נגיף הקורונה (Sars-Cov2) כבר אתנו מעל שנתיים, ונדמה שאנחנו עכשיו עוברים משלב של מגפה שמשתקת את חיינו, לשלב של מחלה שחיים איתה. אך עבור מחלימים רבים, סוף המגפה אינו מבשר את סוף התסמינים. רבים נותרו עם תסמינים ארוכי טווח, ובתוכם תסמינים נוירולוגיים (עצביים) שונים, כגון עייפות ותשישות, ערפול מחשבתי (brain-fog) ופגיעה בחוש הריח ו\או הטעם, לפעמים עד כדי אבדן מוחלט.
בחודשים הראשונים של המגפה, צוותי הרפואה נאבקו להנשים חולים שהתקשו לנשום בעצמם, והתמקדו בעיקר בטיפול בנזקים לריאות ולכלי הדם שלהם. זמן קצר לאחר פרוץ המגפה למדנו גם על "סערות ציטוקינים" – ניסיון "בכל הכוח" של מערכת החיסון להתגבר על הוירוס האלים החדש, ניסיון שלעיתים יוצא מכלל שליטה ומסכן את חיי החולה. צוותי הרפואה מהר מאד התמקדו גם בדרכים לצמצום תגובה זו, ולהפחית את התמותה ממנה. אבל מהר מאד החלו להצטבר עדויות להשפעות נוירולוגיות (השפעות על מערכת העצבים) של הוירוס.
חלק מהאנשים שאושפזו עם COVID-19 (שם המחלה שנגרמת על ידי Sars-Cov2), היו מבולבלים, וחלקם אף חוו הזיות. אבדן חוש טעם וריח נצפו בתדירות גבוהה יחסית, גם באנשים עם מחלה קלה מאד, ואף היו סימפטום יחיד אצל אחרים. באפריל 2020, רופאים ביפן דיווחו על מקרה ראשון של חולה COVID-19 עם דלקת חריפה ברקמת המוח. מאז הצטברו בכל העולם עדויות דומות. חודש לאחר מכן רופאים באיטליה דיווחו על חולה COVID-19 עם פגיעה חמורה במיאלין – ציפוי שומני המגן על תאי עצב (נוירונים) וניזוק באופן בלתי הפיך במחלות ניווניות של מערכת העצבים כמו טרשת נפוצה. גם פגיעה זו כבר דווחה בכל העולם. במקביל, פורסם מחקר מקיף מסין, בו דווח כי 36.4% מחולי COVID-19 סובלים מתסמינים נוירולוגיים, הכוללים כאבי ראש, ערפול חושים, ותחושת צריבה או עקצוץ בחלקי גוף שונים. באופן לא מפתיע, חולים שנפגעו קשה נטו יותר לפתח תסמינים נוירולוגיים מאשר חולים עם מחלה קלה יותר.
כיום, הספרות המדעית והרפואית גדושה במחקרים ודיווחים על הפגיעות הנוירולוגיות של נגיף הקורונה. המחקרים האפידמיולוגיים מדווחים על סטטיסטיקה בלתי נתפשת של מחלימים שחווים הפרעות נוירולוגיות, בין 30% ועד כ-80%. הרשימה כוללת קוביד-ארוך המלווה בעייפות כבדה, שבץ מוחי, אבדן זיכרון, קשיי ריכוז, ערפול מחשבתי, ועוד מגוון של הפרעות. הכרות אישית עם מספר גדול של מחלימים (ואני ביניהם), לא מסתדרת לי עם המספרים המדווחים. ואכן, אחוז המחלימים עם תסמינים נוירולוגיים משתנה מאוד ממחקר למחקר, כנראה שבין היתר בגלל שיטות בחינה שונות. מחקרים המבוססים על דיווחי חולים, או על פרמטרים התנהגותיים (כגון תפקוד מוטורי או זיכרון) נוטים לדווח על אחוזים גבוהים יותר מאלו הבוחנים את ההשפעה על המוח בעזרת מדידות פיזיקליות (מדידת זרמים חשמליים או MRI למשל). ובכל זאת, המספרים מדאיגים, והתופעות מדאיגות, וללא קשר למספר המדויק, בשל כמות האנשים שנדבקו בנגיף, יש סיכוי שנראה בעתיד מספר רב של מקרים של הפרעות נוירולוגיות מתמשכות.
מה אנחנו יודעים היום על המנגנונים האחראים לתופעות הנוירולוגיות? המנגנון הראשון האפשרי הוא דרך הדבקה ישירה של תאי מערכת העצבים, וביניהם תאי המוח. על פני תאי מערכת העצבים קיימים קולטני ACE-2 הדרושים לכניסת הווריאנטים שדווחו לפני האומיקרון, אם כי ברמות נמוכות משמעותית מברקמות אחרות הנפגעות מהווירוס. בניסויים בתרביות תאים, הוירוס הצליח להדביק תאי עצב, והדבר הודגם גם בחיות מעבדה. בניתוחים לאחר המוות של חולי COVID-19 נצפו תאי מוח מודבקים בנגיף, אבל ברמות נמוכות, ולא באופן עקבי בכל הנפטרים שסבלו מפגיעות נוירולוגיות. בנוסף, מספר מחקרים חיפשו חלקיקי וירוס בנוזל השדרה (CSF) המקיף את המוח וחוט שדרה, ולא מצאו. מה שכן נמצא שם הם אותם ציטוקינים שגורמים ל"סערת ציטוקינים" אצל חלק מהחולים, ושבאופן נורמלי אינם מצויים בנוזל השדרה. לכן הדעה הרווחת היום היא שהפגיעות הנוירולוגיות הנצפות הן כנראה תוצאה של מערכת החיסון שלנו, שנלחמת בוירוס, תופעה מוכרת ממחלות וממצבים אחרים.
מספר מחקרים הראו הקבלות בין השינויים הפיזיולוגיים במוח הנצפים בחולי COVID-19 עם הפרעות נוירולוגיות, לבין מחלות ותופעות נוירולוגיות נוספות. לדוגמא, חולי סרטן העוברים טיפולים כימותרפיים מדווחים על ערפול מחשבתי, וחוסר יכולת להתרכז (“chemo-brain”). התאוריה הרווחת כיום היא שתופעה זו נגרמת על ידי פגיעה בתאי מערכת החיסון המצויים במוח, תאי מיקרוגליה, "נזק היקפי" של הכימותרפיה שמצילה את חייהם. למרות שאנשים אלו סובלים ממחלה מסכנת חיים, ועברו טיפולים בתרופות רעילות, לעומת חולי COVID-19 שהיו בחלקם אנשים בריאים שלעיתים סבלו מזיהום קל שהרגיש כמו הצטננות, הפגיעה בתאי המיקרוגליה שלהם דומה להדהים. פגיעה דומה בתאים אלו נצפית גם בחולי אלצהיימר, ויש מחקרים הקושרים בין הפגיעה בתאי המיקרוגליה לבין הפגיעה הקוגניטיבית בחולים אלו. בנוסף, מחקר שפורסם בפברואר השנה וביצע ניתוחים לאחר מוות של 10 חולים שנפטרו מ-COVID-19 בגילאי 38-80, מצא במוחם משקעי חלבון טאו זהים לאלו שנצפים בחולי אלצהיימר, אם כי באזורים שונים במוח.
מחקר גדול שפורסם לפני חודשיים הדגים שינויים במבנה המוח ובגודלו אצל מחלימים, שחלקם נזקקו לאשפוז בגלל המחלה, וחלקם סבלו מזיהומים פחות חמורים, ולא אושפזו. המחקר כלל נתונים מ-785 אנשים, בגילאי 51 עד 81, שתרמו בעבר סריקות MRI של המוח ל-Biobank של בריטניה, מאגר של נתוני הדמיית מוח של יותר מ-45,000 אנשים. מבין המשתתפים במחקר,401 נדבקו בנגיף ה-Sars-cov2 בין מרץ 2020 לאפריל 2021. מתוכם, 15, כ-4%, אושפזו בשל מחלה קשה. 384 המשתתפים הנותרים לא נדבקו בנגיף, אך תאמו את המשתתפים שנדבקו, מבחינת גיל, מין וגורמי סיכון COVID-19, כגון סוכרת, והיוו קבוצת ביקורת. כל המשתתפים עברו סריקת מוח שנייה לצורך המחקר, כך שהחוקרים יכלו להשוות את הסריקות לאחר ההחלמה לאלו שבוצעו כשלוש שנים קודם לכן. סריקות MRI אלה חשפו דפוסי הצטמקות ברורים במוחם של אנשים שחלו ב-COVID-19. הנזק היה נרחב יותר, והתרחש באזורים שונים מהשינויים הרגילים שמופיעים עם הגיל אצל אנשים שמעולם לא נדבקו בנגיף, שנצפו בקבוצת הביקורת.בהשוואה לקבוצת הביקורת, קבוצת המחלימים הראתה אובדן רקמות גדול יותר באזורים ספציפיים של קליפת המוח. אזור אחד שנראה שהצטמק, נמצא מעל ארובות העיניים, קליפת המוח האורביטופרונטלית, קולט אותות מאזורי מוח המעורבים בתחושה, רגש וזיכרון וממלא תפקיד חשוב בקבלת החלטות. השני, המכונה gyrus parahippocampal, חשוב ליצירת זיכרונות חדשים. נצפה נזק גם לרקמות באזורי המוח שמקבל מידע מתאי עצב המזהים ריח באף. לפי חוקרי מוח שלא היו מעורבים במחקר, אובדן הרקמה והנזקים שנראו אצל המחלימים הללו היו "מעל ומעבר" לשינויים המבניים במוח, המתרחשים בדרך כלל עם הגיל. גם במחקר זה, חולים שנפגעו קשה הראו פגיעות בהיקף נרחב יותר מאלו עם מחלה קלה יותר.משתתפי המחקר עברו גם מספר הערכות קוגניטיביות במהלך המחקר, ונמצא כי המחלימים זכו להצלחה פחותה מקבוצת הביקורת במבחנים אלו, שכללו במחני תפקוד וזיכרון. משתתפים שסבלו ממחלה קלה לא הראו ירידה בזיכרון, אך הדגימו יכולות פחותות מקבוצת הביקורת במבחנים הבוחנים תפקוד ביצועי (יכולת לתכנן, לבצע רצף פעולות ולפתור בעיות). תוצאות אלו, ביחד עם ממצאי הסריקות, העלו את החשש שעלולות להיות השלכות ארוכות טווח של COVID-19 על הסיכוי ללקות בדמנציה, ובעקבות הממצאים הוקם קונסורציום בינלאומי הכולל נציגים של יותר מ-30 מדינות כדי לחקור את הנושא. מה שמעורר כעת דאגה גוברת בתחום הבריאות היא ההבנה שהנגיף יכול לא רק לגרום למחלה קשה, אלא גם להשפיע על תפקודנו בטווח הארוך. רוב המחקרים שפורסמו עד כה קטנים, ומעלים יותר שאלות מתשובות, ועדיין לא ברור אם ההשפעות שנצפו בהם יהיו זמניים או מתמשכים יותר. אך הצורך במחקרים נוספים ברור – מחקרים לפענוח המנגנונים הגורמים לשלל התופעות הנוירולוגיות, ובמקביל מחקרים המפתחים התערבויות טיפוליות למיתון התופעות.
תמונה:
https://pixabay.com/photos/ct-scan-mri-cat-scan-head-brain-7000111/
