בעוד פחות מ – 24 שעות ישלימו באופן רשמי אדוננו האימפריאליים לשעבר את הליך ההתנתקות מהאיחוד האירופי ("הברקזיט"). כך, ביום 31.1.2020 בשעה 23:00 (שעון בריטניה) תחדל בריטניה הגדולה להיות חברה בהתאגדות מדינית בה לוקחים חלק גם מדינות אירופיות נוספות כגון צרפת, ספרד, איטליה, בלגיה, פורטוגל, גרמניה ועוד. בראיה היסטורית-צינית ניתן לומר כי מדובר בהשלמתו של הליך שהחל לפני 1960 שנה בדיוק, וכלל בגידה, מעשי זוועות, העצמה נשית והוכחה נוספת שלהיסטוריה יש חוש הומור מעוות במיוחד.
השנה היא 43 לספירה והקיסר הרומאי קלאודיוס בבעיה. כשנתיים לפני כן (24.1.41) נרצח אחיינו, הקיסר קליגולה, וקלאודיוס עלה לשלטון במעין הפיכת חצר. לאור היסודות הלא יציבים של שלטונו, כמו גם המוניטין שיצא לו כרפה שכל, נזקק קלאודיוס נואשות לתהילה צבאית. בהמשך לכך, הוחלט על כיבוש האיים הבריטים. עילה למלחמה ניתנה עד מהרה: השליט של אחד מהממלכות בדרום בריטניה הפגין את עוינתו לקיסרות הרומית על ידי הענקת מקלט לגולים מגאליה (שהיתה באותה עת תחת שליטת הקיסרות). מאורע זה שימש casus belli לקלאודיוס והוא הכין חיל משלוח שכלל ארבעה לגיונות עם כוחות עזר – בסך הכל כ – 50,000 חיילים (אגב, המונח של ""casus belli "עילה למלחמה" מתקשר למונח לטיני אחר – "bellum justum", "מלחמה צודקת". האמונה היתה כי האלים מעניקים ניצחון, רק אם המלחמה היא צודקת. בגלל זה הרומאים תמיד מנצחים….).
אחרי מספר קרבות, שבהם הצטיין אספסיאנוס, הקיסר לעתיד, התקדם הצבא הרומאי עד לנהר התמזה. כאשר הכוחות הרומים נתקלו בהתנגדות חזקה קצת יותר (ועל מנת להוסיף עוד שורה ל – C.V שלו) הגיע קלאודיוס בעצמו לבריטניה מלווה במשמר הפרטוריאני ויחידה מרשימה (וחסרת תועלת) של פילי מלחמה. קלאודיוס שהה באיים הבריטים כשישה עשר ימים, השתתף בקרב מכריע נגד חלק מהשבטים הדרומיים (הפיקוד האמיתי על הקרב היה כמובן בידי הנציב הרומאי ולא בידי הקיסר) וחזר לרומא החמימה להנות מאותות הערצה של סנאט חנפן במיוחד. זאת היתה רק תחילת הכיבוש הרומי של האיים הבריטים שהתגבש במשך דורות (בסופו של דבר כ – 100 שנה לאחר מכן קבעו הרומאים את הגבול של "בריטניה הרומית" בחומת הדריאנוס באזור שהוא היום דרום סקוטלנד).
בשנת 60 לספירה כללה האימפריה הרומית באירופה את דרום- מרכז בריטניה (בערך עד לינקולין במזרח אנגליה וצ'סטר במערב אנגליה של ימינו), כמו גם חלקים נרחבים מאוד של מערב יבשת אירופה, מרכזה ודרומה. ממש "איחוד אירופאי" בגרסה הרומאית שלו (ואכן עד לאיחוד האירופי של ימינו, אף גורם מדיני אחד לא ישלוט על חלקים כה נרחבים של אירופה המערבית והמרכזית. מלבד כמובן נפוליון ששלטנו נמשך שנים בודדות). חלקו של השטח בבריטניה היה בשלטון ישיר של נציב מטעם הקיסר, וחלק אחר נותר בידי מנהיגים מקומיים שקיבלו את המרות הרומית. מלך האיקנים (במחוז נורפוק של ימינו בדרום מזרח אנגליה) פראסוטאגוס הוריש לפני מותו את כל ארצו לקיסר הרומי ולשתי בנותיו, בתקווה כי כך תזכה ארצו ליחס הוגן יותר. אבל קרה ההפך: המושל הרומי המקומי השתלט על כל הרכוש, הלקה את בודאיקה, אישתו של פראסוטאגוס, ובנותיה נאנסו בידי חיילים רומאים. בודאיקה קראה לבני שבטה ושבטים אחרים להתקומם נגד הרומאים והמרד התפשט לכל החלק המזרחי של הפרובינציה (להתפשטות המרד תרמה בעיקר העובדה שעול המיסים שהטילו הרומאים היה קשה מנשוא). המורדים, שעד מהרה מנו כ – 120,000 איש, כבשו את קמולודונום (קולצ'סטר של ימינו), בירת הפרובניציה וכן את לונדינום (לונדון) ו – 80,000 תושביהן נהרגו באכזריות שהיתה גורמת אפילו לאטילה ההוני לטעון כי מדובר בהגזמה. אף יחידות רומיות שונות שיצאו לקראת המורדים הושמדו.
מה שבעיקר הרגיז את הרומאים הוא שאישה המיטה את החרפה הזאת על רומא (יחד עם זאת אף ההיסטוריונים הרומאים נאלצו להודות כי "מידת התבונה שבה ניחנה האישה הזאת עלתה על התבונה הנשית הממוצעת", קסיוס דיו 62.2.4. אגב הערכה לשכלה של בודאיקה לא מנע מקסיוס דיו לתארה באופן סטריוטיפי למדי כאישה בעלת ממדים עצומים, מבהילה בהופעתה, בעלת שערות אדומות וקול צורמני, 62.2.4). אולם למרות ההצלחות הראשונות, הסיכוי של המורדים לנצח את האימפריה הרומית היה אפסי. מושל בריטניה קיבל תגבורת מהצבא הרומי שחנה על הריין, ריכז כוחות גדולים, ואי שם במרכזה של בריטניה השמיד את כוחותיה של בודאיקה. לאחרונה לא נותרה ברירה אלא להתאבד. "הברקיזיט" הראשון נכשל. בריטניה תמשיך להיות פרובניציה רומאית עד לשנת 410 לספירה, עת תינטש על ידי הכוחות הרומאים שנדרשו אותה עת על מנת להגן על העיר רומא עצמה.
אולם אמרנו שלהיסטוריה יש חוש הומור מעוות למדי; כך מהעדויות עולה כי הקיסר הצעיר נירון (בנו המאומץ של קלאודיוס וכן בנה של אחייניתו שהוא גם נשא לאישה. אל תשאלו. קשרי המשפחה בתוך המשפחה הקיסרית היו מסובכים….) שקל ברצינות לפני המרד של בודאיקה לנטוש את הפרובניציה לגורלה ולהוציא משם את הלגיונות (סווטוניוס, חיי נירון 18). בריטניה לא היתה ארץ עשירה באוצרות טבעיים (מלבד בדיל וקצת ברזל), האדמות החקלאיות באי היו עלובות למדי לעומת אלו של יתר האימפריה וגם המסחר בין הפרובניציה לרומא באותה עת לא היה מרשים. לעומת זאת המיסים שהעלתה הפרובנינציה לא הספיקו אפילו לקיים את חיל המצב שצריך היה להחזיק שם. בקיצור, הרומאים, שהיו אלופים בלהפוך את הכיבוש למשתלם, הבינו כי מדובר בהשקעה כושלת. לנירון גם לא היה כל "קשר רגשי" לבריטניה – הפרובניציה נכבשה על ידי קודמו בתפקיד, הוא מעולם לא ביקר שם, לא היה לו עניין בתהילה צבאית (קרי, כיבוש כל האי) אולם כן היה לו עניין בכסף, הכסף שהאי שכוח האלים הזה עולה לו. היה לו גם תקדים היסטורי להשען עליו, כמאה שנים קודם לכן יוליוס קיסר בעצמו פלש לבריטניה ולאחר שניהל מספר קרבות וחתם על מספר הסכמים עם ראשי שבטים, זנח אותה לגורלו ויצא לכבוש את יתר גאליה. הנה כי כן, צחוק הגורל הוא שדווקא המרד הלאומי הגדול בתולדות בריטניה נגד כובש זר סתם את הגולל על העצמאות.
למען ההגינות יצוין כי ישנם היסטוריונים הגורסים כי היה זה דווקא מרד בודיאקה וההרס שנלווה אליו שהביאו את נירון לחשוב ברצינות על נטישת הפרובניציה. כלשעצמי אינני סבור כך; לאימפריה כובשת כזו הרומאית, נטישת פרובניציה מרצון היא דבר אחד. נטישתה של פרובניציה עקב מרד (גם אם הוא דוכא), קרי "בריחה עם הזנב בין הרגליים" היא דבר אחר לחלוטין. נטישה כזו תהיה סימן לחולשה שישמש כרוח גבית למרידות שיאפפו עד מהרה את כל רחבי האימפריה. בהגיון של "הפוך על הפוך" דווקא ההרס והחורבן שהביא מרד בודאיקה לאיים הבריטים גרמו לכך כי כל מחשבה על נטישת הפרובניציה נדחקה הצידה. אכן, בעתיד תכבוש האימפריה הרומית שטחים שונים ולאחר זמן מה תנטוש אותם. כך למשל באמצע המאה השניה לספירה, נטש הקיסר הדריאנוס את הפרובניציה ארם-נהריים (עיראק של ימינו) אותה כבש קודמו בתפקיד. אולם נטישת הפרובינציה לא נבעה מחולשה ואף לא נתפסה ככזו בתוך הקיסרות או מחוצה לה אלא נבעה משיקולים אסטרטגיים של ייצוב גבולות. אכן, מפלת וארוס ביער הטווטוברגי בשנת 9 לספירה, הביאה לאובדן כיבושי הרומאים בין הריין לאלבה, אולם הרומאים המשיכו להחזיק בחלקים נרחבים במה שהיום היא גרמניה.
הנה כי כן, "הברקזיט" הראשון נכשל; חלקה הגדול של בריטניה המשיך להיות חלק מהאימפריה הרומית עוד כ – 350 שנה, תומכי הברקזיט הושמו אלי חרב ובודאיקה עצמה התאבדה (ע"פ האמונה היא קבורה בסטונהג' או אולי מתחת לגבעת הפרלמנט). אולם הרעיון שהאיים הבריטים הינם משהו שונה מיבשת אירופה ניצח. כך, ההיסטורין הרומי קסיוס דיו שם בפני בודאיקה את הדברים הבאים שדומה כי כל תומך "ברקזיט" מודרני יחתום עליהם: "אנו גרים באי כה גדול, עד שניתן לומר כי מדובר ביבשת המוקפת במים, יש לנו עולם משלנו המופרד באוקיינוס מיתר האנושות".
כל התמונות לקוחות מויקידפיה.
