"להרוג את כולם"

שנת 146 לפני הספירה הייתה שנה חשובה מאוד בתולדות העולם העתיק; בשנה זו, כבשה האימפריה הרומית והרסה עד היסוד את הערים קורינתוס ביוון וקרתגו ביבשת אפריקה והפכה סופית לכוח החשוב ביותר באגן הים התיכון. קשה להפריז בגלי ההלם שנוצרו בעקבות ההרס של שתיים מהערים המרכזיות ביותר בעולם העתיק (שווה ערך, למשל, לחורבן לונדון וניו-יורק של ימינו).

ההרס של שתי הערים היה סופי ומוחלט: תושביהן נרצחו או נמכרו לעבדות, מבנים נהרסו, שדות עלו באש, ובמקרה של קרתגו אדמתה אף נחרשה במלח, סמל לעבדות עולם. ואכן, למרות קורפוס החוקים המתקדם שלהם, תפארתם התרבותית והישגיהם ההנדסיים יוצאי הדופן, היו הרומאים מבין הכובשים האכזריים ביותר בהיסטוריה.

חשוב להדגיש. למרות מה שניתן אולי לסבור, מאבק "עד המוות" בין העמים השונים של העת העתיקה היה נדיר ביותר, כאשר לעיתים רחוקות בלבד לווה הניצחון גם בהשמדתו של העם האחר (האכזריות שהופגנה כלפי העם היהודי הינה יוצאת דופן בהקשר זה). כך למשל, סיפור הריסתה של טרויה היה מפורסם בעת העתיקה, בין היתר, משום שהרס של עיר עד היסוד היה כה נדיר.

באחת מהמלחמות הידועות ביותר של העת העתיקה, המלחמות הפלופונסיות (המאה החמישית לפני הספירה), אתונה ובעלות בריתה לחמו בספרטה ובעלות בריתה במשך כ – 25 שנה. לאחר ניצחונה של ספרטה, ניצחון שהושג בעקבות הקרבה והשקעה עצומים, איבדה אתונה את האימפריה שלה, את צייה, והוטלו עליה עיצומים שונים נוספים, אולם העיר אתונה עצמה המשיכה להתקיים (מה שהוכח כטעות מצד ספרטה שכן מספר שנים לאחר מכן שבה אתונה לעוצמתה והיתה קוץ בצווארה של ספרטה עד להשמדתה של האחרונה).

טעות שכזו, לא תקרה לרומאים, שכן אם יש דבר אחד שהרומאים ידעו לעשות היטב הוא ללמוד מהניסיון של עמים אחרים (וגם של עצמם). כאשר רומא סיימה עם אחד מאויביה, הוא היה גמור. מחוק עד היסוד. כל כך חלש שלא יוכל לצאת נגדה שוב. כ – 2,000 שנה לפני שניקולא מקיאבלי ביטא את הרעיון באופן מפורש בספרו "הנסיך", הבינו הרומאים כי לאויבים יש לתת מכה כה גדולה שלא יוכלו להתאושש ממנה ולנסות לנקום.

אבל אולי אכזריות כלפי הנכבשים אינה כה מפתיעה אצל אומה, שהזיכרון הטראומתי ביותר שלה היה כיבושה ובזיזתה של רומא על ידי הגאלים (במאה הרביעית לפנה"ס). אגדה שהיתה נפוצה ברומא העתיקה סיפרה כי כאשר הנציגים הרומאים שילמו כופר זהב לגאלים על מנת שיחוסו על עירם, הם גילו כי המאזניים מוטות לטובת האחרונים (כך שהתשלום גדל). כאשר מחו, לקח המפקד הגאלי את חרבו, הניחה על המשקל וסינן "אבוי למנוצחים".

ואכן, הרומאים העתיקים למדו את הלקח היטב ודאגו תמיד בסופו של דבר להיות בצד המנצח. יודגש, הכיבוש הרומי הביא במקרים רבים, בסופו של דבר, לפריחה בפרובינציה הכבושה. דרכים נסללו, נבנו תעלות מים וביוב, הסדר נשמר בקפדנות. אולם מתחת ליתרונות רבץ תמיד האיום הלא כל כך מוסווה, כי במקרה הצורך יגיעו הלגיונות (והם תמיד הגיעו בסופו של דבר גם אם לעיתים היה לוקח להם כמה שנים) ויהרסו את המורדים עד היסוד, יהרגו את הגברים, יאנסו את הנשים, ויקחו את הילדים כעבדים.

אפילו יוליוס קיסר, מדינאי פרגמטי ביותר, הרג ושעבד כ – 3 מיליון גאלים בעת כיבוש גאליה במאה הראשונה לפני הספירה (אולי זה בעצם משפט רומאי ולא סיציליאני "שנקמה צריך להגיש קרה"). וכאן באה מילת המפתח – פרגמטיות. אכזריות הרומאים לא נבעה מסדיזם או רצון לטהר את העולם מגורמים בלתי רצויים, אלא פשוט מגישה מעשית להחריד: כדי להקים ולשלוט על אימפריה, העמים הכבושים צריכים לפחד ממך. אם אתה הורס עד היסוד עיר אחת עכשיו, אתה מונע מ – 100 ערים אחרות להתקומם. אם להשתמש בביטוי מתוך הסרט הסנדק: "It's nothing personal it's just business".

ואכן, השיטה עבדה היטב והרומאים שלטו במשך יותר מ – 1,000 שנה על אימפריה אדירה שהשתרעה מספרד ועד הודו, מבריטניה ועד אתיופיה, הכל תוך שימוש בכוחות צבא, לא יוצאי דופן בגודלם (כך למשל במאה הראשונה לספירה, מספר החיילים שעמדו לרשות האימפריה היה כ – 250,000 בלבד על כ – 50 מיליון תושבים. רק לשם השוואה יצוין כי צבאו של לואי ה – 14 בתחילת המאה ה – 18 לספירה, ששלט על צרפת, פרובינציה אחת בלבד באימפריה הרומית, עמד על 300,000 חיילים).

כמובן, שהרומאים מצידם לא ציפו לרחמים מצד אויביהם והיה ברור להם כי גורלה של רומא הינו, בסופו של דבר, השמדה. מסופר כי הגנרל הרומאי שהיה אחראי על הרס קרתגו (סקיפיו אמיליאנוס אפריקאנוס), הסתכל על הריסות העיר ובכה. לא חלילה על גורלה של קרתגו אלא מכיוון שחזה בהריסות קרתגו את הריסתה של רומא. נבואה שהיתה נפוצה ברומא במאה השניה לפנה"ס, היתה כדלקמן: "הם יביאו את האנושות לכלל ייאוש – ואז, לאחר שייכנעו בפני אכזריותם וגאוותם, תהיה נפילתם של האנשים האלה נוראה באמת" (נבואות הסיבליה). ואכן בסופו של דבר, הנבואה התגשמה, העיר רומא נפלה בידי אויביה (למרות שהיה מדובר על הליך ארוך שנים), גבריה נטבחו, נשיה נאנסו, אוצרותיה נבזזו ונלקחו למקומות אחרים, מבניה המפוארים נהרסו ונעזבו. כך בתחילת המאה השישית לספירה, מעיר של יותר ממיליון תושבים נשארו ע"פ הערכות 6,000 בלבד, ועדרי צאן רעו על חורבות הקולוסאום.