עם התקדמות המשא ומתן להקמת קואליציה יחד עם מפלגת רע"ם, והקצאתם של עשרות מיליארדי שקלים לטיפול בחברה הערבית, ובין היתר להסדרת ההתיישבות הארעית של הבדואים בנגב, חשוב לומר בגילוי לב: לא תהיה כל הסדרה של ההתיישבות בפזורה הבדואית. סוגייה זו אינה פתירה במצב הנוכחי, וככלל, זהו משבר שכנראה ניתן רק 'לנהל' ולא 'לפתור'. שני הצדדים, המדינה והבדואים, אינם מעוניינים בהסדרה, וכלל לא בטוח שמחלוקת זו מהווה אתגר עבור ריבונות המדינה או אורח החיים הבדואי, כפי שרבים נוטים לחשוב עליו. לכל אחד מהצדדים שורה ארוכה של גורמים המניאים אותו מלקדם פיתרון בר קיימא לסוגייה זו:
נקודת המבט של המדינה:
במובנים רבים, היתה זו המדינה שיצרה את המשבר מלכתחילה, כאשר העבירה את הבדואים אל אזור הסייג אחרי מלחמת העצמאות ושינתה בכך את אורח חיים הבדואי, מנוודי למחצה, להתיישבות קבע ולהתיישבות ארעית. המדינה לא אפשרה לבדואים לפתח חקלאות כפרית בשטחי הסייג, בניגוד למושבים והקיבוצים, והעדיפה להעניק להם פתרונות עירוניים, התיישבות אורבאנית-פרברית, שאינה מתאימה לצורת החיים שלהם ולמבנה השבטי של חברה זו. לאורך השנים נעשו ניסיונות נקודתיים להסדרת ההתיישבות, שהתרחבה לעשרות כפרים וכפרונים ידועים אך לא מוכרים, ועוד עשרות רבות של נקודות התיישבות פרוביזוריות, במרחב לא מנוהל, ללא תשתיות וללא אסדרה או החלה של ריבונות המדינה. בתהליך איטי, ארוך שנים, צמחה והתרחבה ההתיישבות הלא מוכרת של הבדואים בצפון הנגב, במקביל לקצב גידול האוכלוסייה, כך שכיום מדובר בכ-100,000 איש הגרים ב- 35 כפרים (חלקם כבר הוסדרו, אך במקומם קמו כפרים חדשים), הפזורים על פני כ- 400,000 דונם, ותושביהם תובעים בעלות על עוד כ-640,000 דונם, סה"כ כ-8% משטח הנגב[1].
למרות המאבק המתמיד של המדינה בהתפשטות ההתיישבות הלא חוקית של הבדואים שבאה לידי ביטוי בהריסת כפרים, ריסוס יבול (מדיניות שהיתה מקובלת בעבר) ואספקה מוגבלת של תשתיות, בפועל ההתיישבות ממשיכה להתרחב כל העת, ולכל הפחות הכפרים נותרו במקומם, והאוכלוסייה לא מתפנה אל האזורים האורבאניים המקיפים אותה כמו ערד, כסייפה, חורה, תל שבע, רהט, באר שבע, דימונה ועוד.
לאורך השנים, כאמור, נעשו ניסיונות רבים של המדינה להסדיר את ההתיישבות של הבדואים בנגב, הוקמו ועדות, הוקצו תקציבים, נוהלו משפטים, ושוטרים נשלחו שוב ושוב להתמודד עם הפגנות ענק, חלקן אלימות, ועם אירועים של פינוי והרס מבנים לא חוקיים. בין היתר ניתן למנות את ועדת פרוור, ועדת גולדברג, ועדת פשרות בראשות בני בגין, עתירות לבג"צ כמו אלה שהוגשו בואדי אל נעם, באל פורעה, ביר הדאג' ועוד.
מדוע, אם כן, דבר לא קרה? מדוע המדינה, שהיא הריבון, והיא גם "הצד החזק" בקונפליקט, אינה מסוגלת לפתור אחת ולתמיד את הסוגייה, ליישב את הבדואים בערים, להסדיר חלק מההתיישבות בחלק מהכפרים, ולפנות כפרים למקומות אחרים?
יש לכך כמה סיבות:
1. מדיניות ההתיישבות של ישראל ביהודה ושומרון ובנגב: בעוד ישראל נוקטת ביהודה ושומרון ובנגב בגישות "תקיעת היתד" ו-"כתם השמן", כחלק ממדיניות "ייהוד המרחב", היא נאלצת להדיר את הבדואים, אזרחי ישראל שווי זכויות. במשך שנים מקימה ישראל נקודות התיישבות של יהודים מעבר לקו הירוק על מנת להיאחז בקרקע ולמנוע התפשטות של כפרים פלסטינים במרחב באמצעות יצירת רצף התיישבות יהודית. מדיניות דומה מתקיימת בנגב, ובאה לידי ביטוי בין היתר בהקצאת הקרקעות לחוות הבדד של היהודים, הרחבת השטחים החקלאיים סביב הקיבוצים והמושבים, והפשרתן של קרקעות למגורים בערים היהודיות. בד בבד, כשביקשו הבדואים הקצאה של שטחים חקלאיים (להקמת חוות משלהם), הם סורבו, בדרך כלל בטענה שההתיישבות אינה מוסדרת ואינה חוקית. הסדרת ההתיישבות תפגע במדיניות ייהוד המרחב, וכמו כן תאלץ את המדינה להקצות לבדואים קרקעות חקלאיות בנגב בדומה ליהודים. כמדינה דמוקרטית, ישראל תתקשה למנוע גם מערבים ישראלים להתיישב באותן צורות התיישבות כמו היהודים, ולכן היא מעדיפה שלא להסדיר את ההתיישבות הבדואית ובתוך כך לא להקצות קרקעות חקלאיות לאוכלוסייה זו.
2. הימנעות מפתיחת חזית מול האוכלוסייה הערבית בנגב – תפישת ה-"אויב הפנימי", או יצירת "גייס חמישי": עם התחזקותה של התנועה האיסלאמית בנגב, יותר ויותר בדואים תופסים צד בסכסוך הישראל פלסטיני, ומוצאים את עצמם במסלול התנגשות לאומי מול המדינה על מוסדותיה. ישראל אינה מעוניינת בפתיחת חזית פנימית נגד חלק מערביי ישראל והיא מעדיפה "להרדים את השטח" ולטפל נקודתית באירועים של הפרות סדר, אלימות והסתה. ההתחזקות הלאומנית בקרב הבדואים באה לידי ביטוי בן היתר בירידה בכמות המתגייסים לצבא, בגיוסם של בדואים לתנועות לאומיות וארגונים פלסטיניים כמו גם ארגוני טרור, ובהתנגשות תמידית עם גורמי אכיפת החוק במדינה, כפי שהתרחש בזמן מבצע "שומר החומות". ההשתוללות של צעירים בדואים על כבישי הנגב, עלייה ברמת הפשיעה, פריצה לבסיסי צה"ל וגניבת נשק, תחמושת וציוד צה"לי, הסתרת שב"חים ועוד – כל אלו מעידים על מגמת התרופפות הקשר בין החברה הבדואית לחברה הישראלית היהודית. המדינה אינה מעוניינת בהתנגשות חזיתית מול הבדואים, ומעדיפה להימנע ככל האפשר ממאבק חמוש מולם, ולכן, במקרים רבים, היא מעלימה עין גם מההתיישבות שלהם.
3. היותה של ישראל מדינה דמוקרטית: ישראל מבינה כי התנהלותה מול הבדואים בנגב אינה מידתית ואינה שיוויונית ביחס לאוכלוסיות אחרות בארץ. עצם העובדה שעשרות אלפי בני אדם חיים בלבה של 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', ללא תשתיות, ללא רחובות, ללא חשמל או צנרות מים וביוב תקינות, ללא תכנון, ללא מתקנים ציבוריים, ובלי יכולת להקים בניינים חדשים ולהתרחב ככל עיר או יישוב אחר בישראל, מעידה על כשל בתפישה הדמוקרטית הישראלית. יש פוליטיקאים יהודים הטוענים ש-"אין זכויות ללא קיום חובות", אבל בדמוקרטיה, הדבר אמור להיות בדיוק להיפך: "אין להתנות קבלת זכויות (הניתנות לאדם מעצם קיומו), לבין קיום החובות (המוגדרות על ידי המדינה). ישראל מבינה שאין להתנות האחד בשני, וכדי להימנע מחיכוך עם מדינות העולם בסוגייה, היא נוקטת במדיניות של הסדרה חלקית והשתקה. כך, לדוגמא, מספקת ישראל מים ליישובים באופן פרוביזורי ולא לגמרי מבוקר. ישראל גם מקימה מרפאות, גני ילדים ובתי ספר בחלק מהיישובים הלא מוכרים (כמו אל-פורעה למשל), אך במקביל, לא עושה דבר כדי להסדיר את ההתיישבות. בנוסף, אם ישראל תאלץ את הבדואים לעבור אל מרחבים עירוניים חדשים בניגוד לרצונם, הסדרת ההתיישבות תחדד את הקונפליקט בין ישראל לבין מדינות המערב, ותציב אותה במסלול התנגשות נוסף, שהיא אינה חפצה בו. לכן היא מעניקה פתרון נקודתי ועוצמת עיניים.
4. הרצון של הבדואים לשמר תרבות ילידית: המדינה מבינה את הצורך של הבדואים לשמר את תרבותם הילידית הכוללת לעיתים פוליגמיה, פטריארכליות ומעמד השייח', הקמת אוהלים וגידול צאן, מפגשי גברים סביב מדורה ותרבות האירוח. היא מבינה שהתנגדות לכך כחלק ממעבר לערים מודרניות, תביא להתפוררות החברה הבדואית שעלולה להתבטא באירועים אלימים בתוך החברה ובמגע שלה עם הסביבה היהודית, עד כדי היווצרות אנרכיה. ישראל מתמודדת פה גם מול העולם, לאחר פנייתם של הבדואים לאו"ם, על מנת שיכירו בהם ובתרבותם כעם יליד – בקשה שנדחתה בשל אי עמידתם בתנאי הסף המופיעים ב'חוזה מרטינז קובו' המגדיר את הפרמטרים להכרה בעמים ילידים.
5. ישראל ויתרה על הנגב: במובנים רבים ישראל תופשת את הנגב כאזור הספר שלה, החצר האחורית, המוזנחת, הנטושה. במשך עשרות שנים נכשלה ישראל בפיתוח הנגב הצפוני והמזרחי: "רחוק מהעין – רחוק מהלב". תשתיות כמעט שלא קודמו באזור, שנים רבות לקח לסלול את כביש באר שבע ערד (עד היום עוד לא הושלם) ואת כביש 6, החקלאות וההתיישבות כמעט ולא קודמו, לא הוקמו ערים חדשות, לא נבנו כמעט אזורי תעשייה, מוסדות להשכלה או הייטק, למעט בסביבת באר שבע, התיירות כמעט ולא התפתחה, וסוגיות של פשיעה ואלימות טופלו באופן נקודתי בלבד. הנגב לא הפך אטרקטיבי עבור תושבי ישראל הנאנקים תחת מחירי הדיור המאמירים באזור המרכז והצפון. כל אלה הם ביטוי למדיניות ההזנחה של אזור הדרום, בין אם היא מוכוונת ובין אם היא תוצאה של ניתוק תודעתי, היעדר כוח פוליטי של תושבי האזור או חוסר עניין כללי. זאת, אגב, בניגוד מובהק למדיניותה של ישראל ביהודה ושומרון, שם כמות המשאבים המושקעים לנפש היא הגבוהה במדינה. הנגב נזנח, ותושביו הבדואים ניצלו את היעדרות המדינה, ונטעו שורש במרחב.
6. הרצון של ישראל לשמר את האוכלוסייה הבדואית כמוחלשת. אפשר שלמדינה יש אינטרס להחזיק את האוכלוסייה הבדואית בתנאי ארעיות, שכן באופן זה קל לה יותר לנהל ולשלוט בה. כל עוד האוכלוסייה הבדואית נותרת ענייה, בורה ומוחלשת, קל למדינה להרחיק את הבדואים ממקודי הכוח וההשפעה. גם המדיניות אשר נוהגת בחברה הבדואית בבחינת הפרד ומשול, (הפרד- משאר חלקי האוכלוסייה הערבית בישראל, משול – נהג במרחב באלימות ובכוחניות תוך מניעת ההיאחזות בקרקע), היא חלק מהניסיון למנוע מהבדואים את הצמיחה הכלכלית וההשתלבות במוקדי הכוח במדינה.
7. הסדרה = כניעה: החשש מסחיטה במקרים דומים של מחלוקת על קרקעות והפיכת ההסדרה למתודה קבועה בה פועלים ערביי ישראל נגד המדינה – סוג של גאולת קרקע. אם תכיר ישראל בכפרים הלא מוכרים, יוכלו ערבים נוספים לנקוט באותה המדיניות, "לכבוש" קרקעות נוספות בנגב ובגליל, ולהקים יישובים לא חוקיים, שעם הזמן יוסדרו ויהפכו לעובדה מוגמרת.
בשל כל הדברים הללו, גם אם לעיתים הם סותרים אחד את השני, ישראל מסנדלת את עצמה למדיניות הפועלת להנצחת המצב. בשלב מסויים, ניתן לשער, תשנה ישראל את המדיניות שלה, כאשר המחירים שהיא תאלץ לשלם על הסטטוס קוו אותו יצרה יהיו גבוהים מהתועלת שבהנצחת המצב. אבל עד שיגיע היום הזה, יעברו עוד עידנים רבים, שכן גם לבדואים יש אינטרס להנציח את המצב הקיים, ולא לעורר את המתים, למעט התנגדויות נקודתיות, שהן כנראה חלק מסדרת אירועים מאורגנים, שכל עניינם הוא לסמן קווים אדומים מול המדינה. אחת הראיות לכך היא שאפילו מותו של יעקוב אבו אלקיעאן, בעת פינויו של הכפר הלא מוכר אום אל חיראן, לא הסתיים במרי אזרחי, ודעך כקול ענות חלושה אל תהום הנשייה של מערכת היחסים ההולכת ודועכת ישראל – בדואים, בנגב.
נקודת המבט של הבדואים:
כפי הנראה, גם לבדואים אין עניין לשנות את הסטטוס קוו מול המדינה. ודאי שרבים מהם היו מעדיפים שהכפרונים בהם הם חיים יהפכו למרחבים מוכרים, שמדינה תפתח בהם תשתיות של תחבורה, חינוך, חשמל ומים, שיוסדרו ביישוב גושים וחלקות, בעלות על הקרקע תהיה מוכרת ותהפוך את הקרקע לסחירה. הבדואים היו שמחים לו יכלו להגיש תכניות מתאר, תכניות בינוי עיר, להקים בתים, שכונות, מבני מגורים, גני שעשועים, בריכות שחייה ועוד. אבל לכל אלה יש מחיר, שלא בטוח שהבדואים מוכנים לשלם אותו, ולעיתים התועלת היא נמוכה, עד כדי מסכנת חיים. גם הבדואים "כלואים" במרחבים שלהם, בין אם מדובר במרחבים הפיסיים, הנדל"ניים, ובין אם במרחבים התרבותיים, דתיים, חברתיים שלהם, וככל הנראה, אין להם כל אינטרס לשנות כרגע את מצבם. הנה כמה דוגמאות לכך:
1. מחלוקות שבטיות ומעמדיות: בתחילת שנות ה-2000 נעשה ניסיון להקצות מים לחקלאות עבור תושבי אחד הכפרים הלא מוכרים בנגב. חברת מקורות הסכימה לחבר את התושבים למים ולגבות מהם מחיר נמוך המתכתב עם מדיניות הקצאת מים לחקלאות, שהיתה נהוגה בהתיישבות העובדת בישראל. המידע הועבר לתושבים, ששמחו סוף סוף לקבל סוג של 'הכרה' בצרכיהם ובצורת חייהם. כל שנדרש מהם היה להצהיר בפני מנהל המים, מהי החלקה בגינה נדרשת ההקצאה, ואיזה סוג של גידול אמור להיות בה; גידולי שדה, פלחה, מטעים, או בעלי חיים. התושבים מצדם אינם מתחייבים מול המדינה בשום התחייבות. התכנסו תושבי אותו הכפר כדי לערוך בינם לבין עצמם חלוקה הוגנת של קרקעות, להגדיר גבולות המקובלים על כולם ושימושי קרקע. השנים עברו, והנה, עד היום לא הוגשו כל סיכומים או דרישות מטעם התושבים לקבלת אותן הקצאות של מים לחקלאות. סוגייה זו היא נייר לקמוס של חברה מתפוררת, הנתונה בקונפליקט פנימי, השתקפות של מחלוקות שיבטיות, מלחמות בין מטות ובין משפחות על נושאים שהמדינה כלל אינה מהווה צד בהם. הבדואים חלוקים בינם לבין עצמם בכל הנוגע לבעלות על הקרקעות, ואינם יכולים להסכים על גבולות. שבטים שונים מסרבים, עדיין, לגור בסמיכות, מטעמי מסורת וצניעות. לעיתים מתפתחים מאבקים אלימים, חמושים, הנגמרים במוות ובסדרת נקמות דם, בין השבטים, כך שלרבים מהם מוטב להניח לדברים להתנהל כמות שהם. דיונים על חלוקת קרקעות הם בבחינת לעורר את המתים מרבצם, ופעמים רבות הם הופכים לחומר נפץ עבור נציגים השבטים השונים. חשוב לציין בנקודה זו כי החברה הבדואית היא עדיין חברה שבטית ומעמדית. בדואים משבטים שונים או ממעמדות שונות, אינם מתחתנים אלה עם אלה ואינם מתערבבים. לכן, הם גם אינם ששים לעבור למרחבים אורבניים בהם התערבבות בין השבטים היא עניין של מה בכך, אשר עשוי להסתיים באסון – מאבק חמוש, מלחמת עולם בין השבטים. מוטב להם לוותר על הקדמה שמציעות הערים המודרניות, למען שמירה על שקט ושלום בית, במרחבים הלא מוכרים, המופרדים.
2. על כך יש להוסיף את החשש מלעסוק בקרקעות ובנכסיהם של בדואים ושבטים שהיגרו מישראל במלחמת העצמאות. עד היום, שטחים שהוקצו לבנייה בערים כמו כסייפה וחורה, נותרו יתומים, על אף שהמדינה השקיעה בפיתוח תשתיות בהם, וזאת רק משום שהם בעבר היו בבעלות בדואים שגורשו או נמלטו מישראל מאימת המלחמה, בני שבטים אחרים, שלעולם כבר לא ישובו למרחב הארצישראלי, ודאי לא במעמד של תושבים או אזרחים בעלי זכויות בקרקע.
3. גם אם המדינה תְּפתֵּח את המרחב הכפרי הלא מוכר, אין בכך יתרון נדלנ"י עבור הבדואים, ומבחינת רבים, הדבר עלול לכלוא אותם ולאלץ אותם לגור בשכנות לצד מי שהם אינם חפצים בקרבתו. עבור רבים, המעבר לערים קיבע אותם במרחב והקשה עליהם לסחור בקרקע ונדל"ן. בדואי, שהפך הבעלים הגאה של בית בשכונה עירונית, אינו יכול למכור את ביתו לבדואי אחר המגיע מחוץ לשבט או המשפחה, מה שהופך את הנכס הנדלנ"י ללא סחיר. מהטעם הזה, הבדואים אינם יכולים גם למשכן אותו ולהתקדם לנכסים גדולים יותר. לקרקע במרחב הלא מוכר אין ערך נדלנ"י, רבים מהבדואים פולשים לקרקעות חדשות ומנכסים אותן ללא שטר בעלות או רכישה מסודרת, כפי שהתרחש, לדוגמא, באיזור שדה בריר הסמוך לערד. לבדואים אלה זיקה נמוכה יותר לקרקע, וגם אם הם נאלצים לפנות אותה, הם לא מפסידים דבר.
4. שימור התרבות המסורתית למחצה: המרחב הכפרי הלא מוכר הוא מרחב פתוח המאפשר לקיים בקלות יחסית, את המסורת הילידית רבת השנים, המתכתבת עם הנוודות למחצה שאפיינה את הבדואים במאות האחרונות. ליד הבתים הארעיים מוקמים אוהלים, המשפחה מקימה מבנן שבו שוהה השייח' יחד עם נשותיו וילדיהן, בשטח המבנן הם מגדלים צאן וקצת חקלאות מדברית, כפי שעשו על פני דורות רבים. האב משאיר את הקרקע לבניו ומחלק אותה ביניהם, הבנות עוברות לשטח של הגבר אליו נישאו, והמרחב מתנהל ללא התערבות של הריבון. עבור הבדואים זהו פתרון עדיף על פני אורבאניזציה של המרחב, ופרצלציה ורה-פרצלציה של הקרקעות – תהליך שהמדינה מתנגדת אליו ומערימה עליו קשיים.
5. הצורך בסגרגציה מרחבית תרבותית מול הרוב היהודי: רבים מהבדואים מגדירים עצמם ערבים, מוסלמים, פלסטינים. עבורם, החיים במדינה בעלת לאומיות אתנית יהודית, הנתונה בקונפליקט עם 'אחיהם' הפלסטינים שבעזה ויהודה ושומרון, הם אתגר יומיומי. או כפי שציין אחד מהם באזניי: "המדינה שלי נלחמת בעם שלי". בערים המעורבות קיים חיכוך מתמיד בין הערבים הבדואים לאזרחים היהודים. המרחב הכפרי הלא מוכר מאפשר להם ניתוק תרבותי ומיסוס המתחים הנוצרים במפגש היומיומי עם הישראליות, ודאי לאור ההתלקחויות החוזרות ונשנות בין שני העמים. חלקם מוכן לעבוד, ללמוד ולסחור במרחב היהודי, כל עוד בסוף היום הוא ישוב אל המרחב המוכר והידוע. מיסודם של הכפרים הלא מוכרים לא יפגע בהכרח בהתנהלות הזו, אבל, לתחושתם של רבים מהבדואים, הוא יקרב מאוד את המדינה והמודרניזציה שהיא מביאה איתה, לפתחם של היישובים הערביים, ישפיע על אופיים, ויאתגר את תושביהם, דבר המצוי בשליטה רבה במרחב הלא מוכר. הלאומנות הבדואית הערבית, פלסטינית, מוסלמית, הולכת ומתחזקת עם השנים, והבדואים חשים יותר ויותר מנוכרים. הכפרים מהווים עבורם, גם בהיבט זה, מקום מקלט.
6. המרחב הלא מוכר מאפשר לבדואים להמשיך ו-"לכבוש" עוד ועוד שטחים: כמו למשל באזור ערד ושדה בריר, הר הנגב וים המלח. היעדרה של המדינה ממרחבים אלה מאפשר למשפחות של בדואים לפלוש לכל מרחב שהם חושקים בו, ולהתיישב בו כמעט ללא הפרעה. למה, אם כן, שירצו לשנות זאת?
7. כעס מצטבר כלפי המדינה: שנים רבות של הזנחה מצד המדינה, חוסר יכולתה להסדיר, לתקן את המצב ולקבל את הבדואים כאזרחים שווים, בעיקר לאור הקמתם של יישובים רבים ביו"ש, וישוביי הבדד בנגב, ולמרות שבמשך שנים ניסו הבדואים להשתלב במדינה, להתגייס לצבא, לרכוש השכלה ולעבוד בעבודות השונות – כל אלו הביאו לכעס רב כלפי המדינה ומוסדותיה. ההיאחזות במרחב הלא מוכר מהווה, עבור רבים מהם, סוג של נקמה במה שעוללה להם המדינה.
8. ולבסוף, גם השתלטותם של ארגוני טרור וארגוני פשיעה על הערים הבדואיות ועל חלק מהמרחבים הלא מוכרים בנגב, הביאה להתחזקות הרצון להיאחז בקרקע. אלה ארגונים שכל עניינם הוא להרחיק את מוסדות המדינה, בעיקר את המשטרה והשב"כ, מהמרחב האלים שהתפתח. ארגונים אלה עוסקים בסחר בנשק, סחר בסמים, זנות, סחורות גנובות, הברחות, גביית דמי חסות, ועוד שורה ארוכה של פשעים. עבורם, המרחב הלא מוכר, שהמשטרה אינה נכנסת אליו, אינה מטפלת בו, הוא כר נוח לצמיחה והתעצמות. אין לארגונים אלה כל עניין להסדיר את המרחב ולאפשר לכוחות הביטחון הישראלים להיכנס אליו ולנהל אותו.
לפיכך ולאור כל האמור לעיל, ניכר כי לשני הצדדים אין כל עניין בהסדרה, וכנראה שלא יהיה עניין גם בשנים הבאות. מותר להסתכן ולומר כי הסיכוי שסוגייה זו תוסדר בעשורים הקרובים שואף לאפס.
ומה בהשוואה למקרים דומים אחרים בעולם?
מאבקי קרקע בין המדינה הריבונית לבין מיעוט בעל מאפיינים ילידיים של ארעיות המתיישבת בהתיישבות לא חוקית קיימים גם במקומות אחרים בעולם, כמו בדואים בירדן ומצרים, מיעוט הסאמי בנורווגיה, המאורים בניו זילנד, האבוריג'ינים באוסטרליה, ההינואיטים בקנדה, האינדיאנים בארה"ב (כמו גם ברוסיה, הודו, בדרום אמריקה ובאפריקה). בחלק ניכר מהמקומות האלה הגיעה המדינה להסדרת ההתיישבות והבעלות על קרקעות ומשאבי הטבע מול אותן קבוצות מיעוט, לעיתים במחיר גבוה. חלק מהאינדיאנים במדינת אורגון הקימו אוטונומיה במדינה שבה לכוחות הביטחון הפדרלים אין זכות להיכנס, אלא אם יוזמנו על ידי הצ'יף המקומי. בקנדה, שבו ילידים רבים לשמורות וכך גם באוסטרליה. בניו זילנד קיבלו המאורים בעלות על הקרקעות שלהם והכרה של המדינה. הסאמי קיבל שטחי צייד ומרעה ביערות נורווגיה.
אם כך, מה מייחד את הבדואים בנגב ביחס לקבוצות מיעוט אלה? כנראה שבמקרה הישראלי נכנסות למשוואה גם סוגיית הזהות הערבית מוסלמית והסוגייה הגיאופוליטית הייחודית בה נמצאת ישראל. כפי שצויין, רבים מהבדואים בנגב משייכים את עצמם ללאום הפלסטיני. אפשר והשתייכות זו מהווה אחד החסמים המשמעותיים לפתרון בעיית הכפרים הלא מוכרים בנגב.
- תודה לד"ר תומר דקל על ההערות.
[1] https://www.acri.org.il/post/__341
