האיום של פוטין להכריז מלחמה על אוקראינה-ומימושו-חושפים את תודעת ההנהגה הרוסית שהגיעה העת לגילום השינוי המעצב את ה"סדר העולמי החדש" מעת התגבשותו לאחר מלחמת העולם השנייה והאופן בו התעצב בתום "המלחמה הקרה".
מטרת הפלישה האגרסיבית שהפכה לעימות צבאי חזיתי, היא לשנות את הסטטוס-קוו באירופה ואת הסדר העולמי הקיים ולהשיב עטרה ליושנה, ימי תהילתה של רוסיה תחת הנהגת הצאר וכאימפריה סובייטית. היא נועדה להמשיך את מדיניות הקרמלין, שהחלה לפני כעשרים שנה במאבק נגד צ'צ'ניה (1999-2009) המשכה בפלישה לגיאורגיה (2008), בסיפוח חצי-האי קרים (2014) ובהתערבות רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה (2015).
אוקראינה היא האבן הראשה באסטרטגיה זו, שלא רק תחליף את המשטר בקייב בכזה שנוח למוסקבה (נוסח "שלטון הבובות" של נשיא ביילרוס), אלא תבהיר למערב את נחישותה לשמר (ולהרחיב) את גבולותיה האסטרטגיים באופן שימחיש את מרכזיות רוסיה בסדר העולמי המתגבש, ותציב אותה כאחת המעצמות המובילות בו, על רקע ירידת מעמדה של ארה"ב (בעיקר לאחר נסיגתה מאפגניסטן).
לא מן הנמנע שחבירה לסין תאפשר לרוסיה, בראייתה, לבסס הגמוניה עולמית חדשה שתעצב את ה"סדר העולמי החדש". כדי לממש חזון זה לא בוחל פוטין באמצעים: מפעיל כוח, הורג אזרחים, מעגן את מסריו בטיעונים של תיקון עוולות היסטוריות ועכשוויות כנגד רוסיה, ונוקט בטון תקיף המנסה לשדר ביטחון ועוצמה. האינטרס המשותף של פוטין והסינים (חרף ההבדלים ביניהן) כנגד ארה"ב, יניב, לתפישתו, הגמוניה סינית באסיה ומעבר לה, שתבטיח גב כלכלי לפוטין לצד דומיננטיות רוסית באירופה.
הנחת פוטין מתבססת על מנגנון הון-שלטון משומן היטב של צמרת האוליגרכים הרוסיים. ניתן להפעיל סנקציות ישירות כלפי אותם אוליגרכים, לצד "עוצמה שאולה" מצד סין, הכוללת תמיכה כלכלית ועסקה לרכישת נפט וגז רוסי בשווי של כ-117 מיליארד דולר. אלה הובטחו לה במסגרת הסכם אסטרטגי להידוק שתוף הפעולה ביניהן.
סוגיית האנרגיה היא אחד הנדבכים החשובים במדיניות פוטין. היותו מוקד הפקת אנרגיה עבור אירופה ויכולתו להפסיק הזרמת גז למדינות אירופה, כפי שעשה לאוקראינה, בחורף לפני מספר שנים, היא נכס רב ערך באסטרטגיה שלו.
הנחתו הייתה שהמערב יגלה רפיסות בתגובתו, לא יעז להגיב צבאית ויסתפק בגינוי רוסיה על פגיעתה בחפים מפשע, בזכויות ריבוניות של מדינה ובהפרת הסכמים. לא בכדי משתמש פוטין במימד ההיסטורי, (באותה מטבע, משתמש גם זלינסקי-נשיא אוקראינה)-כך הוא מתכנן לעצב תודעה שחותרת להעמיד את רוסיה במרכז המהלך שיבסס את האידיאולוגיה שלו – תוך שאינו חושש להתריס מול המערב (בעיקר ארה"ב, מדינות מערב אירופה ונאט"ו). המאבק הוא גם על חשיבות הציוויליזציה והתרבות הרוסית במערכת המדינות הסובבת אותה (לא סייע לאוקראינה שנחשבה כ"משפחה"-במובן זה).
אבל, תמונת המצב עתה מצביעה על מציאות שונה מהתרחיש שהגה פוטין. התקדמות הצבא הרוסי איטית מהמתוכנן, הסולידריות האוקראינית מרשימה, התנגדותה לרוסים נחושה, ההרג, בעיקר של אזרחים, וההרס הרב, מובילים לזעם רב כלפי פוטין ברחבי העולם ואף לביקורת פנימית, מינורית, מטבע הדברים, כנגד ייזום המלחמה.
כשלי הצבא הרוסי חושפים נקודות חולשה שאינן עולות בקנה אחד עם המסר שפוטין מעוניין לשדר.
המערב בהנהגת ארה"ב מוביל מדיניות של לחץ כולל, שמטרתו לבלום את התוקפנות הרוסית, לגבות ממנה מחיר כלכלי כבד, ולהפכה למדינה "מצורעת" בזירה הבינלאומית. ארה"ב, המנהיגה את הקואליציה המערבית, פועלת מתחת לסף המלחמה הישירה עם רוסיה, אך מפעילה כלים מדיניים וכלכליים חסרי תקדים. חברות שונות (כמו אינסטגרם), חסמו את הגישה למשתמשים רוסיים. זו פגיעה ב"מלחמת התודעה" הרוסית.
התביעה לצורך במו"מ עם אוקראינה, נועדה להפגין שרוסיה לא זונחת את המגעים הדיפלומטיים כדי לממש את מטרותיה-ואינה מסתפקת בשימור הערוץ הצבאי בלבד.
העידן החדש שנוצר לראשונה בעולם מאז 1945, ובמיוחד מאז קריסת ברית המועצות, מתאפיין בדינאמיקה מהירה ביחסים הבינלאומיים, המלווה בהתפתחות טכנולוגית עצומה, המביאה לעתים מזומנות, אירועים הגובלים בסוגיות אתיות מהותיות, בשינוי נורמות ובמשברי זהות בנוסף לרובדי הכלכלה והעוצמה הפוליטית. די לבחון את מגיפת הקורונה בשנתיים האחרונות, כמשבר בראייה מערכתית, כדי לנסות לאמוד את השפעתו הגלובאלית. העולם כבר אינו חד קוטבי, ונוצר מאזן כוחות ומדרג אינטרסים חדש בזירה הבינלאומית. כנגזר מכך, החלה להיווצר אף טרמינולוגיה מעודכנת- תולדת העידן החדש. הדברים מתבטאים גם בזירת המזרח התיכון.
תקיעת היתד הרוסית בסוריה ב-2015 שאינה בוחלת בשום אמצעי לשימור שלטון אסד, העמידה את ישראל מול רוסיה גם בשל שיתוף הפעולה הרוסי עם האיראנים על אדמת סוריה-המשמר את משטר אסד ופוגע בישראל. פוטין הציב גבולות לחופש הפעולה של ישראל בסוריה לנוכח הפעילות האיראנית כנגדה, אך הוא אינו עומד בדרכה של ישראל לפעול כנגד איראן, גם בשטח סוריה, כל עוד לא נפגעים אינטרסים רוסיים. זה גם משרת את רוסיה.
הגם שהיא תומכת באיראן, רוסיה אינה רווה נחת מחלק מהפעילות האיראנית על אדמת סוריה, ובכך ישראל משרתת את האינטרס הרוסי. מצב שכזה, מוגדר Freinemy(ידיד-אויב) והא הופך רווח במקומות נוספים, גם במזרח התיכון. מימד האנרגיה במדיניות פוטין, עולה גם בהקשר המזרח תיכוני. תורכיה, המתחרה בו על תפקיד מוקד שיווק הגז לאירופה, כחוליה מרכזית במעבר ממרכז אסיה לאירופה, היא מתנגדת חריפה לציר האנרגיה מצרים-ישראל-קפריסין שעשוי לספק גז לאירופה באמצעות צינור שיעבור דרך יוון. זו סוגיה מולטילטרלית, המערבת את כל ה"שחקנים" שהזכרתי בתחרות על משאבים-ושימושם הגלובאלי- בעידן בו עולה הצורך הדחוף להתמודד עם שימוש ב"אנרגיה ירוקה".
פליטים סורים שקיבלו מקלט מדיני וחיים כיום באוקראינה (כמו גם פלסטינים), זועמים על פוטין והתנהגותו. מצרים שיפרה מאד את יחסיה עם רוסיה לאחר שממשל אובמה איים על הנשיא א-סיסי בסנקציות לאחר ה"אביב הערבי", אם לא ישנה את מדיניות הפנים שלו בסוגיית הדמוקרטיזציה וטיפול בזכויות אדם. הנחישות הרוסית בתמיכה במצרים-הניבה שיפור ניכר ביחסים, מצרים רכשה לאחרונה כור גרעיני לצרכים אזרחיים, בעיקר אנרגיה, מרוסיה. כמו כן, רוסיה רואה עין בעין עם מצרים במדיניותה בלוב ותומכת כמוה בממשלת ח'פתר.
עם זאת, יחסי מצרים ואוקראינה היו טובים גם הם, אך בעקבות המלחמה המתנהלת, ירד מספר המגיעים אליה בעשרות אחוזים, בעיקר בשל היעדר תיירים מרוסיה ומאוקראינה.
תסמונת ה- Freinemyהחלה במידה רבה גם על יחסי רוסיה-תורכיה בסוריה, מוצאת ביטוי בכך שהן עומדות משני צדי המתרס בלוב. רוסיה השכילה לפלס נתיב גם לסודאן וקיבלה חוזה לצי שלה בנמל סודאני. סגן נשיא סודאן שהה במוסקבה בשבוע הראשון של המתקפה על אוקראינה. כך גם מדינות אחרות בקרן אפריקה, כמו אתיופיה ואריתריאה, אך לא סומליה וג'יבוטי.
סעודיה, המנסה לשפר יחסיה עם איראן, התקרבה לאחרונה אף היא לרוסיה. רוסיה משכילה לשמר את יחסיה גם עם קטר. האמירויות מציגות עמדה נייטרלית בסוגיה אך שומרות על קשר טוב עם רוסיה.
העובדה שתורכיה מנסה להתקרב לאחרונה לישראל ולמצרים, למרות הבעייתיות במדיניותה כלפי שתיהן בשל תמיכתה באסלאם הקיצוני (כמו קטר), ולמרות יחסי ה-Freinemy עם רוסיה- מצביעה על הדינאמיקה המהירה של האירועים במזה"ת כמו גם בגזרת רוסיה-אוקראינה והשלכותיהם (כמו הצבעת תורכיה נגד רוסיה במועצת הביטחון מחד וחוסר שביעות רצונה מקבלת אוקראינה לאיחוד האירופי-מאידך).
כמו באזורים אחרים גם המזרח התיכון, מתאפיין בהפגנת עמדות מגוונות כלפי המלחמה באוקראינה. זו תולדה של הבדלים מהותיים בין מדינות וגורמים שונים. קיימת אי בהירות כיצד יתפתח משבר זה ולאן הוא יוביל. תמהיל של אינטרסים פוליטיים, כלכליים יכתיב את עמדות ה"שחקנים" השונים יחד עם תמיכה/הזדהות עם מי מהצדדים על פי נטיות לב, מוטיבים אנושיים ותפיסות אידיאולוגיות.
האם אסטרטגיית אוקראינה של פוטין תקרום עור וגידים? האם תהיה לה השפעה על תהליכים במזרח התיכון? מוקדם עדיין לקבוע מה יילד יום.
