הנשיא ולדימיר פוטין צודק בעניין אוקראינה, לפחות בהיבט מסוים. מדובר בעובדה היסטורית כי כל פלישה משמעותית ומסוכנת לשטח רוסיה ב – 500 שנה האחרונות הגיעה מכיוון המערב.
לא חסרות דוגמאות: הפלישה הפולנית בסוף המאה ה – 16 (במסווה של תמיכה באחד הצדדים במלחמת אזרחים) שכמעט הביאה לסופה של רוסיה, הפלישה השבדית בשנת 1708, הפלישה הצרפתית בראשות נפוליון בשנת 1812, מלחמת הקרים בשנת 1853-1856 במסגרתה אנגליה וצרפת פלשו לחצי האי קרים, הפלישה הגרמנית במהלך מלחמת העולם הראשונה וכמובן הפלישה הגרמנית במהלך מלחמת עולם השנייה. פלישות אלו שהגיעו עמוק אל תוך לב הטריטוריה של הנסיכות המוסקבאית לשעבר (ובשני מקרים אף הצליחו לתפוס את מוסקבה עצמה) צרובות בתודעה ההיסטורית הרוסית כפלישות שסיכנו את עצם קיומה של רוסיה (מלבד מלחמת קרים). ויודגש, רוסיה ניהלה מלחמות רבות גם כנגד גורמים שונים בגבולה המזרחי, למשל פרס, יפן, האימפריה העות'מנית (למרות שהדעות חלוקת אם אכן אפשר לראות את האחרונה כחלק "מהבעיה המזרחית" של רוסיה), בהצלחה משתנה אולם ב – 500 שנים האחרונות רוסיה לא סבלה מפלישה רצינית מכיוון זה.
אני מניח שהנשיא פוטין, שעל פי כל הדיווחים הוא בעל ידע נרחב ביותר בהיסטוריה, בוודאי בהיבט הרוסי, מודע לדוגמאות שציינתי. אגב, גם במאמר פרי עטו של פוטין מחודש יולי האחרון, בהנחה שאכן נכתב על ידו, הוכיח פוטין ידע רב בהיסטוריה רוסית (אם לאו דווקא הבנה של תהליכים בהיסטוריה). במובן זה, הפרנויה הרוסית מפני הצטרפות אוקראינה לנאט"ו, ועל ידי כך התקרבות אפשרית של כוחות מערביים אל שטחי האם של המדינה הרוסית הינה מובנת.
אכן, חלק מהמלחמות שהובילו לפלישה מערבית אל תוך שטחי רוסיה נבעו מסכלותם של מנהיגי רוסיה שסיבכו את ארצם במלחמות מיותרות ולא היו "מזימה מערבית מרושעת". ואכן, הסיכוי כי כוחות מערביים יפלשו לרוסיה כיום, או בכלל בשנים הקרובות, הינו ככל הנראה אפסי. ואכן, ככל הנראה הסכסוך כיום נובע, בין היתר, מרצונו של הנשיא פוטין, לחדש את ימי "האימפריה הסובייטית" ולהשקיט בעיות פנימיות. אולם, אין ספק כי הניסיון ההיסטורי, בהיבט מסוים, בהחלט תומך בעמדת הנשיא פוטין המתנגד נמרצות לאפשרות של הצבת כוחות צבאיים מערביים באוקראינה ו/או הצטרפותה לנאט"ו. לא למותר להזכיר כי היה זה, בין היתר, הרצון ליצור מעין "רצועת הגנה" שהוביל את סטלין לאחר מלחמת העולם השניה (אף הוא, אגב, מנהיג בעל ידע היסטורי רחב) ליצור מעין מדינות ווסל במזרח אירופה שיחצצו בין ברית המועצות למערב (הונגריה, רומניה, פולין, גרמניה המזרחית ועוד).
נראה שהנשיא פוטין, למד היטב היסטוריה רוסית ואף את האימרה כי "מי שלא מכיר את העבר נדון לחיות אותו מחדש", ומתנהל בהתאם. אולם עליו לזכור גם כי ידיעת ההיסטוריה הינה חרב פיפיות: אדם אף פעם לא יודע אם הלקח אותו הוא מסיק מההיסטוריה נכון גם לתקופתו שלו. ובהקשרנו, אין ספק כי מצד אחד ההיסטוריה מלמדת שהפלישות המשמעותיות לרוסיה הגיעו מכיוון מערב, מצד שני ההיסטוריה מלמדת כי כל מנהיג, בוודאי מנהיג רוסי, צריך להיזהר מאוד לפני שהוא עולה על העץ הגבוה שמכונה "מלחמה". כך, למרות המוניטין מזרע האימה של הצבא הרוסי (ובצדק יש לומר), האל מארס לא תמיד הלך עימו יד ביד: כך לדוגמא המלחמה היפנית-רוסית של שנת 1904 (שהחלה אומנם במעשה תוקפנות יפני אולם נבעה בעיקרה מסכלות הדיפלומטיה הרוסית) שהסתיימה בתבוסה מביכה של רוסיה, מלחמת החורף בין רוסיה לפינלנד בסוף שנות ה – 30 של המאה ה –20, שהסתיימה אומנם בניצחון רוסי אולם תוך הפסדים משמעותיים לכוחות הרוסים, וכמובן, מה שמכונה כ "החלטה הגרועה ביותר בהיסטוריה" – החלטתו של הצאר ניקולאי השני להכריז על גיוס חלקי של הצבא הרוסי בשנת 1914, שהוביל לאפקט דומינו שגרר את כל אירופה מלחמה ולצאר לאבד את כיסאו, וחייו. ובמילותיו של נועם חומסקי: "יש סיבה טובה שבגללה אף אחד לא לומד היסטוריה, היא פשוט מלמדת אותך יותר מדי".
https://pixabay.com/photos/army-weapons-cartridge-bullets-60665/
