עם התפשטות האומיקרון נשמעת הטענה, ולא בפעם הראשונה, כי הפעם המחלה קלה יותר. אך הפעם, זה שונה: בעוד שבגלים קודמים הטענה נבעה מסיבות שאינן קשורות לנגיף (לדוגמא, מהניסיון שהצטבר בטיפול בחולים, או מירידת גילם), לאחרונה התפרסמו מחקרים מדעיים התומכים בקביעה שאומריקון גורם למחלה קלה יותר, ואף מצביעים על הגורם המבדיל ומשפיע על הקלות היחסית בה אנו חווים את המחלה – האופן בו האומיקרון חודר לתאים שלנו. הוא חודר במנגנון שונה מזה של הזנים הקודמים, מנגנון "נקי" יותר, המונע חלק מהתופעות שמעלות את הסיכויים למחלה קשה.
כל הווריאנטים, ובכללם האומיקרון, נצמדים לקולטן ה-ACE2 המצוי על פני התאים שלנו דרך חלבון הספייק הוירלי. בעקבת הקישור, מוחדר ה-RNA של הוירוס לתוך התאים, ומורה לתא לייצר הרבה וירוסים נוספים, על פי ההוראות המצויות על גבי ה-RNA, ובסופו של התהליך הוירוסים מפוצצים את התא ויוצאים להדביק תאים נוספים. תהליך זה משותף לכלל הווריאנטים.
ההבדל בין אומיקרון לאחרים האו בתהליך החדירה עצמו. לאחר קישור ל-ACE2, כל הווריאנטים עד לאומיקרון חדרו לתאים בעזרת תהליך בו הקרום העוטף את הוירוס מתאחה עם קרום תאי הגוף. תהליך איחוי זה מיצר "טלאי" של קרום וירוס הקורונה על פני התאים שלנו. מערכת החיסון מזהה את ה"טלאי" הזר על פני התאים שנדבקו ונכנסת לפעולה, לעיתים בעוצמה רבה. בכך נוצר תהליך דלקתי חריף, שיכול אף להוביל לסערת הציטוקינים ("מנהלי העבודה" של המערכת החיסונית),שגרמה למותם של חולים רבים. תהליך זה של חדירה לתאים מחייב כי אנזים (מספריים מולקולריים) הנקרא TMPSS2 יימצא על פני התא, ויחתוך את חלבון הספייק (ראו חלק ימני בציור).
אנזים זה אינו נפוץ בדרכי הנשימה העליונות ולפיכך הווריאנטים שקדמו לאומיקרון "נאלצו" להגיע לריאות, שם מצויים תאים רבים יותר שעליהם אנזים זה.
מעבר לתגובה הדלקתית החריפה שנוצרת לעיתים בתגובה ל"טלאים", הם גם גורמים לעיתים לאיחוי תאים, ויצירת צברי תאים הנקראים סינציטיום. תאים אלו פוגעים ברקמת הריאות, ואחראים לחלק מהפתולוגיה של מחלה קשה. ניתן לדמות אותם ללהקת רקדנים המנסים לבצע ריקוד מורכב, כשרגליהם קשורות האחד לשני. ואם לא די בכך, נראה שהסינציטיום שיוצר נגיף הקורונה עמיד לאורך זמן, בשונה מתהליך דומה שקורה עם וירוסים אחרים כמו שפעת.
כיצד חודר האומיקרון? השינויים הרבים שעבר האומיקרון הביאו לכך שאיבד את היכולת לחדור באופן זה לתאים, שכן חלבון הספייק שלו לא נחתך על ידי TMPSS2. לכן הוא "נאלץ" להשתמש במנגנון חדירה אחר. האומיקרון נכנס לתאים דרך מנגנון הנקרא אנדוציטוזה, המודגם בציור השמאלי. כניסה "נקיה", שלא משאירה "טלאי" של קרום וירלי על פני התאים.
אומיקרון יכול להדביק גם תאי ריאה, אך נראה ש"אין לו צורך להתאמץ" ולהגיע עד לשם. הוא חודר בקלות לתאי מערכת הנשימה העליונה. ואם הוא מגיע לריאות, כניסתו ה"נקיה" אינה גורמת ליצירת הסינציטיום, ואינה מפעילה את מערכת החיסון ליצירת תהליך דלקתי חריף. כל זה, כנראה מוביל למחלה הקלה יותר עליה אנחנו שומעים יותר ויותר לאחרונה.
ולמרות כל האמור, יש לציין שלא עבר מספיק זמן כדי להבין את כל ההשלכות בהדבקה באומיקרון. האם גם ווריאנט זה יוביל לתסמינים נוירולוגיים כפי שקורה לחלק מחולי קורונה עם זנים קודמים? האם ייתכן שיגרום ל-long covid? לדלקת רב-מערכתית חריפה אצל חלק מהילדים? עד שאין תשובות ברורות לשאלות האלה, כדאי להתגונן מפני אומיקרון, ואם כבר פוגשים אותו, לפגוש אותו מחוסן ומבוסטר!
.
