במשך רוב שנות הרפובליקה היה הסנאט הרומי הגוף המשפיע ביותר במדינה. לכאורה שימש הסנאט כגוף מייעץ בלבד והחלטותיו לא היו חוק ("senatus consulta"), אולם קשה היה למצוא פקיד מדינה שיסרב לפעול בהתאם ל"עצה" זאת. אספות העם אמרו בד"כ "אמן" להצעות שהוגשו להן לאחר שקיבלו את הסכמת הסנאט. הסנאט אף שימש "מאגר משאבי האנוש" ממנו שאבה הרפובליקה את בכירי המדינה ומפקדיה הצבאיים (קונסולים, פרטורים, קווסטורים, מושלים ועוד).
בתקופת הקיסרות עבר הכוח האמיתי לידי הקיסרים והדיונים בסנאט הפכו לחסרי טעם ברובם (אם כי, לפחות בקיסרות המוקדמת, הסנאט עדיין שימש כנדבך מרכזי בלגיטימיות של שלטון הקיסר והיה בעל חשיבות עליונה לכל הקיסרים השפויים, שהעדיפו לשמור עימו על יחסי עבודה לכל הפחות תקינים). יחד עם זאת, חברי הסנאט שמרו על כוחם בתחום "משאבי האנוש" ורוב התפקידים הבכירים גם בתקופת הקיסרות, מולאו על ידם (יוצא הדופן היה מפקד המשמר הפרטוריאני).
הקיסרים לא חסכו את שבטם מהסנאט כאשר החרמות רכוש, הגליה, מאסר, התאבדות כפויה והוצאה להורג של סנטורים הפכו מחזה לא נדיר במיוחד, גם תחת אלו מהקיסרים שנחשבו "טובים", לא כל שכן תחת הקיסרים "הרעים" שחלק ממעשיהם הגיעו אף לכדי התעמרות סדיסטית של ממש (על קליגולה, למשל, מסופר כי סרסר בנשות הסנטורים).
גם קיסרים שעלו משורות הסנאט עצמו לכס הקיסרות לא היססו לכרות את ראשו סנטור סורר או להורות על התאבדותו "מרצון". למען האמת, קשה היה להאשים את הקיסרים בבוז שרכשו לסנאטורים ש"מיהרו לשעבוד", כהצהרת הקיסר טיבריוס, והתחרו ביניהם בהפגנות חיצוניות של כניעה והתרפסות (מקרה מעורר בחילה של ממש היה בעת שלטונו של הקיסר קומודוס בסוף המאה השנייה לספירה בעת שהסנאט התנדב לשנות את שמו ל- "סנאט של קומודוס"). קשה גם להאשים את הקיסרים על חוסר האמון שלהם בסנאט שהיה קן פורה של מזימות ותככים (כך למשל הקיסר הראשון, אוגוסטוס, שלאור הירצחו של אביו המאמץ, יוליוס קיסר, על-ידי חברי הסנאט, לא חש אמון רב באלטרואיזם של חברי הסנאט, והגיע לישיבות הסנאט עם משמר חמוש ושריון).
במשך 500 שנה פחות או יותר (תאריך מקובל לתחילת הקיסרות נחשב קרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס), חברי הסנאט זממו כנגד הקיסר, שהרג בהם, הטיל מומים, החרים רכוש, הגלה אותם וכיוב'. הם ניסו, לא פעם, להפיל את השלטון ואף לרצוח מדי פעם קיסר שעבר את הגבול (סנטורים רבים התחרו ביניהם בדברי מליצה על הקיסר בעודו בשלטון, ושינו את עורם מיד לאחר הפלתו, וכשהם הופכים למקטרגיו הגדולים ביותר). כך נמשכו העניינים גם לאחר מעבר הבירה של האימפריה הרומית לעיר קונסטנטינופול בתחילת המאה הרביעית לספירה.
אולם לכל דבר יש סוף; בשנת 476 לספירה, לאחר שהמפקד הברברי אודואקר תפס את השלטון באיטליה והדיח את הקיסר הרומי האחרון, רומולוס אוגוסטוס, קבע הסנאט בעיר רומא כי במערב (באותה תקופה האימפריה הרומית היתה מחולקת בין חלק מזרחי, הקרוי ביזנטיון שבירתו קונסטנטינופול, לחלק המערבי) אין עוד צורך בקיסר ושלח את סמלי הקיסרות (כתר, שרביט ואדרת) אל הקיסר במזרח. אומנם באותה עת הסנאט לא היה הרבה יותר מאשר מועצת העיר רומא וביטול תפקיד הקיסר נעשה יותר מתוך רצון לתת לגיטימציה לשלטונו של אודואקר מאשר רצון הסנטורים להתנקם על 500 שנה של השפלה והתעמרות, אולם בסופו של דבר היה זה צחוק הגורל שהסנאט היה זה שבסופו של דבר נפטר מהקיסר ולא ההפך.
