צפוף לכם? כמה שעות אתם יושבים בפקקים בכל יום? שעתיים? שלוש? כמה זמן לוקח לכם למצוא חניה בחניון הרכבת או ברחובות הערים? כמה כסף אתם מוציאים על חניה? על דלק? על ביטוח לרכב? על טיפולים? כמה צפוף לכם לשבת ברכבת בבקרים בדרך לעבודה או ללימודים? כשאתם חוזרים הביתה? ואוטובוסים? בשרב? בגשם?
בכל העולם צפיפות תחבורתית היא סיוט עבור התושבים. גם תחבורה ציבורית שבעבר נתפשה כאלטרנטיבה, הופכת היום לעניין מעיק. החום והצפיפות בתחנות הרכבת התחתית בניו יורק ולונדון הוא בלתי נסבל. כמות האנשים הנדחפת לכל קרון היא עצומה. בסין ויפן מועסקים סדרנים הדוחקים בכוח את הנוסעים לתוך הקרונות ועוזרים לנוסעים שנכלאו בתוך הקרון לצאת החוצה. בבנגלדש, נפאל והודו נוסעים רוכבים על גב אוטובוסים ורכבות. אין זה אומר שהנסיעה שלהם היא בחינם. כרטיסן מדלג בין הנוסעים התלויים על החלונות או יושבים על הגג ומחייב אותם במחיר נסיעה מלא. מאות מיליוני כלי רכב מציפים את הכבישים, בין אם מדובר במכוניות ובין אם מדובר בדו גלגלי. החנק ניכר בכל.
גם אלו הרוצים לדווש לעבודה על אופניים חשמליים נאלצים להתמודד עם המרחק, פגעי מזג האוויר ובעיקר היעדרם של מסלולי אופניים מוסדרים בערים רבות בעולם. הערים שלנו הופכות צפופות יותר ויותר. יחד עם זאת תשתיות התחבורה משתנות בקצב איטי. תופעת היוממות שבה אדם מחוייב לנסוע על בסיס יומי ממקום למקום על מנת להגיע לעבודה או ללימודים, הופכת עם הזמן לאחד הכשלים התכנוניים הגדולים של המאה ה-21. כל זאת עוד לפני שהרכבנו את המשקפיים הסביבתיות ונגענו בזיהום האוויר הרב, בתאונות הדרכים, במפגעי הרעש.
זמני הנסיעה והשהייה על הכבישים הם ארוכים, כמעט בכל המטרופולינים הגדולים בעולם. גם בתחבורה פרטית וגם בתחבורה ציבורית. סקר 'מוביט' מסוף 2018 בדק ומצא כי בסנטיאגו (צ'ילה), בוגוטה וריו דה ז'נירו, מבלים הנוסעים כשעתיים בכל יום בכלי תחבורה ציבורית. בניו יורק, כשעה ו40 דק', בלונדון 88 דקות, ברצלונה 67 דק', מילאנו 75 דק' ובתל אביב כ-98 דקות. זמן ההמתנה לתחבורה הציבורית עומד בממוצע עולמי על 30 דק' והצפיפות באוטובוסים והרכבות גבוהה כמעט בכל מקום על פני כדור הארץ. בלוס אנג'לס מאבדים הנוסעים כ-7.5 ימים בשנה בהמתנה לתחבורה ציבורית, ושוהים בתוך כלי הרכב כ-21 יום. כמעט חודש בסך הכל. כל שנה, חודש שלם מתבזבז סביב התנהלות בצירי תחבורה. בפריז 19 יום, ובתל אביב, רק 23 יום בשנה.
ככלל, ישראל סובלת מצפיפות תחבורתית הגדולה פי 3.5 משאר מדינות ה-OECD. בכל שנה נוספים לכבישי ישראל 270,000 כלי רכב. במקביל, על פי דו"ח מבקר המדינה 2018, היקף השימוש בתחבורה ציבורית דווקא קטן. זאת בעיקר בשל חוסר היכולת של מערכות התחבורה הציבורית להעניק מענה לצרכי האוכלוסייה הצומחת במהירות. על כל ק"מ כביש בישראל יש 2800 כלי רכב, בעוד שבספרד 1300 רכבים ובלוקסמבורג 2050. ישנן ערים בעלות צפיפות נמוכה יותר של תחבורה ויעילות גבוהה של תחבורה ציבורית אך גם בהן המגמה היא של עלייה בצפיפות ובמספר שעות השהייה בדרכים.
במקומות רבים בעולם הופעלו תכניות שונות לטיפול בצפיפות התחבורתית: בלוקסמבורג ובאסטוניה, לדוגמא, הופעלה תכנית של נסיעה בתחבורה ציבורית בחינם. זאת על מנת לעודד נהגים לרדת מהכביש. בלונדון נבנו חניוני ענק מחוץ לעיר. קנסות, רכבות קלות, מטרוניות, רכב"לים, נתיב תחבורה ציבורית, נתיב 2+, כמו זה שהופעל בישראל, נתיבים מהירים כמו בשיקגו. כל אלה הם בבחינת הנחת 'אגד מדבק' על חולה סופני.
הפתרון המשמעותי ביותר לצפיפות התחבורתית, אינו טמון בסלילת כבישים, נת"צים, רכב"לים, רכבות תחתיות, שבילי אופניים או קווי אוטובוסים. האנושות מתכנסת לערים, הבנייה הרוויה והצורך להשתנע במרחב רק הולכים ומחמירים ופוגעים פגיעה אנושה במרקם החיים. הפתרון הוא צמצום משמעותי של הצורך לצאת מהבית עבור פעילויות שגרתיות של 'עבודה', 'קניות', 'פגישות עסקיות' ו'קבלת שירותים'. את מרבית הפעילויות ניתן כיום לעשות מהבית. אם נוכל לצמצם ב-50% ויותר את תופעת היוממות תיפתרנה רוב הבעיות התחבורתיות. כל זאת מבלי לפגוע בשימושי המרחב האחרים. היציאה מהבית צריכה להיות עבור צריכת מגוון שירותים, בידור ונופש, פארקים, חנויות ובתי קפה. אך אלה בדרך כלל נמצאים בסמוך לאזורי המגורים ואינם מחייבים שימוש בכלי רכב. יציאה לעבודה או ללימודים, זה משהו שנאלץ להפסיקו בעתיד הקרוב. כבר היום באזורים רבים בעולם, כמו ביפן ובדרום קוריאה, עובדים רבים עושים את עבודתם מהבית מול מטרות מוגדרות ותחת לוחות זמנים, ובמידה ויש צורך בפגישות, אלה נעשות בעיקר ברשת האינטרנט.
