ד"ר ליווינגסטון, ומיסטר סטנלי

על מפגש כמעט אקראי בין שני לבנים, ליד נהר כחול, ביבשת השחורה

בנובמבר 2021 ימלאו 150 שנה לאחד המפגשים המשונים בתולדות המסעות לגילוי אפריקה, כשהעיתונאי האמריקאי הנרי מורטון סטנלי הצליח למצוא את חוקר אפריקה הנודע ד"ר דיוויד ליווינגסטון, שבתקופה זו סברו אז כי כבר אינו עוד בין החיים. המפגש המפורסם היה לאירוע מכונן, בין היתר משום ששתי הדמויות מייצגות תפישות עולם מנוגדות ביחסו של האדם הלבן אל היבשת השחורה ותושביה.

בצל עץ המנגו

10 בנובמבר 1871 לא היה עוד יום רגיל בכפר אוג'יג'י (Ujiji) השוכן לחוף אגם טנגניקה (כיום במערב טנזניה). שיירה ארוכה של מאות סבלים נכנסה לכפר תוך כדי יריות שמחה באוויר, שירה וצהלה. בראש השיירה עמד  העיתונאי האמריקאי הנרי מורטון סטנלי (Stanley), שלבש לכבוד האירוע את חליפתו הטובה ביותר ואף הורה להניף לפניו את דגל ארצות-הברית. סטנלי היה אמריקאי ממוצא וולשי, עיתונאי שנשלח מטעם עורך ה"ניו-יורק הראלד" לאפריקה לחפש אחר ד"ר דיוויד ליווינגסטון (Livingstone), חוקר אפריקה נודע שעקבותיו נעלמו כשנתיים קודם לכן.

לפתע, מאחוריו, שמע סטנלי באנגלית עילגת את השאלה: "מה שלומך, אדוני?" סטנלי, שציפה לפגוש אדם לבן, הסב את פניו והופתע לראות אדם שחור, שהזדהה כמשרתו של ד"ר ליווינגסטון. המשרת הוביל את סטנלי הנפעם אל בית שניצב בסמוך לשני עצי מנגו במרכז הכפר, שם הבחין באדם לבן מזוקן הניצב על המרפסת והתחיל לרדת ולהתקדם לעבר השיירה. היה זה ליווינגסטון בכבודו ובעצמו. סטנלי לא ידע את נפשו מרוב אושר. משימת חייו עמדה לפני השלמתה: הוא הצליח לאתר את האיש המפורסם שהכל חשבו כי כבר אינו בין החיים. סטנלי ביקש לרוץ אל האיש ולחבקו באושר, אך האיפוק הוולשי שבעורקיו כמו גם מאות השחורים המביטים בהשתאות בשני הלבנים ריסנו אותו. מסע מפרך של 1,560 ק"מ, שהחל בזנזיבר 236 ימים  קודם לכן, הגיע לשיאו. סטנלי ניגש אל האיש הזקן, הניף את כובעו במחווה אצילית ואמר את המשפט האלמותי שאמור היה להקל במשהו על המבוכה: "ד"ר ליווינגסטון, אני משער (Dr. Livingstone, I presume)?" "אמנם כן", השיב ליווינגסטון בחיוך ידידותי אל האדם הלא מוכר שדיבר אנגלית נעימה, תוך שהוא מרים מעט את כובעו. "אני מודה לאלוהים, ד"ר, שנתאפשר לי לראות אותך", החווה העיתונאי הצעיר בהקלה, ונענה בתשובה בריטית מתנשאת: "אני אסיר תודה על נוכחותי כאן כדי לקבל את פניך."

המפגש בין השניים בכפר נידח במרכז אפריקה הפך לאירוע מכונן בדברי ימי המסעות הגדולים לגילוי היבשת השחורה בתקופה הוויקטוריאנית. היה זה מפגש בין שני אנשים שונים לחלוטין זה מזה, שחבים רבות כל כך איש לרעהו. לאחר ששהו יחדיו כמה שבועות והמשיכו את המחקר בשאלת מקורות הנילוס, שב סטנלי ללונדון כשבתיקו יומניו של ליווינגסטון. קבלת הפנים שלה זכה העיתונאי הצעיר היתה חסרת תקדים: המלכה העניקה לו תשורה אישית (קופסת טבק עשויה זהב) ואנשי האגודה הגאוגרפית המלכותית האזינו בשקיקה להרצאתו הדרמטית בדבר מציאתו של ליווינגסטון. ואולם, לא כולם באנגליה אהבו את העיתונאי האמריקאי, וטענו כי הוא רמאי ובדאי. מוצאו הבריטי (סטנלי נולד בוויילס תחת השם ג'ון רולנדס, אך כנער צעיר היגר לניו אורלינס, שם שינה את שמו להנרי סטנלי, כשמו של בעל בית המסחר שהעסיק אותו והעניק לו חום ואהבה) לא סייע לו, שכן עיסוקו כעיתונאי נחשב נחות לעומת זה של החוקרים והמדענים. באופן פרדוקסלי, הצלחתו של סטנלי באיתורו של ליווינגסטון האבוד באוג'יג'י היתה גם ראשיתו של תהליך יצירת דימוי שלילי לסטנלי, תוך כדי האדרת דמותו של ליווינגסטון.

 בין שתי תפישות עולם

לגבי סטנלי נטען כי הוא הרפתקן רודף סנסציות וגזען מתנשא המתעמר בשחורים, שאת מסעותיו ביבשת הוביל בכוח הנשק. לעומתו, ליווינגסטון נתפש כדמות אגדית: עיסוקיו כרופא, כגאוגרף וכמיסיונר, אישיותו הכריזמטית, ובעיקר הכבוד הרב שרחש למקומיים ולתרבותם פילסו לו דרך בכפרים ותרמו להצלחת מסעות המחקר שלו. אף שלא הצליח להמיר לנצרות אף לא אפריקאי אחד, הוא יצר חזון נוצרי-הומניסטי שקרא להפסקת הסחר בעבדים. מנגד, יש לציין כי לזכותו של סטנלי רשומים כמה גילויים גאוגרפיים חשובים, בראשם מיפוי נהר קונגו והיותו לאדם הראשון שחצה את אפריקה ממזרח למערב (לכן הוא כונה בפי המקומיים "בולה מטארי", "מפוצץ הסלעים", על שום נוהגו לפלס דרכים בכוח). הסיבה העיקרית לדימויו השלילי של סטנלי היא בשל שיתוף הפעולה שלו עם לאופולד השני, מלך בלגיה המושמץ בשל תפישותיו הגזעניות כלפי השחורים והניצול המחפיר של משאבי הטבע שהנהיג בקונגו. ספרו הידוע של ג'וזף קונרד, "בלב המאפליה" (Heart of Darkness), המתאר את מעללי הקולוניאליזם הבלגי בקונגו, מבוסס על סיפור המפגש המפורסם בין סטנלי וליווינגסטון (הראשון מיוצג בספר על ידי דמותו של מארלו היוצא לחפש את קורץ, המייצג את ליווינגסטון).

במשך שנים רבות הוטחה ביקורת כנגד סטנלי כי כלל לא פגש את ליווינגסטון, ואם פגש בו אזי האירוע התקיים במועד אחר (כחודש קודם לכן) ובמקום אחר (בכפר Mugere במדינת בורונדי של ימינו). עוד טענו כי סטנלי כלל לא אמר את המשפט הידוע כשפגש את ליווינגסטון, וכי היתה זו המצאה עיתונאית שבאה לאחר מכן. ואכן, מיומניו המקוריים של סטנלי נתלש ונעלם לפני שנים רבות הדף המסוים שבו הוא מתאר את הפגישה ההיסטורית, מה שלא מנע מהמשפט הידוע להפוך למטבע לשון נפוץ בקרב החוקרים שהיו נפגשים באקראי באפריקה.

בעת ביקורי באוג'יג'י, נגשתי אל המונומנט המציין את מקום המפגש המקורי בין סטנלי וליווינגסטון, תחת שני עצי המנגו הענקיים. לשאלתי בדבר נכונות המשפט המפורסם, השיב לי המדריך המקומי הוותיק כי המסר החשוב באמת הם הדברים שכתב ליווינגסטון במיוחד בעבור סטנלי בכדי שיפרסם בעיתונו ה"ניו-יורק הראלד": "אילו הגילויים שלי בקשר למסחר הנורא בעבדים יביאו לדיכויו, לאורך החוף המזרחי של אפריקה, אראה בכך מעשה רב ערך יותר מגילויים של כל מקורות הנילוס."

חידת מקורות הנילוס:

השאלה בדבר מקורות הנהר הארוך והמרתק, הנילוס, היתה עד לפני כמאה וחמישים שנה אחת התעלומות הגדולות שהעסיקו את המין האנושי. עוד ביוון העתיקה היה זה הרודוטוס החכם שקבע כי "אין איש שיוכל לומר לנו דבר על מקורות הנילוס… הוא נכנס למצרים מעבר לגבולותיה". עיקר מסעותיו של דייויד ליוינגסטון התמקדו אמנם בדרום היבשת, אך בערוב ימיו התגייס אף הוא למחקר הגיאוגרפי ששטף את מרכז אפריקה בחיפוש אחר מקורות הנילוס. לאחר הפגישה עם סטנלי באוג'יג'י, אשר שיפרה מאוד את בריאותו הנפשית והפיזית, סקרו השניים את מרחב אגם טנגניקה והגיעו למסקנה (הנכונה) כי מדובר באגם סגור שאינו קשור למערכת הנילוס. האמת ההיסטורית מצביעה על ג'ון הנינג ספיק (Speke), אשר קבע כבר ב- 1862 כי מפלי ריפון באגם ויקטוריה הם המקור העיקרי של הנהר. ואולם גם כיום אין חולקים על התהילה של ליוינגסטון, שהעדיף את כיבוד התרבות המקומית של האפריקאים על פני הגילויים הגיאוגרפיים.

• המאמר פורסם בשנת 2011 בירחון 'גלילאו'.

לקריאה נוספת:

אלן מורהד, הנילוס הלבן,  הוצאת מערכות, 1965.

רפאל בוזוני, הרפתקאות סטנלי באפריקה, הוצאת שרברק, 1960.

Martin Dugard, Into Africa, Bantam books, 2003