ים המלח

רוב האנשים בעולם המחוברים למקורות המידע המודרניים שמעו ומכירים את הר האוורסט שבהימלאיה. מדוע? יש משהו מאוד מושך בהר הגבוה בעולם, ביכולת לעמוד בנקודה שגבוה ממנה אפשר לעלות רק בטיסה. האמריקאים למשל, המעצמה העולמית והמשפיעה ביותר בעולם, תמיד מחפשים את הגדול ביותר, החזק ביותר, המרשים ביותר- בין אם זה הגרנד קניון, המטוס החדיש שהם פיתחו, גודל נושאות המטוסים שלהם, או הגודל של ההמבורגר בלחמנייה והמשקל של האזרח הממוצע.

אצלנו במזרח התיכון, הכול די קטן, אפשר לעבור ביום אחד מהחרמון המושלג ועד לאילת היבשה, ויחד עם זאת יש דבר אחד בו אנחנו מחזיקים בשיא העולמי, ביחד עם ידידינו הירדנים, ובעתיד אולי גם עם שכנינו הפלסטינאים. אנחנו יכולים לבקר בכל יום בו נחפוץ במקום הנמוך ביותר בעולם. יותר מזה, משנה לשנה הוא רק הולך והופך לנמוך יותר, ושובר מחדש את השיא שהוא עצמו קבע. הוא גם משחק תפקיד משמעותי בהיסטוריה ובתיאולוגיה של שלושת הדתות הגדולות- נצרות, יהדות ואסלאם, והוא בעל מאפיינים אקולוגיים ייחודיים רבים, עד כדי כך שכמעט ונבחר לאחד משבעת פלאי עולם בלי שממש מישהו ניסה לעזור לו באופן פעיל.

עם נתוני פתיחה כאלה היינו מצפים שהוא יזכה למקום של כבוד במדינת ישראל, מעוטת הנכסים הטבעיים. יחד עם זה הוא נדחק לפינה כשמדובר בהקצאת משאבים לשימורו. מדובר כמובן על ים המלח, סביבה מרתקת ומשתנה תדיר הסובלת מפגיעה בעיקר בגלל פעילות האדם. לא רק הפעילות שלנו במדינת ישראל, אלא הפעילות של כל המדינות השוכנות בתחומי אגן ניקוז שלו- ישראל, ירדן, סוריה, ובמידה מסוימת גם הרשות הפלסטינאית.

כשאני נולדתי- ב-1979, (לא כזה זקן, בכל זאת) ים המלח היה עדיין גוף מים אחד רציף, מהצפון- שפך הירדן, ועד לדרום, אזור הר סדום, כמו שנהגו לצייר אותו פעם במפות. כיום יש לנו את ים המלח הטבעי עד מעט דרומה לאזור עין גדי, שטח יבש עם שתי תעלות מים, אחת ששואבת מים מהאגן הצפוני דרומה ואחת שמשיבה עודפים צפונה, ובריכות אידוי מלאכותיות המכסות שטח גדול יותר משהאגן הדרומי של ים המלח כיסה בעבר הקרוב. גובה המפלס ירד בפחות מ- 40 שנה ממפלס של -400 מ', למפלס של -428.74 לפי הנתון האחרון שפרסמה רשות המים, בסוף 2014.  תארו לעצמכם שינוי מפלס כזה בכנרת או בים התיכון למשל, בלתי נתפס. הכנרת הייתה הופכת לביצה עכורה, וקו החוף של הים התיכון היה "בורח" עשרות מטרים מהבוטקה של המציל. זה בדיוק מה שקרה בכל החופים המוכרזים של ים המלח.

אז מה בעצם מתרחש כאן לנגד עינינו?

כדי להבין זאת לעומק צריך להבין קודם כל איך ים המלח נוצר ואת שיווי המשקל הקובע את מפלס המים שלו.

ים המלח נמצא בליבו של קו שבר- השבר הסורי אפריקאי, המתחיל בלב מישורי אפריקה, נמשך לאורך ים סוף ומסתיים בדרום טורקיה. באזורנו אפשר למתוח קו המפריד בין לוח סיני וישראל, לבין לוח חצי האי ערב. ירדן נמצאת מצד אחד של שבר זה, וישראל מצדו השני. שני הלוחות נמצאים בתזוזה צפונה, אולם הלוח הירדני זז צפונה מהר יותר. כל כך מהר יותר, שב- 5 מליון שנה הוא נדד 106 ק"מ צפונה יותר מלוח סיני וישראל. איך אנחנו יודעים זאת? פשוט. בתמנע שבצד שלנו של קו השבר, ניתן למצוא נחושת בריכוזים גבוהים. גם בפונון שבצד הירדני של הערבה ניתן למצוא את אותה הנחושת, שנוצרה באותו תהליך ובאותה תקופה, אלא שפונון נמצאת 106 ק"מ צפונה לתמנע. גם קווי שבר קדומים לשבר הסורי אפריקאי, שחוצים את סיני לרוחבו ממשיכים בערב הסעודית, מצדו השני של ים סוף, מוסטים 106 ק"מ צפונה יותר.

שבר ים המלח, שבינינו לבין ירדן, נקרא גם שבר תזוזה אופקית, שמשמעותו שירדן זזה צפונה ביחס לישראל. כל עוד התזוזה היא אופקית לגמרי, לא נוצרת דרמה גדולה. אולם ברגע שהשבר "מזגזג", לכיוון מזרח או מערב, נוצרת התנגשות או פתיחה בין שני הלוחות בהתאם. אם נלך לצפון הארץ נוכל לראות אזור בו השבר זיגזג מזרחה והלוחות מתנגשים ומתקמטים כלפי מעלה, כך נוצר החרמון, הרי הלבנון ומול הלבנון, אך אם השבר מזגזג מערבה, הלוחות מתרחקים זה מזה ונוצר בור ביניהם. כך נוצרו הכנרת ובקעת החולה, וכך נוצרו האגן הצפוני- הצעיר יותר, והדרומי- הוותיק יותר של ים המלח, ובור שלישי, עתיק עוד יותר, שנסתם באדמת סחף לחלוטין באזור חצבה. העובדה שהאגן הדרומי של ים המלח הוא עתיק יותר היא גם הסיבה שמלכתחילה הוא היה רדוד, לפני התערבות האדם, ביחס לאגן הצפוני, שעומקו כ- 320 מטר.

עובדה חשובה נוספת היא שים המלח הוא אגן סגור. מים יכולים להיכנס אליו, אך יוצאים ממנו רק באידוי, כשהם משאירים את המינרלים שהיו מומסים בתוכם מאחור.

בעבר הרחוק היה הים מחובר לים התיכון דרך לשון, שעברה מעמק יזרעאל אל הכנרת, בקעת הירדן וים המלח, אולם עם ירידת המפלס הפך הים לים מנותק שידע עליות וירידות. לפני כ- 3.5 מליון שנה התייצב באזור ים קדום שנקרא כיום בפי הגיאולוגים ימת עמורה. את התוצרים שלו אפשר לראות היום בהר סדום, הנלחץ ועולה בדרום בריכות ים המלח. למעשה, הר סדום, העשוי כולו ממלח, מכיל מלח עתיק, ולא את המלח השוקע בקרקעית ים המלח כיום. בתקופה קרובה ביותר לימינו אנו, בין 70,000 שנה ל- 12,000 שנה מפלס הים עלה לגובה של -180 מ', ונוצרה ימת הלשון. ימה זו השתרעה מהכנרת ועד לאזור חצבה, ואת תוצריה- תצורת חוואר הלשון, אפשר לראות בשולי ים המלח כיום, בבקעת הירדן ובנחלי אמציה ואביה שבצפון הערבה. בעשרת אלפים השנים האחרונות ידע האזור התייבשות יחסית, וים המלח קיבל את הצורה המוכרת לנו כיום, של אגן קטן יותר, במפלס של 380-400 מ' מתחת לפני הים. בתקופות של התייבשות משמעותית היה האגן הדרומי הרדוד מתייבש לגמרי, ואז קצב האידוי- שהוא המנגנון דרכו יוצאים מים מים המלח היה פוחת בכ- 30%. יש הרואים באזכורים בספר בראשית, על אברהם ומלכי כיכר סדום הנופלים לבור בעמק הסידים, תזכורת לתקופה כזו בה האגן הדרומי התייבש לחלוטין, באופן טבעי.

בעת המודרנית, עם סגירת סכר דגניה שעל הכנרת בתחילת שנות ה- 50, למעבר מים לירדן הדרומי, הלך הירדן הדרומי והתייבש. בתחילה שימש הסכר, בתחילת שנות ה- 30 למפעל הפקת החשמל בנהריים של פנחס רוטנברג, אך עם הקמת המדינה ותכנון המוביל הארצי ייעודו שונה. סגירת סכר דגניה גרמה להפחתה של כ- 450 מליון קוב מים בשנה שזרמו בירדן הדרומי והגיעו לים המלח. במקביל סכרו הסורים את נהר הירמוך כדי לנצל את מימיו לחקלאות ולשתיה וכך הפחיתו עוד 400 מליון קוב שזרמו לאפיק הירדן מדרום לכנרת, באזור נהריים, ומשם לים המלח. הירדן המרשים, שהיה הנהר הגדול בארץ, ויצר מערכת אקולוגית מרתקת לאורך אפיק זרימתו גווע כמעט לגמרי, כשהוא מקבל כיום עשרות קוב בודדים מהמוביל המלוח שתופש מעיינות בשולי הכנרת, מעט ביוב ושפכי בריכות דגים מעמק בית שאן.

כשמגיעים היום צליינים, שקראו וחלמו כל חייהם על סיפורי הברית החדשה, אל מקום טבילתו של ישו לפי המסורת הנוצרית בקאסר אל יהוד- מצודת היהודים, הם מגלים זרזיף מים לא מרשים במיוחד, וטובלים בו בכל זאת, כי מסורת זו מסורת.

לא מעט מסורות יהודיות נקשרו במקום גם כן. זהו המקום דרכו הוביל יהושע את בני ישראל אל הארץ המובטחת, זהו המקום בו עצר אליהו את זרימת הירדן, חצה את אפיק הנהר ועלה השמיימה במרכבת אש כשהוא משאיר את תלמידו אלישע מאחור, וזהו המקום בו ריפא אלישע את נאמן שר צבא ארם מצרעת באמצעות טבילה במי הירדן. ייתכן מאוד שקדושה זו גרמה לכך שיוחנן המטביל בחר במקום זה כדי לבצע את טקסי ההטבלה שלו. צריך לזכור שיוחנן המטביל וישוע חיו ומתו כיהודים. ישוע הפך למשהו אחר וייסד דת חדשה רק ברגע ששב חזרה לחיים לאחר מותו.

בכל אופן, ברגע שהמקום התקדש ליהדות ולנצרות, הוא הפך לחשוב בעיני האסלאם גם כן. משה- מוסא, וישו- איסא הפכו לנביאים חשובים המקדימים את בואו של מוחמד בתרבות האסלאם. כיום ניתן להגיע בקלות לקאסר אל יהוד, בעיקר בעקבות כך שהירדנים החלו לפתח אתר טבילה על גדתו השנייה של הירדן, ובתגובה לכך ישראל אפשרה לחצות את גדר המערכת ולהגיע לביקור ממש על גדת הירדן, לטבול באותם המים בהם טבל ישוע (או שלא), לקחת מים בבקבוק למזכרת ולחזור הביתה שמחים ומאושרים.

ממלכת ירדן עצמה סכרה את נחלי הרי מואב והגלעד ומשתמשת במים לחקלאות ושתייה. מצב משק המים בירדן חמור בהרבה מזה שבישראל, וישנן שכונות בבירה- רבת עמון, בהן אין מים זורמים בברזים במשך רוב ימות השבוע, ואנשים נאלצים לאגור מים במיכלים.

כל אלו הביאו לכך שים המלח לא מקבל את כמויות המים שנהג לקבל בעבר, ולמעשה מפלס המים שלו יורד בין מטר למטר ועשרים ס"מ כל שנה. ים המלח כן מקבל מים משיטפונות במדבר יהודה ובנחל הערבה, כשגם חלק מהמים האלה נתפשים במאגרים, וממקרי קיצון כמו חורף 91,92 בו הכנרת איימה להציף את חופי טבריה וסכר דגניה נפתח, וכמו ההתקוממות בסוריה שגרמה לקריסת סכרי הירמוך לפני כשנתיים ולשחרור מים במורד הירמוך אל הירדן וים המלח.

אחת מתוצאות הלוואי הפוטוגניות ביותר של התייבשות ים המלח היא היווצרות הבולענים לאורך חופיו. בדצמבר 2014 נפער בולען במגרש החנייה של חוף מינרל, ואוטובוס ריק מנוסעים כמעט ונפל לתוכו. מאז חוף מינרל הסגר לקהל. בפברואר 2015, בזמן כתיבת כתבה זו, הנוסעים בכביש 90 מוסטים למעקף העובר דרך שמורת עין גדי, עקב חשש לקריסת התוואי המקורי של כביש 90 לתוך בולען שנפער מתחתיו. מעבר כלי הרכב בתוך שמורת עין גדי משפיע גם על בעלי החיים בשמורה. הבולענים משבשים את הפיתוח החקלאי והתיירותי לאורך חופי ים המלח, ולא מוסיפים שלוות נפש לאנשים החיים ומבקרים באזור ים המלח.

אם כך, האגן הדרומי, שעומקו היה כשישה מטר בלבד, היה אמור להתייבש כבר מזמן, ואם זאת אנו שומעים שהוא דווקא הולך ועולה, ב- 20 ס"מ כל שנה ליתר דיוק. איך זה ייתכן?

מפעלי ים המלח שואבים מים מהאגן הצפוני של ים המלח לאגן הדרומי, באמצעות משאבות רבות עוצמה. מיקום המשאבות נדד צפונה- עמוק יותר אל תוך האגן הצפוני כבר בשני מקרים נפרדים בעקבות ירידת המפלס שלו וממשיכים להזרים מים לאגן הדרומי.

באגן הדרומי המים זורמים בבריכות, ומנותבים על ידי סוללות עפר. המתארחים במלונות ים המלח ורוצים לרחוץ בים המלח, רוחצים למעשה בבריכת ענק, הנקראת "בריכה 5" בפי התעשיינים, ומשמשת לאידוי מים ושקיעת מלח בקרקעיתה. כל שנה שוקעת שכבת מלח בעובי 20 ס"מ בקרקעית בריכה זו, וכדי למנוע את גלישת המים מעבר לדופנות הבריכה, מגביהים מפעלי ים המלח כל שנה את דופנות הבריכה. חומר הכרייה נלקח משפכי נחלים קרובים במדבר יהודה ומהווה פגיעה נופית אף הוא. נוצר מצב שכיום בחלק ממלונות ים המלח צריך לעלות במדרגות כדי להגיע אל חוף הבריכה התעשייתית. חשוב לציין שהמלונות יושבים על שטח שהוחכר להם על ידי המפעלים, והזיכיון לפעילות בשטח הוא של מפעלי ים המלח. נוצר מצב שבו עליית מפלס בריכה 5 מתחיל לאיים על המלונות עצמם, כשיש סכנה של חלחול מי מלח ליסודות המלונות, והפתרון הזמני לכך הוא חומה ומשאבות תת קרקעיות שאמורות לעצור את חלחול המים.  מבריכה 5 המים מוזרמים דרומה לבריכות אידוי נוספות, החורגות בחלקן מהשטח הטבעי של האגן הדרומי עד 1979. בבריכות אלו שוקע חומר הנקרא קרנליט. את החומר הזה, שהוא רך בהרבה מהמלח קשה התמס, ולכן קל יותר לקצירה, קוצרים באמצעות דוברות מיוחדות ושואבים בצינורות אל מפעלי ים המלח. המפעלים פועלים בשרשרת ומפיקים אשלג, ברום ומגנזיום, המשמשים בעיקר לדשנים לחקלאות המשווקים לכל העולם. בסך הכול, אופן ההפקה באמצעות אנרגיית השמש נחשב לידידותי לסביבה, ואם משווים אותו להפקה בקנדה למשל, במכרות בהרים, הרי שהוא דורש הרבה פחות השקעת אנרגיה, וגורם לפליטת פחות גזי חממה ולפחות זיהום.

נחזור לבריכה 5, "חוף הים" של הנופשים במלונות. בטווח הארוך המצב בו הבריכה הולכת וגובהת כל שנה הוא לא יציב, ונדרש טיפול מקיף יותר בבעיה. הפיתרון אותו הציעו מפעלי ים המלח היה פשוט להעתיק את המלונות ממקומם, ולבנות אותם במפלס גבוה יותר, שגם אליו יגיעו המים תוך מספר שנים. בנוסף הם ביקשו אישור מהמדינה להקים את בריכה מספר 6, צפונה מהבריכה הקיימת, לרגלי מצדה, וכך להגדיל את שטח האידוי העומד לרשותם.

מדינת ישראל התנגדה לפיתרון זה וחייבה את מפעלי ים המלח לכרות את המלח המצטבר בבריכה כל שנה וכך להגיע למצב של שיווי משקל, בו הבריכה שומרת על מפלס קבוע, והמלונות יכולים להישאר על כנם. מפעלי ים המלח התנגדו לפיתרון זה בטענה שהוא יקר מדי, וקשה לביצוע מבחינה טכנית. כשמסתכלים מה קורה במפעלי ים המלח הירדניים, הנמצאים מעבר לגבול ונבנו באמצעות ידע שפותח בארץ, מגלים ששם כורים את המלח כבר שנים רבות, ונותנים אותו לתושבים המקומיים לשימושם שלהם. כנראה שזה בכל זאת לא פוגם ברווחיות הפעילות שלהם. מפעלי ים המלח הירדנים חוו קריסת סוללה בשנת 2006, דבר ששכנע אותם שיש צורך בקציר מלח מקרקעית הבריכה כדי לאפשר תפעול תקין. בארץ, לפי דברי מומחים, כי"ל- כימיקלים לישראל, המפעילים בין היתר את מפעלי ים המלח, יוכלו להמשיך ולהגביה את סוללות בריכה 5 עד 2017, מבלי להסתכן בקריסה. זה גם היעד שהציבה המדינה לקציר המלח, במימון של 80% ע"י כי"ל. נתון זה מוצג כוויתור גדול מאוד מצד כי"ל, הלוקחים על עצמם לממן 80% מעלות של 5.6 מיליארד ₪, אך אם לוקחים בחשבון שאין להם ברירה אחרת אלא לקצור את המלח, או להסתכן בקריסה של הסוללות, הרי שהם קיבלו מענק מהמדינה של 1.4 מיליארד ₪, על חשבון משלם המיסים.

בכל מקרה, כשמתייחסים לסיבות לירידת מפלס ים המלח, צריך להיות הוגנים ולהודות שבריכות האידוי של מפעלי ים המלח אינן הסיבה העיקרית לאובדן המפלס של האגן הצפוני. הן מאיצות תהליך שקורה בעיקר עקב מניעת כניסת המים שנכנסו בעבר לים המלח. את עודפי המים שנותרים בסוף תהליך הפקת המינרלים הם משיבים חזרה לאגן הצפוני של ים המלח. עדיין, במידה והיו נותנים לאגן הדרומי להתאדות לחלוטין, שטח הפנים של ים המלח היה קטן וקצב איבוד המים היה מואט בכ- 30%.

אחד הגורמים בעלי העניין הרב ביותר בשימור מפלס האגן הצפוני של ים המלח הוא מפעלי ים המלח עצמם. הם לא מעוניינים להמשיך להסיט את תחנות השאיבה שלהם צפונה, בעלות לא מבוטלת, והם לא מעוניינים בשינוי הרכב המים של ים המלח עצמו, כפי שעלול לקרות לפי חלק מהחלופות המוצעות.

אם כך, מה ניתן לעשות כדי למנוע את המשך ירידת המפלס?

הפיתרון אותו מנסים לקדם בבנק העולמי, בשיתוף עם ירדן וישראל, הוא תעלת ימים שתקשר בין הים האדום לים המלח (Red Dead Channel). הכוונה היא להעביר בתעלה או בצינור, כ- 1.8 מיליארד קוב מים מהים האדום דרך הערבה, ולהעלות אותם להרי מואב, שם יותפלו 0.8 מיליארד קוב ויוזרמו לרבת עמון. זהו למעשה המניע העיקרי להעברת התעלה. התמלחת שתישאר מתהליך ההתפלה, בהיקף של מיליארד קוב, תוזרם לים המלח ותפצה על אובדן המים שלו. ראוי לציין שהתפלת מי ים בהיקף כזה במפעל בודד עוד לא בוצעה בשום מקום בעולם, ולירדן אין ניסיון קודם בהתפלת מי ים.

ישראל וירדן חתמו בסוף חודש פברואר על הסכם האמור להוציא לדרך את פרויקט תעלת הימים. בשלב ראשון תיכרה תעלה בצד הירדני של הגבול, באורך של כ- 200 ק"מ, בה יוכלו להזרים עד 200 מיליון קוב בשנה, חלק מהמים יותפלו וישמשו את ירדן ואת הערבה והנגב, ובתמורה תספק ישראל לירדן מים מאזור הכינרת בהיקף של 30-50 מיליון קוב. מי התמלחת יוזרמו לאגן הצפוני של ים המלח ויעזרו לאושש את המפלס שלו.

בפיתרון זה יש מספר איומים סביבתיים. קודם כל מדובר בשאיבת כמות גדולה של מים ממפרץ אילת, שבו מתקיימת שונית האלמוגים הצפונית בעולם, מערכת אקולוגית רגישה ומיוחדת, בעלת מינים אנדמיים (שלא מצויים בשום מקום אחר בעולם) רבים. קיום השונית מותנה בצלילות המים, והחשש הוא ששאיבת כמות רבה כל כך של מים תפגע בצלילות המים במפרץ אילת. הטענה של המצדדים בתעלה היא שאם השאיבה תיעשה מעומק המפרץ, בעומק מים של 100-150 מטר ולא מהאזור הרדוד זה לא יפגע בצלילות המים, אך נושא זה לא יוכח עד שלא ינסו אותו בפועל. סיכון נוסף הוא שדגיגים ופלנקטון בכמות לא מבוטלת יישאבו לתוך המשאבות גם כן וכך ייפגע האיזון בעולם החי במפרץ אילת.

בעיה נוספת במיזם תעלת הימים היא שמדובר בהעברת המים בבקע הערבה, שהוא קו שבר פעיל המועד לרעידות אדמה. דליפות מהצינור יכולות להביא להמלחת מאגרי מי התהום שבערבה ולפגיעה במערכת האקולוגית הייחודית הזו, ובישובי הערבה המתבססים על חקלאות ותיירות.

הבעיה השלישית היא שהרכב התמלחת שונה מהרכב המים שים המלח קיבל בעבר- מי נחלים שפירים. בניסויים בקנה מידה קטן שבוצעו התגלה שריאקציה בין שני סוגי המים תוביל להיווצרות גבס מרובה. המצדדים בפרויקט טוענים שאם יפזרו אותו נכון הגבס ישקע בקרקעית הים. שוב הפעם, מדובר בהערכה, שלא תמומש עד ששני סוגי המים ייפגשו.

הבעיה הרביעית שהתעוררה לא מזמן היא החשש ליציבות השלטונית בירדן. לפני פרוץ האביב הערבי, משטר מובארק במצריים למשל היה נראה יציב מאוד. כולנו יודעים כמה תהפוכות ידעה מצריים מאז. גם מצב השלטון בירדן, אף על פי שנכון לעכשיו הוא נראה יציב, הוא למעשה נזיל, וכמות הפליטים מסוריה ומעיראק ועליית תנועות מוסלמיות קיצוניות מאיימת עליו.

המסקנה מכל זה היא שהבנק העולמי כנראה לא ייקח את הסיכון בזמן הקרוב לנסות ולהעביר את התעלה הזו. ההימור פשוט גדול מדי, ולכן ההסכם שנחתם זה עתה כנראה עדיין רחוק ממימוש בשטח.

פתרונות חלופיים שהועלו הם העברת תעלה מהים התיכון לים המלח, במספר תוואים. דרך הרי יהודה- מאוד בעייתי לביצוע מבחינה הנדסית. דרך הקישון ועמק יזרעאל- מאיים על החקלאות בעמק יזרעאל במקרה של דליפה. עדיין גם בפיתרון זה מקור המים הוא ממי ים אחר, ועלול לגרום לגבס, וירדן לא תיהנה מהמפעל, כפי שיכלה ליהנות מתעלה מהים האדום.

פתרון נוסף שהועלה הוא שימוש במים מותפלים או במים שיובאו מטורקיה או יוון, שיוזרמו בצנרת המוביל הארצי אל הכנרת, יאוששו את המפלס שלה ויאפשרו את הזרמתם בירדן הדרומי לעבר ים המלח כמו בעבר. קשה לראות איך פתרון זה יעמוד במבחן הכלכלי.

פתרון נוסף שעליו לא מרבים לדבר הוא שימוש במקור המים היחיד במרחב הקרוב אלינו, ולא מנוצל לחלוטין על ידי האדם. הכוונה היא לנהר הליטני, הזורם במרחק של 4-5 ק"מ מגבול ישראל באזור ברך הליטני, ליד מטולה. תיאורטית ניתן להסיט מים ממנו לעבר החולה, הכנרת וים המלח, בקלות הנדסית רבה, ולאושש גם את איזור הכנרת והחולה, ולא רק את הירדן הדרומי וים המלח. כיום, מתוך 920 מיליון קוב הזורמים בליטני בשנה, כ- 350 מיליון קוב זורמים לים ולא מנוצלים. להסיט את המים בכוח ללא הסכמת לבנון זה לא ממש אפשרי במציאות של היום, אך האם לא ניתן היה לשלם עבור המים האלו לממשלת לבנון, ולחסוך התערבות הרבה יותר פולשנית בטבע ובעלת הרבה יותר איומים סביבתיים?

מבחינה פוליטית כרגע זה לא אפשרי, וקשה להניח שלבנון יסכימו לשתף פעולה עם הרעיון הזה, אך מבחינה סביבתית נטו זהו הפיתרון היעיל ביותר, והחף מסיכונים סביבתיים. כפי שציינו כבר קודם, למציאות פוליטית יש נטייה להשתנות, אך השלכות של נזק שהאדם גורם לסביבה נשארות גם לדורות שאחרינו.

אם לא נעשה דבר לאישוש מפלסו של ים המלח, הוא צפוי להגיע למפלס של -550 מטר עד שנת 2070, ולמעשה נישאר עם סוג של ביצה, מאוד מלוחה, אבל לא קרובה לים המלח בשיא תפארתו, כפי שהכרנו אותו בעבר. אם לא נדע לשמור על משאבי הטבע שלנו, בסופו של דבר נסבול גם אנחנו מהשלכות התדרדרות המערכת האקולוגית, באופנים שלא תמיד אפשר לצפות מראש.

1.מפלס ים המלח בשנים 1976-2014 (אתר רשות המים):

בגרף אפשר לראות ירידה רציפה של מפלס ים המלח, כ- 30 מטר ב- 40 שנה. קצב ירידת המפלס מואץ מתחילת שנות ה- 80 ועומד על ממוצע של 1- 1.2 מטר בשנה. אפשר לראות עליית מפלס רגעית בחורף 1991-1992. בחורף זה התרחש אירוע קיצון, הקשור להתפרצות הר הגעש פינטובו בפיליפינים, ושחרור חלקיקי אבק לאטמוספרה שגרמו לירידת גשמים ושלגים רבה מהממוצע בארץ. בחורף זה נפתח סכר דגניה כדי למנוע את עליית הכנרת על גדותיה, ומים רבים זרמו בירדן הדרומי לים המלח.

מקור: רשות המים

 

  1. בקע ים המלח- עזר הדרכה באדיבות אריה בר:

בקע ים המלח, שהחל להיווצר לפני כ- 20 מליון שנה, וקיבל את הצורה המוכרת לנו לפני כ- 5 מליון שנה, הוא שבר תזוזה אופקית. לוח ישראל סיני ולוח חצי האי ערב נעים צפונה שניהם אך הלוח הערבי נע צפונה מהר יותר. זו הסיבה שכשקו השבר "מזגזג" מערבה הלוחות מתרחקים זה מזה ונוצר בור, וכשהשבר "מזגזג" מזרחה הלוחות מתנגשים זה בזה ונוצר קימוט. כך נוצרו אגני ים המלח, הכנרת ובקעת החולה בבורות שנפערו כשהלוחות התרחקו זה מזה, וכך נוצר הקימוט שהרים את החרמון, הרי הלבנון ומול הלבנון כשהלוחות התנגשו זה בזה.

 

3.אגן הניקוז של ים המלח- עזר הדרכה באדיבות אריה בר:

אגן הניקוז של ים המלח משתרע על שטח של 40650 קמ"ר, מרכס החרמון ועד לנחל הערבה, בעוד ששטח ים המלח עצמו מצומצם בהרבה- 650 קמ"ר בלבד. כמעט כל הנחלים המזרימים מים לים המלח נתפשים כיום, כדי לנצל את המים לשתייה ולחקלאות. מקורות המים הגדולים ביותר של ים המלח בעבר היו הירדן הדרומי שהזרים כ- 450 מליון קוב בשנה והירמוך שהצטרף אליו והזרים בנוסף כ- 400 מליון קוב בשנה.

 

  1. תוואים אפשריים למעבר תעלות ימים:

ישנן מספר אופציות אפשריות למעבר תעלת ימים מהים התיכון לים המלח, ואופציה בודדת למעבר תעלת ימים מהים האדום לים המלח. כל תוואי התעלות המוצעים לא מבטלים את הבעיה הבסיסית של ערבוב שני סוגי מים, משני מקורות ים שונים, שכנראה יגרום להיווצרות של גבס רב במימי ים המלח. האופציה המועדפת על הבנק העולמי, ואותה מנסות לקדם ירדן וישראל היא להעביר תעלת ימים בהיקף של 1.8 מיליארד קוב מהים האדום לעבר רבת עמון וים המלח. המים יישאבו לראש הרי מואב, חלקם יעבור התפלה ויספק מי שתייה לממלכת ירדן ומי התמלחת יוזרמו לים המלח עצמו. בהצעה זו יש מספר סיכונים אקולוגיים- פגיעה בשונית האלמוגים באילת ועקבה, רגישות לרעידות אדמה בתוואי השבר, וערבוב שני סוגי מים שיגרום להיווצרות גבס רב במי ים המלח.

תעלת הימים
מקור: ויקיפדיה

 

  1. חוף ים המלח

בתמונה ניתן לראות את המדרגות המוצרות משנה לשנה לחופו של ים המלח. בנקודה זו שיפוע החוף תלול יחסית ולכן הים לא התרחק מאוד מקו החוף הקודם משנה לשנה, אך ישנם מקומות בהם שיפוע החוף מאוד מתון, ובהם, עם כל ירידה של מטר אחד במפלס, חוף הים בורח כ- 30 מטר מזרחה.

חוף ים המלח
צילום: אודי רן
  1. שמורת עינות צוקים

בתמונה זו ניתן לראות איך המים המתוקים יחסית של עינות צוקים, המוכרים גם בשם הערבי עין פשחה, חותרים ערוצים חדשים בבוצה הבהירה שהייתה מכוסה בים המלח עד לפני מספר שנים. מליחות הקרקע הגדולה מונעת התבססות צומח, פרט למקומות שנשטפים ע"י מים מהמעיינות המתחתרים, רכך מתקבלים מעין "נחשים" של צמחייה, הרודפים אחרי ים המלח ההולך ומתרחק. שינוי מפלס ים המלח גורם גם לשינוי מיקום נביעתם של המעיינות בעינות צוקים, ומיקום הנביעה נודד דרומה ומזרחה עם נסיגת קו החוף.

 

עינות צוקים
צילום: אודי רן
  1. ערוץ זרימה בשמורת עינות צוקים- צולם ע"י אודי רן (?):

מי מעיין חותרים ערוץ זרימה חדש במקום בו שכן חוף ים המלח עד לפני מספר שנים. צמחיית הקנה מתבססת במהרה בשטח שנשטף מהמלח ומייצבת את גדות התעלה.

 

  1. בולענים ליד ים המלח.

אחת התופעות הנגרמות ע"י נסיגת מפלס ים המלח היא היווצרות בולענים לאורך חופיו. הבולענים יכולים להופיע באופן מאוד בלתי צפוי, ומאיימים על תשתית הכבישים, המגורים, החקלאות והתיירות לאורך חופי ים המלח.

 

חוף ים המלח
צילום: מאור כהן

 

*הכתבה פורסמה גם בירחון "טבע הדברים".

Facebook
Twitter
Email
LinkedIn
צילום: בני ניסים

חידת אתיופיה

רבים ניסו לפענח את ייחודה של אתיופיה ולחפש מענה לשתי שאלות מרתקות: כיצד לא נכבשה ארץ זו במשך 3,000 שנות קיומה על ידי צבא זר?

קרא עוד »