את אחד הציטוטים המפורסמים ביותר במחזהו "רומיאו ויוליה", שם ויליאם שייקספיר בפיה של העלמה יוליה: "מה יש בשם זה שכן אנו קוראים לו ורד בכל שם אחר?"[1]. בהתאם למומחי ספרות, שייקספיר התכוון כי שם הוא רק שם, ללא כל משמעות. ככל הנראה, המלך צ'ארלס השלישי, שירש שם פרטי בעייתי במיוחד, מקווה מאוד שהפרשנות של המומחים נכונה ושמו הפרטי לא צופן "קארמה" רעה לו או לבנו (אגב, שמו המלא של המלך הוא: "צ'ארלס פיליפ ארתור ג'ורג'").
למרות שבהיסטוריה אין כזה דבר "התחלה", ננסה למצוא נקודת התחלה לסיפורנו. בשנת 1603 לספירה נפטרה המלכה אליזבת הראשונה מבית טיודור (אגב, לדעתי השושלת האנגלית האמיתית האחרונה של בריטניה). יורשה היה אדם בעל קרבה משפחתית רחוקה, מלך סקוטלנד, ג'יימס השישי (שיהפוך לג'יימס הראשון מאנגליה). ג'יימס היה בנה של מרי מלכת הסקוטים, שהוצאה להורג 16 שנה לפני כן בפקודתה של אליזבת. ג'יימס הביא עימו מסקוטלנד את שני בניו – הבכור, הנרי פרדריק והצעיר, צ'ארלס. כל התקוות של השושלת החדשה התרכזו בהנרי, שע"פ כל הדיווחים, היה צעיר מוכשר במיוחד, וכולם צפו לו עתיד מזהיר כמלך בריטניה. אך אלוהים/ההיסטוריה אוהב/ת לצחוק על תוכניותיהם של בני התמותה.
בשנת 1612, נפטרה התקווה הגדולה של אנגליה בשל מחלת טיפוס אותה קיבל הנרי לאחר ששחה בנהר התמזה המזוהם (מקווי המים, אפילו לפני המהפכה התעשייתית, היו מזוהמים). מי שהפך להיות הנסיך מווילס ויורש הכתר, היה אחיו הצעיר, בן ה – 12, ציארלס. אולי היתה זו קללת אחים צעירים, או כאמור פשוט חוש ההומר של ההיסטוריה, אולם היה ברור, עוד כשהיה ילד, כי מלך גדול לא יצא מצ'ארלס. הוא היה הרבה פחות מרשים מאחיו הגדול, הן מבחינה פיזית, מבחינה מנטלית ואישיותית, כך שהתקווה היתה שציארלס, לכל הפחות, "לא יהרוס הכל".
בשנת 1625, המלך ג'יימס הראשון נפטר, וצ'ארלס עלה לשלטון כצ'ארלס הראשון, ולמרבה חוסר ההפתעה החל "להרוס הכל". הוא המשיך את הקו האבסולוטי של אמונה בעליונות המלך על פיו יש לציית להוראותיו ללא עוררין, נכנס לסכסוך ארוך עם הפרלמנט בנוגע להטלת מיסים, היה מעורב במלחמות כושלות ולא פופולריות (בד"כ הולך יד ביד), מינה שורה של מקורבים מושחתים ולא יעילים (שהידוע מבניהם היה הדוכס מבקינגהאם, אחת מהדמויות החשובות ב-"שלושת המוסקטרים" של אלכסנדר דיומא), התחתן עם אישה שהיתה לא רק צרפתיה אלא אף קתולית, וגילה נטיה חשודה לקתוליות עצמו (עבירה חמורה מאוד באנגליה של אותם ימים). לבסוף הוא גם פיזר את הפרלמנט והנהיג שלטון יחיד במשך 11 שנה (בתקופה הידועה כ-"רודנות אחת-עשרה השנים"). קצרה היריעה מלתאר את כל מעשי האיוולת בהם לקח חלק צ'ארלס, אולם נסתפק בלציין שמדיניות המיסוי, נטיותיו האבסולוטיות ומדיניותו הדתית הלא סובלנית, הובילו למלחמת אזרחים בה הפסיד, ראשו נערף בהוראת הפרלמנט ביום 30.1.1649, והוצג להמון המריע תוך קריאות: "זהו ראשו של בוגד".
לאחר הוצאתו להורג/הירצחו (תלוי את מי שואלים) של צ'ארלס הראשון, המלוכה בוטלה "לנצח" ואנגליה הפכה לרפובליקה (בתקופה זו הוחל לראשונה המונח "בריטניה הגדולה"). מנהיג כוחות הפרלמנט, אוליבר קרומוול, הכוח האמיתי באנגליה מזה זמן מה, הפך בשנת 1653 "ללורד פרוטקטור" (אגב, למרות הלהט הדתי שאפיין את מלחמותיו, קרומוול התיר ליהודים לשוב לבריטניה). קרומוול נפטר בשנת 1658, וכשנתיים לאחר מותו התברר כי "נצח" לא נמשך הרבה מאוד זמן, והמלוכה הוחזרה תחת שלטונו של בנו של צ'ארלס הראשון, הוא צ'ארלס השני.
צ'ארלס השני (1660-1685) בהחלט לא היה מלך טוב, אולם הרבה פחות גרוע מאשר כולם ציפו, בוודאי טוב יותר מאחיו, ג'יימס השני שיעלה לשלטון בשנת 1685, עם מות אחיו צ'ארלס השני, ויפסיד אותו תוך 3 שנים במהלך "המהפכה המהוללת" של 1688. בתקופתו של צ'ארלס השני ספגו כוחותיה של אנגליה, ובמיוחד הצי, הפסדים קשים. הפסד משפיל במיוחד היה במלחמה ימית מול הולנד, כאשר אוניותיה של הולנד שטו ללא הפרעה בתעלת לה מאנש עם מטאטא קשור לחרטום והבטחה כי "יטאטאו את הבריטים מהימים". אפילו מאות שנים לאחר מכן מדובר ברגע המשפיל ביותר בהיסטוריה של הצי הבריטי. למרות ההפסדים החמורים, מה שבאמת פגע בפופולריות של צ'ארלס היו אין ספור פרשיות האהבהבים שניהל, 12 הצאצאים הלא חוקיים והחצר הפזרנית. ישנם אפילו הוכחות כי חתם על הסכם עם לואי ה – 14 מצרפת על הסכם בו התחייב להמיר את דתו לקתוליות. בקיצור, לא מדובר במלך עם מורשת טובה במיוחד (משפט מפורסם שנאמר עליו: "הוא נע בחוסר מנוחה מזונה לזונה, מלך שמח, שערורייתי ועני").
אם כן, מדוע אליזבת בחרה בשם צ'ארלס עבור בנה הבכור? במיוחד כשאין ספק שהיא ידעה את המורשת ההיסטורית השלילית של השם (שכן למרות שמן המפורסמות הוא שחינוכה הפורמלי של אליזבת השנייה היה לוקה בחסר, שיעורי ההיסטוריה על מלכי אנגליה הוכנסו לראשה באדיקות מגיל צעיר). התשובה המקובלת היא שאליזבת ובעלה פיליפ' ככל הנראה פשוט אהבו את השם. ואם לומר את האמת, ברחבי אירופה היו לאורך ההיסטוריה לא מעט מלכים בשם צ'ארלס (או "קארל" בתעתיק קצת שונה או "קארלוס"), על כן לא מדובר בשם חסר תקדים בהיסטוריה של המלוכה האירופית. אולי אליזבת חשבה שלמרות המורשת השלילית של השם, צ'ארלס תמיד יכול לשנות את השם עם עלייתו למלוכה. זאת משום שבאנגליה המלך החדש יכול לשנות את שמו עם עלייתו לכתר. כך למשל הפך סבו של צ'ארלס מהנסיך אלברט למלך "ג'ורג' השישי" (צודק, מי רוצה לקבל הוראות מ "אלברט"?). באותה המידה צ'ארלס היה יכול לשנות את שמו לאחד משמותיו הפרטיים האחרים ולהפוך למשל למלך ג'ורג' השביעי או המלך ארתור (הראשון או השני, תלוי איך מסתכלים על ההיסטוריה). לדעתי מדובר בבחירה קצת יומרנית כל עוד לא הוצאת חרב מהאבן ויש לך מכשף בתור בן לוויה.
היה גם צ'ארלס השלישי, בערך, לפחות לפי הכרזתו, אשר היה ידוע גם כצ'ארלס היפה. מדובר בנכדו של המלך ג'יימס המודח, צ'ארלס אדוארד סטיוארט, שניסה במשך כל חייו להילחם בשושלת שתפסה בינתיים את בית המלוכה (שמקורה בממלכת האנובר, גרמנים) אולם ללא הצלחה. לאחר שניסיונותיו, הרבים, לשוב לכתר האנגלי נכשלו, הוא בילה את שארית חייו בנדודים ברחבי אירופה כשהוא שיכור הולל, ולבסוף מת בגלות ברומא. תביעת שושלת בית סטיוארט לתואר המלך האנגלי הסתיימה בשנת 1807 עם מות אחיו של צ'ארלס.
אז מה היה לנו כאן? מלך אחד שהוצא להורג, מלך שני שבוודאי היה מוצע להורג אם הסכמתו למעבר לקתוליות היתה מתגלה, וחצי מלך כושל שסיים את חייו בגלות. בהחלט לא שם שנותן השראה. לפי דעתי אליזבת ופיליפ היו צריכים ללכת בכיוון שונה לחלוטין.
[1]. ….אני באופן אישי מעדיף את הציטוט בגרסה האנגלית: "What's in a name? That which we call a rose, by any other name would smell as sweet.” Act II scene II
