יהודים וקהילות יהודיות התקיימו במזרח התיכון וצפון אפריקה במשך יותר מ-2500 שנים, מעל 1,000 שנה לפני הופעתו של האסלאם. מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ועד לשנות ה-70, 850,000 יהודים נעקרו מדינות ערביות ומוסלמיות. ממרוקו ועד עירק, מטורקיה ועד לתימן. בפרק זמן קצר, התחסל כמעט כליל, הקיום היהודי של הקהילות היהודיות מהעתיקות בעולם. כ 95% מהאוכלוסייה היהודית בארצות אלה נגוז תוך שלושה עשורים בלבד. במצרים לדוגמה, מנתה הקהילה היהודית בשנת 1948 100,000 יהודים. בעירק באותו שנה, התגוררו 135,000 יהודים. בשנת 1976, מתוך שתי קהילות יהודית פורחת ומשגשגות בנות אלפי שנים, נותרו כמה מאות בודדות של יהודים. בעירק, נותרו 400 יהודים בלבד ובמצרים 200.
שנות ה40 של המאה ה20 היוו נקודת מפנה חסרת תקדים ביחס ליהודים. עם הופעת הלאומנות הערבית, ובמהלך תהליך הדה-קולוניזציה החל גל רדיפות ביוזמת ובעידוד השלטונות, הליגה הערבית והאוכלוסייה המקומית. בסמוך להקמת מדינת ישראל ובעיקר בעקבות מלחמת העצמאות היטלטלו חייהם של היהודים. ננקטו כלפיהם צעדים משפטיים, כלכליים, פוליטיים והתנהגותיים, המכוונים לבודדם מהחברה הכללית, תוך שלילת אזרחותם, יישום גזרות כלכליות, החרמת והלאמת רכוש, מעצרים, אלימות פיזית קשה, בין היתר באמצעות פוגרומים מאורגנים.
בשנת 1947 מיד לאחר קבלת תכנית החלוקה של האו"ם נוסחה טיוטת חוק על ידי הועדה הפוליטית של הליגה הערבית, המלמדת על תכנית שחיברו נציגי מדינות: מצרים, ירדן, עירק, לבנון, סוריה ותימן, במטרה לרדוף את יהודי מדינות ערב. כל היהודים במדינות ערב הוגדרו על פי התכנית, כ"חברי מדינת המיעוט היהודי בפלסטין", דהיינו שלילת אזרחותם, ואפיונם כאזרחים של האויב – של ישראל. מיד לאחר מכן החל תהליך של שלילת אזרחות מיהודים רבים בכל אחת ממדינות הליגה. סעיפי טיוטת החוק תואמים לצעדים שמדינות ערב נקטו בפועל נגד היהודים בארצות ערב מאמצע שנות ה-40 של המאה ה20 ואילך. אמנם, היקף הרדיפות ועוצמתן היה שונה ממדינה למדינה, אך בכולן ניתן לזהות מאפיינים דומים, שמטרתם להוביל להגירה כפויה של כלל האוכלוסייה היהודית מארצות אלה.
תופעה רב-ממדית זו לא זכתה לתשומת הלב הנדרשת בשיח הציבורי. כמעט לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל נושא זה נדחק לשולי הזיכרון הקולקטיבי. ההתעלמות המופגנת של הממסד, ובעיקר של מערכת החינוך והאקדמיה, מעורר תימהון רב. העובדה כי בעשורים האחרונים נכתבו עבודות דוקטורט ספורות בלבד, בכל חמש האוניברסיטאות בישראל, אודות יהודי מדינות ערב בעת המודרנית, וזאת למרות העובדה כי כל אזרח יהודי שני במדינת ישראל הינו צאצא ליוצאי מדינות ערב, אינה יכולה שלא לעורר תמיהה. גם שתיקתה של החברה האזרחית ושל האליטות האינטלקטואליות והתקשורתיות ראויה לאזכור. מעט מאוד מאמרים, לפחות בקרב חוקרים ישראלים נכתבו בנושא, יחד עם זאת במחקר העולמי ניכרת בשני העשורים תנופת מחקר, בעיקר בכל הנוגע לסוגית הרכוש היהודי שנותר במדינות ערב.
ראוי לציון מחקרו המקיף של פרופ' נורמן סטילמן (Norman A. Stillman), חוקר תולדות יהדות ארצות האסלאם ,ומחקרו האחרון של פרופ' מיכאל ר. פישבך (Michael R. Fischbach) משנת 2013 – "תביעות רכוש יהודיות נגד מדינות ערב". לשווי הרכוש היהודי שנותר מאחור יש הערכות שונות. הקושי להעריך, נובע בעיקרו מפיזור הרכוש על פני מספר רב של מדינות, כמו גם בהגדרות שונות במחקר לרכוש בר פיצוי . על פי הערכה מקיפה שביצע הארגון העולמי של יהודי ערב (World Organization of Jews from Arab Countries) בשנת 2007, סך כל הרכוש שהותירו מאחוריהם הפליטים מארצות ערב מעורך בכ-300 מיליארד דולר, במונחים של שנת 2007, וסך כל הנדל"ן בבעלות יהודית שנותר מאחור מגיע ל-100,000 קמ"ר של אדמה. לשם השוואה שטחה של מדינת ישראל כיום, הינו 21,000 קמ"ר. הגדרות שמרניות יותר בנוגע לערכו של הרכוש היהודי פרסם פרופ' סידני זבלודוף, גם כן באותה שנה. סך כל הרכוש של הפליטים היהודים מארצות ערב, על פי זבלודוף, שוויו כ-6 מיליארד דולר, בעוד שאת סך כל הרכוש של הפליטים הפלסטינים, העריך בכ-3.9 מיליארד דולר.
ההשתאות לנוכח הגרעון בספרות המחקרית, בעיקר בישראל, גוברת לנוכח מקומה המרכזי של בעיית הפליטים בסכסוך הישראלי ערבי. למרות שהעקירה המסיבית של יהודים ממדינות ערב הינה תוצאה של הפרה בוטה של החוק הבינלאומי על ידי מדינות ערב, סוגיית הזכויות של הפליטים היהודים מעולם לא טופלה באופן הולם. קיימת בפועל חוסר סימטריה בגישה הבינלאומית בהתייחסות לפליטים היהודים. בעוד שההיחלצות לסייע לפליטים הפלסטינים הייתה מידית ונחרצת, הרי שביחס לפליטים היהודים לא הייתה תגובה בינלאומית מקבילה, וזאת למרות שבפועל מספר הפליטים היהודים ממדינות ערב גבוה ממספר הפליטים הפלסטינאים, -כ850,000 פליטים יהודים לעומת כ 726,000 פליטים פלסטינאים, כמו גם שווי הרכוש היהודי שנותר מאחור, גבוה בהרבה מזה שהותירו הפליטים הפלסטינאים. מתוך מאות ההחלטות שקיבל האו"ם בנוגע לסכסוך היהודי-ערבי במזה"ת, אף לא אחת מתייחסות לפליטים היהודים ממדינות ערב, לעומת 130 החלטות העוסקות ישירות בעניין הפליטים הפלסטינים. יתרה מזאת, לאורך השנים, מיליארדי דולרים הושקעו מצד הקהילה הבינלאומית באמצעות האו"ם כדי להעניק סיוע לפליטים הפלסטינים. מעולם לא ניתן סיוע דומה כדי להקל על סבלם של הפליטים היהודים.
שאלת הפליטות של יהודי ארצות ערב היא לגיטימית, לנוכח העובדה שהנרטיב של פליטים יהודים ממדינות אלה נדחק לשולים, הן על ידי הממסד הישראלי והחברה הישראלית, והן על ידי האקדמיה והקהילה הבינלאומית. המשפט הבינלאומי מחייב להכיר ולכבד את הנרטיב של קורבנות האנושות באשר הם. זיהוי בלעדי של פליטים פלסטינים בלבד כאוכלוסיית הקורבן הבלעדית של הסכסוך במזרח התיכון, תוך התעלמות מהטרגדיה של הפליטים היהודים, אינה צודקת וחוטאת לאמת. יתר על כן, הכרה בפליטות של יהודי ערב יכולה לסייע בבניית אמון ויצירת מנגנוני פשרה, בדרך לפתרון הסכסוך היהודי ערבי, מתוך הבנה שלשני הצדדים נעשה עוול.
