בגוף האדם יש כ-37 טריליון תאים (37,000,000,000,000) המחולקים לכ-200 סוגים שונים. כל התאים נוצרו מחלוקה של הזיגוטה, האיחוד בין תא הזרע המגיע מהאבא והביצית המגיעה מהאמא. הזיגוטה היא תא אחד, אותו תא ראשון שממנו נוצר אדם שלם.
התאים השונים מתרבים, מקיימים אינטראקציה ביניהם, ואף 'מתאבדים', כל זאת על מנת לשמור על האורגניזם הגדול, המורכב והיפה הזה, שהוא בעצם, אנחנו. ההתאבדות התאית נקראת 'אפופטוזיס', שמשמעו ביוונית עתיקה – הדרדרות. תהליך ההתאבדות של התא שונה ממוות תאי הנובע מהרס או נזק חיצוני. זהו מוות מתוכן, ידוע מראש, ולצורך מטרה נעלה – שמירה על המערכת הגדולה והחשובה יותר – הגוף. לצורך כך ישנם חלבונים רבים המעורבים בתהליך.
ההתאבדות התאית, על כמה שהדבר נשמע מוזר, היא חשובה מאין כמותה. לדוגמא, הפרדת האצבעות והבהונות בעובר אנושי מתרחשת הודות לכך שהתאים בין האצבעות עוברים אפופטוזיס. גם כאשר תאים אינם בריאים, הם נגועים בנגיף או חיידק, הם צריכים למות כדי ששאר האורגניזם יוכל לשרוד ולשגשג. הגנה על תאים חולים עלולה להדביק אחרים, ולאפשר התפשטות של המחלה. במובן זה, ההתאבדות היא בעצם מנגנון הפעולה של המערכת החיסונית שלנו: תאים נגועים מתאבדים לטובת האורגניזם כולו.
מחקר הבוחן את החלבונים המעורבים בתהליך ההתאבדות, שנערך על ידי מדענים אוסטרליים בנוירונים, גילה דרכים משותפות של תאים אנושיים ותאי צמחים, הגורמות להתאבדות התא. שילוב של שיטות מכמה דיסיפלינות מדעיות הכוללות ביולוגיה מבנית, ביוכימיה, נוירוביולוגיה ומדעי הצומח, נמצא כי חלבון הנקרא SARM1 הוא המפתח להתאבדות תאים, במיוחד במחלות ניווניות.
המדענים חשפו את המבנה התלת-ממדי של החלבון, מה שיכול לקדם באופן משמעותי את ההבנה של דרך הפעולה שלו. יש קשר ישיר בין מבנה החלבון (הצורה המרחבית שלו), לדרך הפעולה שלו. בעזרת המבנה ניתן לדעת עם אילו חלבונים ומולקולות אחרות החלבון יכול ליצור קשרים. ברגע שמאתרים את האזורים הפעילים של החלבון, ניתן גם לתכנן מולקולות שישנו את הפעולה שלו. כך בעצם מייצרים תרופות.
מחקר זה יכול להוביל לטיפולים חדשים שייעצרו או אפילו יהפכו את התהליך של המוות התאי (בנוירונים למשל) ובאופן זה ניתן יהיה ליצור טיפולים חדשניים למחלות ניווניות. בנוסף מידע זה יכול לעזור לחוקרים לתכנן חומרים אשר יקנו גם לצמחים עמידות למחלות.
https://science.sciencemag.org/content/365/6455/793.abstract
