככל האפשר את זמן השהייה ההידראולי, כלומר להגביר תחלופת מים באגם באמצעות שאיבה מקסימלית; פתיחת הסכר; הזרמת מים מותפלים לכנרת וכן תפעול משולב של כל שלושת הקודמים. ניתן לשמור על איכות המים בכנרת ולקיים מדיניות תפעול כזאת גם בתנודות מפלס שבין 211 ל-213 מ׳, שהיה מצב רב שנים של הכנרת בעבר. במסגרת התפעול של שאיבה מוגברת אפשר לספק מי כנרת לעמק החולה ולקיים חקלאות מצליחה (המלחה ניתן לסלק בשטיפה) כמו זו שמתבצעת מזה למעלה מ-100 שנים בבקעת כנרות ועמק הירדן

 

ספרות

1. Gophen M. (2021): The Role of Hydraulic Residence Time in Lake Management Design: Lake Kinneret Case Study. J Biomed Res Environ Sci 2(10): 888-889. doi: 10.37871/jbres1327, Article ID: JBRES1327, Available at: https://www. jelsciences.com/articles/jbres1327.
2. Volohonsky H., Shaham G., Gophen M. (1992): The Impact of Water Inflow Reduction on Trophic Status of Lakes. Ecological Modelling 62: 135-147.
3. Gophen M. (2016): A review on Modeling of Kinneret Salinity with Practical Recommendations. Open Journal of Modern Hydrology 6 (3): 129-139.
4. סטולר ש. (1960): ׳אדמתנו׳ מתוך הספר ׳רשימות ומחקרים׳, ילקוט שמואל סטולר (שמואלי א. עורך) ספריית ׳השדה׳ תש״ך: 19-11.
5. סטולר ש. (1977): ׳גידול התמר בארץ ישראל׳, מועצת הפירות, מחלקת הדקלאים של ארגון מגדלי הפירות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל״ז.
6. Ziv D. (1952): Citruses Irrigation In: Yafe S.D., Ed., Agricultural Irrigation Doctrine, Sifriyat HaSade Publisher: 331-349 (in Hebrew)
7. סטולר ש., שניידמסר ב. (1952): בדיקות קרקע ועלים מתוך הספר ׳מחקרים בגידול הבננה׳, ועדת המחקרים של עמק הירדן, ספריית ׳השדה׳ 154-144.
8. ברנשטיין צ. (2004): השקיה ודישון של מטע תמרים, מתוך ספר ׳התמר׳, מועצת הפירות, ארגון מגדלי התמרים בישראל, 456.