עוד בעת שניסח את תיאוריית האבולוציה ומוצא המינים, דרווין כבר דיבר על הבעיה שיש לו עם אלטרואיזם (זולתנות או הקרבה עצמית למען האחר). התיאוריה, שבה הברירה הטבעית מותירה רק את המתאימים ביותר לסביבה, שבה כל יצור משקיע משאבים (אנרגיה) על מנת לשרוד וליצור עוד עותקים מעצמו, ואין בידיו משאבים עודפים לבזבוז, אינה מסוגלת להסביר את הרצון להשקיע את חלק מהמשאבים בעזרה למישהו אחר, למתחרה פוטנציאלי.
אבל בטבע ניתן לראות דוגמאות רבות לאלטרואיזם. לעיתים הדבר בא לידי ביטוי בקבוצות של בעלי חיים המציבות זקיף למשמר. בזמן שהלהקה נמצאת בשטח פתוח, תרה אחרי מזון, הזקיף עומד במקום בולט, צופה לכל הכיוונים, ומזהיר את שאר הלהקה אם מגיע טורף. הזקיף מסכן את עצמו ואת צאצאיו העתידיים למען שאר הלהקה. בכוורת הדבורים, מוותרות הפועלות על יכולת ההתרבות שלהן עצמן, ועוזרות לדבורה אחרת, המלכה, ליצר צאצאים משלה. עטלפי הערפד, מקיאים דם מקיבתם על מנת להאכיל חברי להקה שלא מצאו אוכל. קופי בונובו מסייעים לפצועים ולנכים בלהקתם. והרשימה עוד ארוכה.
תורת האבולוציה מייחסת ליצור המוצלח או המתאים ביותר לסביבה יתרון על יצורים אחרים הדומים לו. היתרון הנ"ל יכול להיות קרניים מרשימות, נוצות או מאפיינים פונקציונאליים כמו צוואר ארוך המאפשר להגיע למקורות מזון גבוהים יותר ונגישים פחות. בכך, ג'ירפה שבעה יותר, בריאה יותר ובעלת סיכוי גבוה לשרוד. היא כנראה גם נראית טוב יותר ולכן יותר אטרקטיבית ויותר מחוזרת, כלומר בעלת פוטנציאל גבוה יותר להתרבות. בכך גם גדל לו דור צאצאים עם צוואר ארוך יותר וסיכויים גבוהים יותר לשרוד.
עיקר הביטוי של האבולוציה הוא ברמת הגנים. גן הוא מקטע של דנ"א, יחידת מידע, אשר מתבטא ויוצר מופע מסוים. יש גן אשר קובע את צבע עיניים וגן הבונה את הרכיב שקולט את החמצן בתאי הדם. כל גן הוא הוראות ליצירת חלבון מסוים. הביולוג ריצ'ארד דוקינס ביטא זאת כך: "אנחנו מכונות הישרדות ותו לא – כלים רובוטיים שתוכנתו בעיוורון כדי לשמר את המולקולות האנוכיות הקרויות גנים". כלומר, היצור הוא סך הכל כלי תחבורה, סוג של מעבורת המאפשר את העברת הגן, בדרך כלל באמצעות יחסי מין, לדור הבא. הגנים הם יחידות מידע שלמעשה מתקיימות לאורך זמן עצום בסדר גודל של מיליוני שנים.
בראייה זו ניתן להבין את האלטרואיזם. היצור אינו מקריב את עצמו בגבורה וללא תמורה. האלטרואיזם הוא בעצם פעולה אנוכית של הגן. "מטרת" הגן (אין לו מודעות) היא לשכפל את עצמו. היצור המחזיק אותו אינו רלוונטי עבור הגן. זה יכול להיות אתה שמחזיק בו, או, בסיכוי של 50 אחוז, יהיה זה אחיך, ובסיכוי של 25 אחוז, הוא בכלל נמצא אצל בן דודך. ביולוג בשם הלדן אמר פעם כי היה מוותר על חייו עבור שני אחים או 8 בני דודים. הנחה זו פורסמה תחת התאוריה של 'ברירת השארים' (Kin Selection) המתייחסת למנגנון אשר מזהה את היצורים הקרובים אליך מבחינה גנטית, וגורם לכך שתתייחס אליהם באופן שונה מאשר לשאר החברה. לגן לא איכפת לסכן את היצור הרגעי שמחזיק עותק שלו (אתה), אם הוא יכול לעזור לעותקים אחרים שלו לשרוד ולהשתכפל. זוהי, בעצם, תופעת האלטרואיזם.
המנגנון של האלטרואיזם, המאפשר לגנים ליצור 'כלי התחבורה' נוספים, מעניק לנו תחושה נעימה בכל פעם שאנו עוזרים לאחרים. כך לדוגמא, לאחר ביצוע של מעשה טוב, משתחררים בגופינו הורמונים כמו דופאמין המשפר את מצב הרוח ומחדד את הריכוז.
יכול להיווצר מצב שבו אדם מסכן את חייו כדי להציל את שותפיו למחלקה בצבא, אחיו לנשק. סביר להניח שמדובר בביטוי יתר של התופעה. עודף שחרור של הורמונים או חוסר יכולת לזהות כי זהו אדם זר שלא חולק איתו גנים. הסיבה לכך יכולה לנבוע מכך שעד לפני כמה עשרות אלפי שנים בודדות בני האדם חיו בשבטים קטנים וסביר להניח שאדם שנמצא לידך הוא בעל קרבה גנטית אליך. היום , למרות שבני האדם השתלטו על כל הכוכב, עדיין אנחנו יכולים להיות מאוד אלטרואיסטים עבור מי שקרוב אלינו פיסית (לא גנטית). או שפשוט התמכרנו לתחושה הטובה.
