עידן של תמורות במרחבי הים האדום ועמק הנילוס?

מרחב  הים האדום מצוי בעת האחרונה בליבת ההתעניינות העולמית, והאזור המשתרע בינו לבין קרן אפריקה ועמק הנילוס עובר אף הוא שינויים בעלי משמעות שהשלכותיהן חורגות מהתחום הגיאוגרפי הנדון. לזיקה ההדדית בין שתי הזירות יש השפעה גיאואסטרטגית משמעותית על המתרחש, הן במישור הפוליטי, הכלכלי, והצבאי, והן בהיבט שינויי אקלים וסביבה. הדיון יתמקד בהיבטים השונים, בזירות אלו וביניהן-ובמשמעויות לישראל.

הים האדום (Red Sea  The) או בשמו העברי ים סוף, הוא ים בין-יבשתי, שלוחה צפונית מערבית של האוקיינוס ההודי, בין החוף המערבי של חצי האי ערב ובין החוף המזרחי של אפריקה. בקצהו הצפוני מתפצל הים האדום לשני מפרצים צרים וארוכים. המזרחי – מפרץ אילת ועקבה-והמערבי : מפרץ סואץ המחבר את האוקיינוס ההודי לים התיכון דרך תעלת סואץ.

לחופי הים האדום שוכנות ממערב מצרים סודאן ואריתריאה, ובקצהו הדרומי שוכנת ג'יבוטי. לחופו המזרחי שוכנות ערב הסעודית ותימן, ובקצהו הצפוני במפרץ אילת/עקבה– ירדן וישראל. גיאוגרפית, הוא מפריד בין אסיה לבין אפריקה  ומהווה נקודת מפגש בין המזרח התיכון לבין קרן אפריקה ומצרים לבין מרחב האוקיינוס  ההודי.

זהו אחד הנתיבים החשובים בתבל המהווה את הגשר הימי העיקרי בין חלקו הצפוני של העולם לזה הדרומי.

הים משמש כמעבר למוצרי סחר, כר לשאיפות אסטרטגיות, אינטרסים גלובליים ונתון להשפעות סביבתיות משמעותיות. פתיחת תעלת סואץ לפני כ-150 שנים הפכה את ים סוף לציר חשוב של תמורות בעת החדשה. עם זאת, מבהיר ההיסטוריון פרופ' חגי ארליך, כי ים סוף היה ונשאר "ים עצוב", במיוחד ביחס לאחיו הגדול, הים התיכון. הים-התיכון, "הים הגדול ורחב הידיים", נתן השראה למלומדים ומשוררים; הוא היה ונשאר מושא של סקרנות מאז ראשית האנושות. הוא  היה הים השמח, הנדיב, המעתיר כל טוב על היושבים לחופיו, מגשר ביניהם, תורם לחייהם. ים סוף נותר בשוליים, אח קטן ועצוב. הוא עטור מדבריות ואף נחל איתן אינו זורם אליו, יש בו זרמים חזקים, והלגונות בו מטעות ואינן יציבות, ובתוכן נבלעו ספינות טרופות לרוב.

אם הציר האנכי שלו (צפון-דרום)התאפיין בתנועה מתמדת, הרי שבצירו האופקי(מזרח-מערב) נותר הים יותר חיץ מאשר גשר. התרבויות לחופיו נהגו להתרחק ממנו, ובשל כך ויתרו על הקשר ביניהן. בצירו הרוחבי חצו יותר פליטים מאשר סוחרים, ואת חלקם הטביע בין גליו חסרי המנוח.

ההבחנה בין שני צירי הים האדום, חשובה.  חרף המאבק עליו בין קיסרים אתיופיים, ח'דיבים מצריים ופורטוגליים, ידע הציר האנכי של הים האדום ימי עדנה ותנועה מתמדת, כמו בימים בהם שימש מקטע מרכזי ב"דרך המשי הימית" בין סין לאירופה, וכן מעת חנוכת תעלת סואץ (1869) שבה הפך לאוטוסטרדה ימית עולמית. בצירו האופקי, הפנו  לו עמי האזור את גבם ונסוגו להרים ולנאות המדבר. על הריחוק (גם זה המנטאלי) מהים מעיד מיקומן של בירות כצנעא', ריאד, אדיס אבבה, ח'רטום וקהיר.

מרחב הים האדום מהווה זירה עולמית לתעבורה ימית, סחר בינ"ל, נתיב אסטרטגי עולמי ומרכז לשיתוף פעולה בינ"ל. מחד גיסא חותרות המעצמות ליציבות אזורית בו, למלחמה משותפת בטרור: דאעש, אל שבאב, פיראטים בטריטוריה הימית של סומליה וג'יבוטי וחסימת "מסדרון הטרור" למזרח וקרן אפריקה, ומאידך-לתחרות בינ"ל חריפה -בה גורמים רבים ,"תוקעים יתד" לאורך חופי הים האדום: כמו ארה"ב, סין, הודו, רוסיה, סעודיה, תורכיה, קטאר, האמירויות, איראן ומדינות נוספות. כזכור, חלק נכבד מפעילות הטרור של איראן התרכזה (ועודנה מתרכזת) בהעברת נשק ואמל"ח מנמל בנדר עבאס דרך האוקיאנוס ההודי והים האדום לעזה ולחזבאללה בלבנון. השימוש של איראן בסודאן, כתחנת מעגן בים האדום (עד 2014), מצא ביטוי בעת תפיסת הספינה קארין A, ע"י חיל הים הישראלי כמו גם תפיסת ספינת נשק ותחמושת שהועברו באותו נתיב לח'ותים בתימן, ע"י הצבא התימני בים האדום.

הפעילות האינטנסיבית בזירה זו גולשת גם לגדות הים האדום ומגיעה למזרח אפריקה, לשטח המשתרע בין הים האדום ועד לנילוס. מהתפצלותו הנהר ל"נילוס הכחול" ליד אגם טאניה שבאתיופיה ול"נילוס הלבן "החוצה את דרום סודאן ועד לאיחוד הנהר המחודש ליד עטברה, מעט מזרחה לבירת סודאן, ח'רטום.

בסיפור ההיסטורי, מקריעת ים סוף ומלכת שבא בסיפור התנ"כי, אל ראשית האסלאם, דרך התחרות בין הפורטוגלים והעות'מאנים בעידן התגליות, כריית תעלת סואץ ובתקופת האימפריאליזם, עד עתה, חוזרים אותם מוטיבים: המאבק על השליטה בנתיב הסחר בין מזרח ומערב; חזון כריית תעלת סואץ; הנבואה כי צבא אתיופי יכבוש ביום מן הימים את מֶכָּה; והפחד הקמאי המצרי מפני חסימת מקורות הנילוס.

הסכסוך המתמשך על סכר ה"רנסנס" שעל הנילוס, בעיקר בין אתיופיה למצרים, כשסודאן בתווך, הופך את הנהר למוקד אזורי מרכזי אשר חשיבותו רבה מעבר להיותו מקור מים. גם למלחמה בת השנתיים באתיופיה, הנמשכת במלא עוזה, וגם למלחמה בתימן יש נקודות ממשק מובהקות לשני המרחבים-ומתקיימות ביניהן זיקות גומלין בעלת השפעה משמעותית על המתרחש (במישור הפוליטי, הכלכלי, הצבאי,  ובמישור ההתמודדות עם שינויי אקלים וסביבה, כמו גם משמעות גיאואסטרטגית החורגת מתחום האזור המדובר.

עמק הנילוס היווה נדבך מרכזי בהיסטוריה הפוליטית, התרבותית, החברתית והדתית של המזרח הקרוב ואפריקה ונודע במורשת העולמית כ"ערש תרבות". הפרעוניות שימשה כמוקד הוויית המצריות וכמקור המובהק הקושר אותה לנילוס (במקביל לזהויות מצריות נוספות שהשיח, ולעתים המאבק ביניהן, הוא כר נרחב לדיונים על הזהות המצרית גם כיום). זיהוי מצרים עם הנילוס (היאור או נהר מצרים, בתנ"ך) בא לביטוי תנ"כי כאשר בורא עולם תוחם את הגבולות לאברהם: "מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת. במאה החמישית לפני הספירה, תיאר "אבי ההיסטוריה", הרודוטוס, את מצרים כדלהלן: "ברור לחלוטין, גם למי שלא שמע על כך קודם לכן שמצרים…היא מתנת הנילוס".

מצרים בלטה תמיד מעל שותפותיה, שוכנות הנהר (למרות היותה במורד הזרם) -בשלטון הריכוזי שאפיין אותה, באופייה האגרארי שנשען על  משטר הזרימה של הנילוס וביכולת שליטיה לממש עוצמה פוליטית בתוך חברה החיה בשטח טריטוריאלי נתון. זיקת בני מצרים לנהר על גדותיו הם חיים-הפכה למיתוס. שירו המפורסם של "נסיך המשוררים" אחמד שוקי, "הו הנילוס" שנכתב ב-1925 (ולימים שרה אותו הזמרת אום כלת'ום) נקרא לעתים "המנון הנילוס" ואמירות כמו: "הנילוס ביחס למצרים  אינו רק עורק החיים ושם נרדף לנפש, הוא היה מאז ומעולם חלק מרוח בני העם הזה", נחשבות כחלק מהאתוס המצרי.

לנילוס מיוחסת משמעות עמוקה והיסטורית גם בתרבויות ומדינות נוספות. האתוס האתיופי לגביו הוא מן המפורסמות, ומרכזיותו בתרבות הסודאנית (הזוכה לבולטות ביצירות הסופר הסודאני א-טייב צלאח), מעמידות את הנהר לא רק כמקור, חיים אלא כמוקד לסכסוכים היסטוריים בין השוכנות לגדותיו.

כך הוא הסכסוך המתמשך על סכר ה"תחייה" (המכונה סכר "הרנסנס" או סכר ה"נהדה" או בקיצורו המקובל GERD) המצוי בשטח הטריטוריאלי של אתיופיה, יחד עם השלכות של דינאמיקה אזורית המשתנה במהירות- כל אלה מדגימים את המורכבויות שמציבה סוגייה זו. כיום, השלמת מילוי "סכר התחייה" שעל הנילוס הכחול, הפרויקט ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר באפריקה, מעלה מאד את המתיחות  בין מצרים, סודאן ואתיופיה. חוברת לכך המלחמה בת השנתיים באתיופיה המשליכה ישירות על המאבק על הסכר ועל מערך הכוחות בים האדום.

הים האדום הוא אחד מנתיבי הסחר הימי העמוסים ביותר בעולם. הוא מחבר בין המזרח הרחוק ואפריקה לבין אירופה וצפון אמריקה, ומשמש אחד הערוצים העיקריים לשינוע אנרגיה מהמפרץ הפרסי למדינות אגן הים התיכון, ולמדינות המערב-וחשיבותו הכלכלית משמעותית ביותר, בעיקר למצרים, המקשרת בין הים האדום לים התיכון- ולתימן, ג'יבוטי וסומליה, הממוקמות משני עברי מפרץ עדן ומיצרי באב אל-מנדב, בכניסה הדרומית לים האדום.

ב- 1956 הלאים נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, את תעלת סואץ, והביא בכך למלחמת סיני. באותה שנה החל גם את בניית סכר אסואן על הנילוס באזור מצרים עלית. שני האירועים שיזם והוביל נאצר, ייצגו סכסוכים רבי שנים על מקום ים סוף ותעלת סואץ במארג האזורי והבינ"ל. המאבק על ההגמוניה שכלל את הים ואת הנהר ידע עליות ומורדות לאורך ההיסטוריה, כמו גם המשכיות ושינוי, בכפוף לגורמים גיאו-אסטרטגיים מכוננים, ולשינויים אידיאולוגיים – תולדת צוק העיתים.

בשנים האחרונות, נוצרו שוב נסיבות  המעמידות את שני המוקדים הללו בליבת סכסוכים אזוריים שגלשו לזירה הבינלאומית בתעלת סואץ, ובמיוחד ב- 1956, בה גרמה מניעת חופש השיט מישראל, לפרוץ "מבצע קדש" הידוע כמלחמת סיני. נאצר, אחד משלשת מנהיגי גוש המדינות "הבלתי מזדהות" (יחד עם נהרו ההודי וטיטו היוגוסלבי), שכינונו הוכרז בועידת  בנדונג ב-1955, חיזק עוד יותר את מעמדו הבינ"ל, נדבך נוסף להיותו מנהיג הפאן ערביות. בטחונו העצמי  גבר וכך גם העזתו לבצע צעדים מתריסים.

סגירת מיצרי טיראן ב-1967 ע"י נאצר הביאה למלחמת ששת הימים-ומיקמה את ישראל במרכז האירועים. עתה, כשאיי טיראן וסנפיר אמורים לשוב ממצרים לבעלות סעודית תמורת סיוע סעודי נדיב למצרים-האיים שוב במוקד.

בהסכם שכנראה נחתם (ולא פורסם) בסוף 1949, אפשרה סעודיה למצרים להכניס לאיים טיראן וסנפיר ציוד צבאי כדי למנוע את כיבושם על ידי ישראל. זאת כחלק מהאידיאולוגיה הפאן-ערבית שאחד מעקרונותיה היה, איחוד העולם הערבי למלחמה ב"נטע הזר" באזור- מדינת ישראל – לצורך השמדתו. מיצרי טיראן, הכוללים את האיים טיראן וסנפיר, מצויים בקצה הדרומי של מפרץ אילת, בואך הים האדום, לכיוון האוקיינוס ההודי בנתיב למזרח הרחוק. חשיבותם רבה לחופש השיט, למסחר ולכלכלת העולם, למלחמה בטרור וליציבות האזור. למותר לציין כי הם בעלי חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל. 

אבטחת חופש השיט בים האדום והפעילות למיגור הגורמים המאיימים עליו יחד עם תהליכי שלום ופיוס מחד גיסא, וצעדי מלחמה, איומים וטרור מאידך גיסא, מתרחשים במקביל בקרן אפריקה. הם  מהווים את המסד למאבקים המתחוללים במרחב זה, בו זמנית בארבע השנים האחרונות בין מעצמות העל, כמו גם בין המעצמות האזוריות על ההגמוניה וההשפעה בים האדום. מעורבות בו גם מדינות האזור וגופים שאינם מדינתיים. תזכורת לכך נותנת לנו איראן בימים האחרונים, באופן בו היא מעצימה את נוכחותה הימית במרחב זה, מאיימת על ישראל ומתריסה מול מדינות נוספות תוך מימוש "תפיסת הדיפלומטיה הימית" שלה מ-2021.

מתום המלחמה הקרה ועד תחילת שנות האלפיים, ארה"ב הייתה המעצמה הימית הדומיננטית באוקיינוס ההודי ועשתה שימוש בעליונותה במרחב זה כדי להבטיח את נתיבי הסחר ואת אספקת האנרגיה שלה. היא ניצלה את עליונותה כדי להתערב צבאית בכוויית, סומליה, עיראק ואפגניסטאן. לצידה ניצבו בעלות בריתה, הודו, בריטניה וצרפת – בעלות מושבות ובסיסים צבאיים באוקיאנוס – ואוסטרליה.

בתחילת המילניום החל גם ביסוס השפעת סין באוקיינוס ההודי. בדו"ח פנימי שהוכן בשנת 2005 על ידי משרד ההגנה האמריקאי, תחת הכותרת "עתיד האנרגיה באסיה", מפורטת רקימת קשריה האסטרטגיים של סין והקמת בסיסיה לאורך נתיבי הסחר הימי מהמזרח התיכון לים סין הדרומי. זאת, במטרה להגן על האינטרסים האנרגטיים שלה ולשרת מטרות ביטחוניות רחבות יותר. הוא האמור בים הערבי, במרחב המשתרע בין חופי מערב תת-היבשת ההודית למפרץ עדן ומצרי באב אל-מנדב.

בשנים האחרונות התחרות באזור זה, על שליטה בנמלים האסטרטגיים הסמוכים לנתיבי הסחר הראשיים נמצאת בעיצומה. מאבקי השליטה החריפו, בין השאר, על רקע פעלתנות סינית להשגת אחיזה אסטרטגית בנמלי מפתח במרחב האוקיינוס ההודי, הים הערבי והים האדום. החדירה הסינית למרחב הגבירה את תחושת האיום הישיר בקרב ההודים  ובמקביל חידדה את הקשב האסטרטגי של ארה"ב לאזור זה. הבהלה לתקיעת עוגן בנמל מצד המעצמות העולות, סין והודו, מתרחשת במקביל למאמץ הגובר של מדינות המפרץ הערביות לשפר את היציבה האסטרטגית- ביטחונית שלהן ולהבטיח את ערוצי יצוא האנרגיה ויבוא תוצרת מזון, תוך הפחתת תלותן במיצרי הורמוז. כחלק מהמענה לאתגר זה, מדינות המפרץ משקיעות בשנים האחרונות משאבים בפיתוח נמלים במזרח אפריקה ובקרן אפריקה.

בשני העשורים האחרונים הפך מרחב הים האדום לאזור שבו חופש השיט מאוים על ידי מדינות וקבוצות שונות, וכיום הוא אחד האזורים ה"חמים" ביותר בעולם. לכך תורמים הגורמים הבאים:

1. סומליה ותימן, הממוקמות משני עברי מפרץ עדן בכניסה לים האדום, ישויות מדיניות בלתי יציבות המשמשות אכסניה נוחה לצמיחה ופעילות של ארגוני טרור, כמו "אל-שבּאבּ" בסומליה ואל-קאעדה בחצי האי ערב (AQAP) שפועל בתימן – שניהם מסונפים לארגון אל-קאעדה. כך גם ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש). אל-קאעדה, לדוגמא, ביצע שני פיגועי טרור ימיים: באוקטובר 2000 נגד המשחתת האמריקאית "קול", בעת שתדלקה בנמל עדן, ונגד מכלית הנפט הצרפתית "לימבורג" ב-2002.
2. מ-2005 החלו שודדי הים הסומאלים גם לחטוף מכליות נפט במסגרת פעילותם. ב-2008 נבנה כוח בינלאומי של האיחוד האירופי מחופי סומליה, בין היתר, להבטחת פרוזדור לספינות סוחר העוברות בעדן. בכוח השיטור הימי הבינלאומי שהוקם נטלו חלק גם הודו, סין, איראן ורוסיה. כל אלה פגעו בפעילותם – אך לא חיסלו אותה כליל.
3. איראן. חלק נכבד מפעילות הטרור של איראן התרכזה בהעברת נשק ואמל"ח מנמל בנדר עבאס דרך האוקיאנוס ההודי והים האדום לעזה ולחיזבאללה בלבנון, ובתיגבור פעילותה הימית במפרץ הפרסי, באוקיינוס ההודי ובים האדום. השימוש של איראן בסודאן, כתחנת מעגן בים האדום (עד 2014) מצא ביטוי בעת תפיסת הספינה קארין A, ע"י חיל הים כמו גם תפיסת ספינת נשק ותחמושת שהועברו באותו נתיב לח'ותים בתימן ונתפסו ע"י הצבא התימני בים האדום. מאז שינתה סודאן את מדיניותה ועומר אל בשיר הצטרף לכוחות הקואליציה הערבית שנלחמו בתימן, מה שהביא לניתוק יחסיו עם איראן ב-2016.
4. מלחמת האזרחים בתימן, שפרצה ב2011 היא גורם נוסף. השתלטות החות'ים השיעים, הנתמכים בידי איראן, על הבירה צנעאא' בינואר 2015 הובילה להתפטרותו של נשיא המדינה, עבד רבה מנצור האדי, שנתמך על ידי סעודיה. כיבוש הבירה הוביל גם לפתיחת מבצע "סופה נחרצת" (Decisive Storm) במארס 2015 על ידי סעודיה ובעלות בריתה. מטרת המבצע, שנמשך עד היום, היתה להדוף את החות'ים, ולהחזיר את השלטון במדינה לידי ממשלת האדי. החות'ים עדיין שולטים על חלקים גדולים מתימן ומאיימים על חופש השיט בים האדום על ידי חטיפת כלי שיט, הטמנת מוקשים ימיים והפעלת סירות נפץ הנשלטות מרחוק נגד מטרות צבאיות ומסחריות, כולל מכליות נפט.

האירועים ב-2021 הכתיבו שינוי נוסף: סעודיה, שדשדשה במלחמה בתימן, הנהיגה באופן כושל את הקואליציה הערבית, מה שגרם לאמירויות לפרוש מהשתתפות במלחמה למול הח'ותים, הנחשבים במידה רבה- ל"שלוחי" איראן- החלה במגעים לשיפור יחסיה עם איראן. כל זאת גם לנוכח מדיניות ממשל ביידן ביחס להסכם הגרעין עם איראן וגם בשל התעקשותו על שיפור סעודי מתבקש בסוגיית הדמוקרטיזציה (כפי שבא לידי ביטוי בסוגיית חשוקג'י). החרם הסעודי על קטר הופסק, וחודשו היחסים בין סעודיה ומדינות אחרות (כולל מצרים) עם קטר.

תורכיה, שמצוקותיה הכלכליות, בעיקר בתחום האנרגיה, דחפו אותה לחזר שוב אחר ישראל ומצרים (במיוחד בשל עניינה להיכנס למעורבות  בתחום שדות הגז באגן המזרחי של הים התיכון-בה שותפות ישראל, מצרים וקפריסין), החלה לבקש גם את קרבת סעודיה. כך משתדלות קטר ותורכיה להתקרב לקואליציית המדינות הערביות הסוניות (הכוללת את ישראל) ולנסות להרגיע את המדיניות האסלאמית-רדיקאלית המתריסה שלהן(בשלב זה, מסתמן שתורכיה מנסה מעט יותר מקטר).

ב-2022 הגבירה איראן את פעילותה המתריסה בזירה הימית, וארה"ב מפקפקת ברצונה לשוב להסכם הגרעין. מצוקת האנרגיה בעטייה של מלחמת רוסיה באוקראינה דוחפת את ממשל ביידן להתקרב לסעודיה כדי לשדרג את מדיניות האנרגיה שלה. כך נשזר מרחב הים האדום באינטרסים רחבים יותר-באגן הים התיכון ובשל יחסי רוסיה- תורכיה גם במעבר מהים השחור לים התיכון. הוא האמור בקרן אפריקה-בואכה הנילוס.

ב-2017 חל מפנה במרחב הים האדום: ביוני נותקו היחסים בין קטר לבין סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים, ובאוגוסט נחנך הבסיס הצבאי הראשון של סין מחוץ לשטחה, בג'יבוטי. הוא סמוך לפתחת מיצרי באב אל מנדב למול בסיסי הצבא של ארה"ב, יפן וצרפת הנמצאים בקצה השני של המפרץ. בכך, גם הסינים השתלבו במאבק האזורי והבינלאומי על ההגמוניה וההשפעה במדינות הגובלות בחופו המערבי של הים האדום.

בייג'ין מחזקת את קשריה גם עם בנגלדש, ומקימה נמל מכליות בצ'יטאגונג, עיר הנמל המרכזית בה.

כבר מדצמבר 2008 החלו ספינות מלחמה סיניות להפגין נוכחות באוקיינוס ההודי כדי להילחם בשודדי הים הסומאלים, שבאותה עת היו בשיא פעילותם. הנוכחות הסינית באוקיינוס ההודי התחזקה עוד יותר לאחר פרסום "יוזמת החגורה והדרך" (BRI) על ידי נשיא סין, שי ג'ינפינג, ב-2013, מונח המתכתב עם "מחרוזת הפנינים" (String of Pearls), אשר שימש לתיאור האסטרטגיה הסינית באוקיינוס ההודי. מטרת התכנית היתה ליצור רשת קשרים כלכליים ופוליטיים ביבשה ובים ("דרך המשי הימית"), שבייג'ין ניצבת במרכזם, ובכך להשיג שליטה עקיפה בנתיבי הסחר היבשתיים והימיים. השליטה נבנית באמצעות כינון סדרה של בריתות ומיזמי תשתית, שיקשרו את סין למערב אסיה ולאירופה ויחזקו אותה כמרכז של קשרי סחר גלובליים. "דרך המשי הימית" היא מיזם כלכלי-דיפלומטי-צבאי משולב. היוזמה כוללת הקמת בסיס ימי בנמל גואדאר שבפקיסטאן  והצבת תחנות האזנה בו, לניטור כלי השיט העוברים במצרי הורמוז ובים הערבי.
מנגד, הודו, יפן, ארה"ב, צרפת ואוסטרליה מנסות לבלום את התחזקות ההשפעה הסינית באוקיינוס ההודי בשלושה מאמצים עיקריים. ראשית, הודו משתפת פעולה עם יפן לבלימת הנוכחות הסינית באוקיינוס. בעשור האחרון, יפן השקיעה רבות בתשתיות באוקיינוס ההודי במסגרת "יוזמת השותפות לתשתיות איכות", עליה הכריזה ב-2015. במסגרת יוזמה זו השקיעה טוקיו בפרויקטים בנמלים ברחבי האוקיינוס ההודי עם הודו כשותפה חשובה. ב-2017 הכריזו השתיים על יוזמה משותפת תחת הכותרת "פרוזדור הצמיחה אסיה-אפריקה" כדי לקשר בין האוקיינוס השקט לאפריקה.

הודו אף חתמה על שורת הסכמים לשיתוף פעולה לוגיסטי ימי עם ארה"ב, צרפת ויפן, המאפשרים לספינות המלחמה ההודיות להיכנס ולעשות שימוש בבסיסיהן באוקיינוס ההודי. ב- 2016 חתמה הודו על הסכם שכזה עם ארה"ב, המאפשר לספינות המלחמה שלה להשתמש בבסיס האמריקאי הגדול ביותר באוקיינוס ההודי, באי דייגו גארסיה שבמאוריציוס.

הודו וצרפת חתמו במרץ 2018 על הסכם להרחבת שיתוף הפעולה הצבאי ביניהן באוקיינוס ההודי, אשר פותח את בסיסיהן הימיים ברחבי האוקיינוס ההודי, כולל זה שבג'יבוטי, אחת בפני השנייה. בספטמבר 2020 חתמו הודו ויפן על הסכם המאפשר לספינות המלחמה ההודיות לעשות שימוש בבסיס הצבאי היפני בג'יבוטי ולספינות המלחמה היפניות לעשות שימוש בבסיסים הצבאיים ההודיים במרחב האוקיינוס ההודי.

 

התחרות בין הודו וסין באוקיינוס ההודי וזליגתה לים האדום:

הודו, יפן, ארה"ב ואוסטרליה מקיימות תמרונים צבאיים משותפים במרחב האוקיינוס ההודי במסגרת הדיאלוג הביטחוני המרובע והבלתי רשמי שמכונה "הרביעייה" (The Quad). פורום זה מקיים פגישות פסגה, חילופי מידע ותמרונים צבאיים משותפים, ומטרתו העיקרית היא להוות משקל נגד לסין באוקיינוס ההודי והפאסיפי ולבלום את השפעתה.

ב-12 במארס 2021 נפגשו לראשונה מנהיגי ארבע המדינות לפגישת פסגה מקוונת, בה התחייבו לפעול כדי להבטיח שבמרחב האוקיינוס ההודי-פסיפי יחולו חוקי המשפט הבינלאומי, ושהוא יהיה פתוח וחופשי לשיט. כן הוחלט על שיתוף פעולה בסוגיות הנוגעות לביטחון ימי, ביטחון סייבר, ביטחון כלכלי ועוד. בהמשך למפגש זה, בחודשים האחרונים נערכו מספר תמרונים ימיים משותפים בין הארבע.

דפוס המאבק והתחרות העיקרי בין הודו לבין סין במרחב האוקיינוס ההודי הוא הקמת או חכירת נמלים, או הקמת בסיסים צבאיים. כך, למשל, סין חכרה את נמל גואדאר שבפקיסטאן ל-40 שנה, את נמל האמבאנטוטן שבסרי לנקה ל-99 שנה, ואחד מאיי המלדיביים ל-50 שנה. הודו, לעומתה, חתמה עם עומאן על הסכם המאפשר לספינות הצי שלה גישה לנמל דוקם, הממוקם מול נמל גואדאר שבפיקסטאן. היא הרחיבה את בסיסיה באיי אנדאמאן וניקובאר וב-2017 חתמה עם סינגפור על הסכם לשימוש במתקניה הימיים. במאי 2018 הסכימו ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, ונשיא אינדונזיה, ג'וקו וידודו, על הרחבת שיתוף הפעולה הביטחוני והימי ביניהן, ועל פיתוח נמל ימי אסטרטגי באי סאבאנג שבפתח מצרי מאלאקה, מנתיבי הספנות העמוסים ביותר בעולם.

המאבק בין מעצמות העל בזירת הים האדום מתמקד בעיקר בג'יבוטי, מדינה קטנה בקרן אפריקה שאוכלוסייתה מונה פחות ממיליון אזרחים. שילוב של מיקום אסטרטגי ומשטר נשיאותי יציב, שזיהה את ההזדמנות הכלכלית הטמונה בהתעניינות הגוברת של המעצמות בשטחה, הפכו את ג'יבוטי למדינה בעלת מספר הבסיסים הצבאיים הזרים הגבוה ביותר בעולם.

עד ל-2002 שכן בג'יבוטי רק בסיס צרפתי. ב-2001, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, הזמין נשיא ג'יבוטי אסמאעיל עומר גואלה, השולט במדינה מאז 1999, את המעצמות להקים בסיסים צבאיים בשטחה לשם המלחמה בטרור. מאז הפכה החכרת שטחים לצורך הקמת בסיסים צבאיים זרים לאחד ממקורות ההכנסה העיקריים של המדינה. בג'יבוטי נמצא בסיס הקבע הגדול והיחיד של צבא ארה"ב באפריקה, שהוקם ב-2002; בסיס צבאי של האיחוד האירופי, שהוקם ב-2008 למאבק נגד שודדי הים הסומאלים; הבסיס הצבאי היפני הראשון והיחיד מחוץ ליפן, שהוקם ב-2011 לאותה מטרה; ובסיס צבאי צרפתי, שהוא הגדול ביותר מחוץ לגבולות צרפת, וכולל גם בסיס צבאי איטלקי ונוכחות של חיילים גרמנים וספרדים.

ב-2017, בה חנכה סין את בסיסה הצבאי הראשון והיחיד מחוץ לשטחה, היא מיקמה אותו בקרבת נמל המכולות דוראלה, שהוא הגדול ביותר באפריקה, כחמישה ק"מ מערבית לבירה. צעד זה של סין שינה את מאזן הכוחות במרחב והניע מדינות נוספות, כמו רוסיה ובריטניה, להיכנס אליו גם כן. כך ניתן האות לפתיחת המאבק על ההגמוניה באגן הים האדום בין מעצמות העל.

ב-2020 נכנסה גם יפן לג'יבוטי, מכיוון שסין הרחיבה את בסיסה שם והפגינה שם פעילות מודיעינית אינטנסיבית. גם הודו מרחיבה את פעילותה בג'בוטי. בשל קרבתו הגדולה של הבסיס הסיני לבסיס האמריקאי ולנמל הראשי של ג'יבוטי, שבו עוגנות ספינות אמריקאיות ואירופאיות, מדינות המערב חוששות מפני איסוף מודיעין וניסיונות התגרות סיניים. ממשלת ג'יבוטי הלאימה  את נמל דוראלה- נמל המכולות הגדול באפריקה בפברואר 2018. ב-2008 העניקה ג'יבוטי לחברת DP World מהאמיריות זיכיון לניהול ולהפעלת הנמל בדוראלה לעשרים שנה, אך ב-22 בפברואר 2018 הכריז הנשיא שהוא מסיים באופן מיידי וחד-צדדי את החוזה, מלאים את הנמל, ומעביר מיד את הזיכיון לניהול ולהפעלת הנמל לחברה הסיניתChina Merchants Port Holding Company Ltd  שיצרה התנגשות האינטרסים בין איחוד האמירויות לבין סין במרחב.

בחודש מארס 2019 חתמה ארצות הברית עם עומאן על הרחבה של ההסכם הביטחוני הקיים בין המדינות. ההסכם המורחב יחול מעתה גם על הנמל החדש בדוקם ועל הנמל הדרומי בסלאלה. במקביל חתמו גם הודו ובריטניה על הסכמים ביטחוניים עם עומאן, הכוללים עגינה ושימוש של כלים צבאיים ואזרחיים במתקני נמל דוקם.

הגישה האמריקאית לנמל המים העמוקים בדוקם תעניק לצי החמישי גמישות מבצעית ועגינה בטוחה יותר בהיערכות של כלי שיט אמריקאים מול איראן. חשוב מכך – תקיעת העוגן האמריקאי, הבריטי וההודי בנמל דוקם מגיעה יחד עם "צו מניעה" האוסר הכנסת כלי שיט צבאיים סינים לנמל, ובכך נקטע רצף אסטרטגי של נוכחות צבאית סינית בנמלים בין פקיסטן לג'יבוטי.

דווקא החשש של ארה"ב, לאחר תקדים נמל דוראלה, מגירוש מג'יבוטי ובחינת אפשרות העברת בסיסה לאריתריאה (עמה ארה"ב מצויה  במגעים), תרם לרצונה בהבטחת היציבות האזורית בקרן אפריקה. גם סין, מצדה, מעוניינת ביציבות אזורית, במיוחד לאחר שהתחילה להפיק נפט במדבר האוגדן שבאתיופיה.

אביי אחמד, שהחל לבסס את אתיופיה כמעצמה אזורית, מעוניין להבטיח לשם כך גישה אל הים, כאשר הנמלים הקרובים אליו ביותר ממוקמים באריתריאה. במקביל, רצונו של נשיא אריתריאה, איסייאס אפוורקי, להסיר מעל המדינה את הסנקציות שהאו"ם הטיל עליו, ולהכניס השקעות למדינה הענייה, דחף גם אותו לשתף פעולה עם ארה"ב וסין.

מה-9 ביולי 2018, בו חתמו אתיופיה ואריתריאה על ההצהרה המשותפת לשלום ולידידות, והכריזו על סיום מצב הלחימה ביניהן ועל חידוש היחסים הדיפלומטיים, חלה באזור תמורה משמעותית. ההסכם היה אות הפתיחה לתהליכי שלום אזוריים בקרן אפריקה, בהם לקחו חלק אתיופיה, אריתריאה, סומליה ג'יבוטי, סודאן ודרום סודאן. אלו כללו, בין היתר, הסכם לשיתוף פעולה כלכלי וביטחוני בין אתיופיה, אריתריאה וסומליה; הכרזה על חידוש היחסים בין אריתריאה לבין ג'יבוטי; חתימה על הסכם שלום רשמי בין אתיופיה לאריתריאה בג'דה שבערב הסעודית וביקורים הדדיים של נשיאי סומליה ואריתריאה. על פעילותו זו זכה אביי אחמד  ב-2019 בפרס נובל לשלום. זה אחד הצירים הכורכים את אסטרטגיית הפעילות סביב אגן הנילוס בזו של הים האדום.

הדינאמיקה החיובית באזור היתה קצרת מועד: בנובמבר 2020 פרצה מלחמה שעודנה נמשכת בין ממשלת אתיופיה  לבין החזית העממית לשחרור תיגראי (TPLF), המפלגה ששלטה באתיופיה מ-1991 עד 2018. בלחימה משתתפות, לצד ממשלת אתיופיה, גם אריתריאה וסומליה. מ-2018, הפכה גם סומליה למוקד במאבקי הכוח בין סין לארה"ב, בשל השיפור במעמדה הבינלאומי, בעקבות הסכמי השלום האזוריים בקרן אפריקה, להם הייתה שותפה, וכן בזכות מיקומה האסטרטגי במפרץ עדן ובאוקיינוס ההודי.

באוגוסט 2018 הצטרפה סומליה רשמית ליוזמת "החגורה והדרך" הסינית מתוך ציפייה להגדלת ההשקעות הסיניות במדינה ולגידול בסחר בין שתי המדינות. בדצמבר, הכריזה סומליה כי העניקה לסין 31 רישיונות לדיג דגי טונה במימיה. בנק EXIM הסיני, שנועד לתמוך בסחר בהשקעות החוץ הסיניות ובשיתוף פעולה כלכלי בינלאומי, חתם על הסכם בו ילווה לממשלת סומליה 200  מיליון דולר לבניית נמל מוגדישו מחדש. בתמורה ייהנה מזכויות בלעדיות בחופי סומליה ויחזיק בבעלותו חלק מהנמל עד פרעון ההלוואה.

גם ארה"ב נקטה מספר צעדים דיפלומטיים לביסוס נוכחותה בסומליה: מינוי שגריר למוגדישו ופתיחתה מחדש של שגרירותה בסומליה (אוקטובר 2019), שעד אז שכנה בניירובי בירת קניה. ניכרת גם הנוכחות הצבאית של ארה"ב בסומליה לצורך אימון חיילים סומאלים בפעולות נגד ארגון הטרור "אל-שבאב".

הסכסוך בין סין לטייוואן הגיע לאחרונה גם לקרן אפריקה, על רקע רצונה של סומלילנד, שהכריזה על עצמאותה מסומליה בשנת 1991, לזכות בהכרה בינלאומית. סומלילנד ניסתה לנצל את רצונן של מעצמות העל והמעצמות האזוריות לבסס את נוכחותן באגן הים האדום, ונשאה ונתנה בשנת 2020 עם בריטניה ומצרים – ללא הצלחה – על הקמת בסיס צבאי בשטחה תמורת הכרה בעצמאותה. בשנים האחרונות, נחלה סומלילנד מספר הצלחות דיפלומטיות במאבקה לזכייה בהכרה בינלאומית. חרף מאמציה של סין לסכל את המהלך, משרד החוץ של טייוואן הכריז ב-1 ביולי 2020 כי חתם עם סומלילנד על הסכם בדבר הקמת נציגויות בשתי המדינות, על מנת לקדם שיתוף פעולה בתחומי החקלאות, החינוך, האנרגיה, הדיג, הבריאות, המידע, התקשורת והמכרות. טייוואן פתחה את נציגותה בהרגייסה, בירת סומלילנד – הנציגות היחידה שלה ברחבי העולם המשתמשת בשם טייוואן – ב-17 באוגוסט 2020. בכך קריאת התגר מול בייג'ין, נעשית גם מחופי הים האדום.

במארס 2021 העלו איחוד האמירויות וסומלילנד את דרג היחסים הדיפלומטיים ביניהן, כאשר איחוד האמירויות מינתה את עבדאללה אל-נקבי לשגרירה הראשון בסומלילנד. גם התפתחות זו עלולה להעלות את סין ואיחוד האמירויות על מסלול התנגשות, כשברקע לא פחתה המתיחות סביב נמל דוראלה. ב- 2020 החלה גם פקיסטאן, בעלת בריתה של סין ויריבתה של הודו, לבסס נוכחות באגן הים האדום. בדצמבר 2020, בעת ביקור של משלחת פרלמנטרית מג'יבוטי בפקיסטאן, אמר יו"ר הסנאט שארצו מעוניינת באימוץ מדיניות מחודשת כלפי אפריקה, על מנת לחזק את קשריה עם כל מדינות היבשת. מסיבה זו, החליטה איסלאמאבאד להגדיל את נציגויותיה הדיפלומטיות ביבשת, בנוסף לפתיחת שגרירות בג'יבוטי. בפברואר 2021 ביקרה ספינה של הצי הפקיסטאני בג'יבוטי ובסודאן כחלק מהפריסה באפריקה.

במקביל לכניסתה לנמל דוקם, מקדמת הודו, בשנים האחרונות גם את פיתוח נמל המים העמוקים הראשון של איראן בשבהאר, בסמיכות יחסית למיצרי הורמוז. ההשקעה ההודית בתשתיות שבהאר כוללת סיוע בהקמת אזור תעשייה, מימון של סלילת כביש מהיר והנחת מסילת ברזל לאורך 500 ק"מ עד לזהדאן שבגבול אפגניסטן. תמורת ההשקעות בפיתוח, חברה ממשלתית הודית תקבל את הזיכיון להפעיל את המסוף בשבהאר למשך עשר שנים. שבהאר הוא הנמל הראשון שהודו מתפעלת מחוץ לגבולותיה. חשיבותו של הנמל להודו טמונה בהיותו נקודת כניסה ל"מסדרון צפון-דרום", ציר תנועה אסטרטגי שיאפשר להודו להתחבר דרך היבשה לרוסיה, לאפגניסטן ולמרכז אסיה בכלל, יקצר עבורה נתיבים לשינוע סחורה ויאפשר לה להשיג באופן נוח יותר מחצבים חיוניים. על חשיבותו של הנמל להודו ולארצות הברית – גם בהקשרי התחרות מול סין – ניתן ללמוד מההחרגה של נמל שבהאר מהעיצומים שהוטלו ב-2018 על איראן. הידוק הקשרים בין הודו לאיראן יאפשר להנהגה בהודו, בין השאר, לאתגר את ההשפעה של סין ושל פקיסטן באזור. מבחינת ארצות הברית, הגברת ההשפעה ההודית באפגניסטן באמצעות ה"מסדרון" היא יעד חיוני בדרך לדילול נוכחותה שם.

 

מסומליה עד סודאן – הקרב על נתיב הים האדום:

גם במרחב קרן אפריקה ולאורך חופי הים האדום גוברת בשנים האחרונות התחרות הבינלאומית והאזורית על התבססות בנקודות אחיזה אסטרטגיות, שתאפשרנה למדינות להבטיח את חופש השיט שלהן, כמו גם להקרין עוצמה הרחק מגבולותיהן:

1. תורכיה בנתה בשנים האחרונות בסומליה (מוגדישו) את בסיס הקבע הגדול ביותר שלה מחוץ לשטחה. במקביל, בשנת 2018 חתמו טורקיה וקטאר על הסכמים עם ח'רטום שיאפשרו להן לקיים נוכחות צבאית באי סואכין שבמימיה הטריטוריאליים של סודאן, אך בעקבות ההפיכה הצבאית, וההשפעה הגוברת של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות בסודאן, ספק אם הסכמים אלו יקוימו.
2. ערב הסעודית מקימה בימים אלו אף היא את בסיסה הראשון מחוץ לגבולותיה, בג'יבוטי, סמוך למצרי באב אל-מנדב, ובמקביל לנוכחות הצבאית הקיימת במרחב של ארצות הברית, יפן, צרפת וסין. איחוד האמירויות, שבעבר חכרה בסיס בג'יבוטי, מקיימת נוכחות צבאית באריתריאה, בסומלילנד ומחזיקה גם במסלולי נחיתה ומסופי עגינה קטנים באי פרים השייך לתימן, ובארכיפלג סוקוטרה (כחלק מהמאמץ למנוע איום איראני וחות'י על חופש השיט והברחות אמצעי לחימה לתימן).

התחרות בין ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומצרים לבין קטאר ותורכיה, שזלגה זה מכבר לים האדום, מאיימת ללבות מתחים קיימים וליצור חדשים מול מדינות מזרח אפריקה המארחות, ובינן לבין עצמן. בהקשר זה יהיה גם מעניין לראות כיצד תתפתח התחרות על נמלים והשפעה באזור מיצרי באב-אל מנדב לאור כוונת איחוד האמירויות לצמצם נוכחותה הצבאית בתימן ולאור כוונת תורכיה להגביר נוכחותה בג'יבוטי ובסומליה.

בהיבט הבינלאומי, פיתוח הנמלים באזור משתלב בתוכניות הגיאו-כלכליות המתחרות של סין (Belt and Road Initiative) ושל הודו (SAGAR; Look West) לפיתוח נתיבי סחר חדשים לשווקים במערב אסיה ובאפריקה. שתי מעצמות העל העולות מעוניינות בשליטה על נתיבי הסחר הראשיים ורואות בנמלים גם פוטנציאל לשמש "שער" לאזורי שליטה. התחרות הבינלאומית על השימוש בנמל דוקם מסתמנת כאירוע בלימה יעיל מבחינת המערב והודו מול ניסיון חדירה של סין למרחב הימי באוקיינוס ההודי. נראה כי עומאן, חרף האינטרסים הכלכליים כבדי המשקל מול בייג'ינג ובמקביל לשיתופי פעולה אחרים שהיא מקיימת עם סין, נדרשת בלחץ אמריקאי כבד למנוע מסין נוכחות צבאית במרחב.

בהיבט האסטרטגי, האמריקאים (בשת"פ עם הודו ובריטניה), נמצאים בתהליך של בלימה של סין. ההסכמים הביטחוניים שחתמה עומאן עם ארצות הברית, בריטניה והודו, הכוללים היתרי עגינה ונוכחות צבאית בנמל, משקפים את הפיכתו לזירת תחרות בין המעצמות, ומונעים לפי שעה מסין לייצר רצף נמלים עם נוכחות צבאית בין פקיסטן-עומאן-ג'יבוטי.

מהזווית האזורית, מדינות המפרץ מפתחות את הנמלים שלהן, בדגש על בניית אזורי תעשייה, מתקני זיקוק ופטרוכימיה, מאגרי אחסון, מתקני יצוא ואזורי סחר חופשי. זאת, כחלק מהתוכניות לגיוון הכלכלות ולצמצום התלות באנרגיה, או לפחות בנתיבי היצוא הקיימים.

מבחינת ישראל, התחרות על הים האדום מאפשרת התבססות של שחקנים שונים לאורך נתיבי הגישה הדרומיים למפרץ אילת ולתעלת סואץ – ואלו מייצרים מרחב חדש של אתגרים, אך לצידן אולי גם הזדמנות למעורבות של ישראל (בחתימה נמוכה) בחלק מהמיזמים. כל המעצמות האזוריות ומעצמות העל, פעילות או מבססות נוכחות בקרן אפריקה באין מפריע. ישראל יכולה להשתלב כיום, אף היא, בזהירות הנדרשת כגורם אזורי.

 

הסכר:

במישור האזורי, השלמת מילוי "סכר התחייה" שעל הנילוס הכחול, הפרויקט ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר באפריקה, מעלה מאד את המתיחות בין מצרים, סודאן ואתיופיה. הפעילות האינטנסיבית בזירת הנילוס וסביב גבולות אתיופיה, אריתריאה, סודאן ודרום סודאן, גולשת גם לגדות הים האדום ומגיעה למזרח אפריקה, לשטח המשתרע בין הים האדום עד לנילוס, מהתפצלות הנהר ל"נילוס הכחול" ליד אגם טאניה שבאתיופיה ול"נילוס הלבן" החוצה את דרום סודאן, ועד לאיחוד הנהר המחודש ליד עטברה, מעט מזרחה לבירת סודאן, ח'רטום.

הסכסוך המתמשך על סכר הרנסנס, בעיקר בין אתיופיה למצרים, כשסודאן בתווך ביניהן, והמלחמה בתימן, הן נקודת חיבור מובהקת בין שני המרחבים. במהלך המאה ה-19 פרץ עימות ישיר בין אתיופיה למצרים, והביאן לכדי מלחמת גורה (1876), שתוצאותיה הביאו לעיצוב הלאומיות המודרנית בהן, בעוד הבריטים משתלטים על המרחב המשותף למצרים ולסודאן, עמק הנילוס. האינטרס הבריטי הוא זה שהכתיב את ניהול וחלוקת מימי הנהר (באופן מובהק מזה שנוהל ע"י האימפריה העת'מאנית שנקראה השלטון התורכו-מצרי באותה גזרה,מ-1821). הבריטים השלימו את בניית סכר אסואן("הקטן") ב-1902 ובתמורה התחייב קיסר אתיופיה, מנליק, לא לגעת בנילוס הכחול העובר בשטחו, כמו גם לא ביובלים אחרים-ללא הסכמה בריטית. סכר 'העל', על הנילוס באתיופיה לא נבנה אז, חרף השאיפה האתיופית לכך. הבריטים היו בני השיח של האתיופים באשר לנילוס והשלטון המלוכני -פרלמנטרי המצרי כלל בה את סודאן כחלק מהתפיסה של "אחדות עמק הנילוס". המגעים בין אתיופיה למצרים היו אינטנסיביים אך עסקו בשורת סוגיות, וכמעט לא נגעו בנילוס. האתיופים חשדו בהסתרת כוונות הבריטים לקדם את האינטרס שלהם באמצעות בניית סכר באגם טאנה.

ההתכתשות הנמשכת בין שוכנות הנילוס יודעת תהפוכות גם בשנים האחרונות. נשיא מצרים, עבד אלפתאח א-סיסי, צוטט ב"אלג'זירה" במרץ2020: "איש לא יוכל לגרוע טיפה ממי מצרים, ואם הדבר יתרחש, תפרוץ אי-יציבות בלתי נתפסת באזור". לעומתו הצהיר ראש ממשלת אתיופיה, אבי אחמד, באותו יום: "אין אנו רוצים לחיות באפלה". החלטת אתיופיה להקים את הסכר הגדול על הנהר נבעה ממצוקת המים המתגברת אצלה תוך ניצול חולשת מצרים, החל משלהי המאה העשרים, ופיזור הקשב המדיני שלה לתחומים נוספים (כפי שקרה בתקופת "האביב הערבי").

בניית הסכר ליבתה, שוב, את הסכסוך בין שתי שוכנות הנילוס. בביקור נשיא מצרים-מורסי באתיופיה ב-2013, לא הצליחו הצדדים להתקדם ביישוב המחלוקת ואיומי המלחמה שבו. סכר ה"תחייה" או סכר ה"נהדה" על הנילוס הכחול, המכונה סכר "הרנסאנס האתיופי הגדול", או בקיצורו המקובל (GERD), ניצב מעט מזרחית מהגבול עם סודאן. זהו הסכר הגדול באפריקה ואחד הגדולים בעולם.

מערכת הנילוס מהווה את הנהר הארוך ביותר התבל (אך רק השמיני בשפיעת מימיו-האמזונס הוא השופע מים בעולם), ומקור חיוני הן למים והן לחשמל ב-11 המדינות דרכן הוא זורם. בתור המדינה בקצה מורד הזרם, מצרים היא הפגיעה ביותר לשיבושים בזרימת הנהר. היא תלויה בו עבור כ-95 אחוזים מכמות מי ההשקיה והשתייה לאוכלוסייתה המונה כ-107 מיליון נפש. על כן היא רואה את הקמת הסכר האתיופי כאיום על ביטחונה הלאומי. לעומתה, טוענת אתיופיה שהכוח ההידרו-אלקטרי שנועד הסכר להפיק-חיוני לספק את צרכיה של אוכלוסייתה שלה (כ-115 מיליון איש), אשר לרובה אין גישה לחשמל. לפיכך, היעוד העיקרי של הסכר המתוכנן להפיק כ-6 ג'יגה-ווט, הוא להקל על המחסור החמור בחשמל באתיופיה. במגעים הנמשכים בין אתיופיה, מצרים וסודאן מדובר על יצוא חשמל גם אליהן, מהעודפים ההידרואלקטריים שמייצר הסכר.

זמן רב נסוב הסכסוך על חלוקת מימי הנילוס בין המדינות במעלה ובמורד הזרם. הוא החריף ב-2011 עת החליטה אתיופיה ליזום את הקמת הטורבינה הראשונה בין 13 המתוכננות. ההחלטה של אדיס-אבבה, החריפה את הסכסוך מיידית, שכן הטורבינה החלה להפיק חשמל ללא כל תאום או התייעצות עם יתר מדינות הנילוס האחרות. על פי נתוני הבנק העולמי, לאתיופיה האוכלוסייה השנייה בגודלה באפריקה, הכלכלה עם שיעור הצמיחה המהיר ביותר באזור, ובמשך כעשור וחצי בין המהירים ביותר בעולם (כ-10% בממוצע). לפיכך, סכר הרנסנס חיוני לשיפור זמינות המים הנקיים ולהפחתת המחלות, שיעור העוני, ולהעלאת רמת התעסוקה בקרב התושבים.

אמנת חלוקת מימי הנילוס בתקופת הקונדומיניון הבריטי, שנחתמה ב-1929, העניקה למצרים זכות וטו על כל מיזם בניה על הנילוס או על יובליו. היה זה ניהול בריטי שלצרכי מימוש האינטרסים שלו, בעיקר גידול כותנה ממצרים ומסודאן ושיווקם לייצור במטוויות בבריטניה, הכליל תחת חסותו את מצרים וסודאן.

ב-1959 נחתם  הסכם "מתוקן" בין מצרים וסודאן, סמוך לתחילת הקמת הסכר אסואן הגבוה, שעתיד היה להציף חלקים נכבדים של צפון סודאן. הוא מאשר למעשה, את התנאים מ-1929, אך מעניק הגדלת הקצאות למצרים ולסודאן ללא התחשבות בצרכי המים של יתר מדינות הנילוס. מדובר גם באתיופיה, שכלל לא הייתה צד לאף אחד מההסכמים האלה, ולמרות העובדה כי מקורם של מעל 80% ממי הנילוס נובעים באיזור ההררי שבשטחה.

עם הגידול באוכלוסיות ובצרכי המים, גדל גם חוסר שביעות הרצון של המדינות במעלה הזרם. ב-2010 חמש מהן (אתיופיה, קניה, אוגנדה, רואנדה וטנזניה) חתמו על הסכם אנטבה שתבע שינוי בהקצאת מי הנילוס, כך שתתחשב בצרכיהן. מאוחר יותר הצטרפה גם בורונדי לקריאה, אך הן מצרים והן סודאן דחו את הדרישות. בעקבות כך, מאמצים דיפלומטיים (כולל מעורבות מועצת הביטחון של האו"ם והאיחוד האפריקני) נכשלו, בניסיון להביא לפתרון למחלוקת שהצטיירה כ-"משחק סכום אפס". מחד, קיימת כמות קבועה (אם גם קטנה) של מים, ומאידך, אוכלוסיות מדינות הנילוס צומחות במהירות, וצריכת המים שלהן גדלה. הבעיה היא ששיפור מצבן של מדינות במעלה זרם (כגון אתיופיה) בהכרח יביא להרעת מצבן של אלו במורד הזרם (סודאן ומצרים).

לפי ההסכם משנת 1959, למצרים זכות ל-55.5 ביליון קוב מנפח הנילוס. מצרים לא יכולה למלא כיום את צרכי המים הנוכחיים שהם כ-64 מיליון קוב. לקראת 2020 נדרשה למצרים תוספת מים של 20% כדי לענות על צרכי אוכלוסייתה הגדלה. הגידול המתמשך בביקוש למים ובמקביל הצמצום בהספקתם הופכים את התחזית עבור העתיד במצרים לעגומה למדי. המאמצים להגיע לפתרון מוסכם על כל הצדדים המעורבים לא צלחו.

במשך ארבעה עשורים מצרים מבהירה שיתכן והמים יוכלו להיות עילה למלחמה. ב-1979, בעקבות הסכמי השלום עם ישראל, אמר הנשיא סאדאת כי הסוגייה היחידה שעבורה תצא מצרים למלחמה היא מים. ב-1988,הצהיר בוטרוס ע'אלי, אז שר החוץ המצרי ולימים מזכ"ל האו"ם, שהמלחמה הבאה במזרח התיכון לא תתנהל על פוליטיקה אלא על מימי הנילוס.

ביוני 2010 צוטט מקור מודיעין מצרי שהיה מקורב לעומר סולימן: "במקרה של משבר [עם אתיופיה] אנו נשגר מטוס סילון לפוצץ את הסכר. פשוט מאד. לחלופין, נוכל לשלוח את הכוחות המיוחדים שלנו לחבל/לחסום את הסכר המתוכנן". גם מוחמד מורסי, מנהיג המשטר האסלאמיסטי (2013-12), דיבר על "כל האופציות הפתוחות" למול אתיופיה בסוגיית המים. מצרים נהגה להאשים את ישראל, גם לאורך ארבעה עשורים של שלום חוזי ומלא, ב"גניבת מי הנילוס", ממקום זרימתו באתיופיה, הגם שידעה כי זה שקר. שיתוף הפעולה הביטחוני של מצרים עם ישראל בסיני כנגד ארגוני טרור אסלאמיים ("האחים המוסלמים",חמאס, דאע"ש, ארגון 'אנצאר בית אל-מקדִס' שלימים הפך ל'מחוז סיני', הביא להפסקת האשמות אלה ואף לבקשת נשיא מצרים עבד אל פתאח א-סיסי מישראל ב-2015 לתווך בין מצרים לאתיופיה בסוגיית הנילוס.

11 מדינות שוכנות לצד הנילוס, אך בשל אי ההסכמה בין אתיופיה, מצרים וסודאן, לא מתקיים ההסכם ביניהן באשר לחלוקת המים. לקראת 2020, הייתה תחושת התקדמות במגעים בין מצרים לאתיופיה, והפער ביניהן נסוב על מספר חדשים בקיץ בהם יאגמו את מי הסכר ויהיה מחסור זמני של מים במצרים, שעליו תפצה אותה אתיופיה.

מצרים שיפרה את יחסיה עם דרום סודאן ועם סודאן כדי לחזק את עמדתה. מרגע שפרצה המלחמה באתיופיה, השתנו כללי המשחק. אתיופיה נחלשה, ומעמדה הבינ"ל נפגע, חלק מאנשי התיגראי ברחו לסודאן, ומצרים וסודאן מגבירות את תביעותיהן כלפי אתיופיה. כרגע, לא מסתמן הסדר.

אתיופיה, המדינה השנייה בגודלה באפריקה מבחינת אוכלוסייה ומקום מושבו של האיחוד האפריקאי, מייצגת את עומק התמורות באזור. ראש ממשלתה, אביי אחמד, הפך בן לילה מזוכה פרס נובל לשלום ויקיר ארה"ב, למוקד לגינויים ולסנקציות מצדה. זאת, כתוצאה מהתייצבותה של ארה"ב לצד מצרים וסודאן בסוגיית מילוי סכר "התחייה". אמריקה דרשה מאתיופיה לחדול מהפרות זכויות אדם במלחמתה בתיגראי, שבעטיין הוצאה אתיופיה, בנובמבר 2021, מ-"חוק הצמיחה וההזדמנות האפריקאית"(The African Growth and Opportunity Act) – הסכם סחר חשוב שמטרתו לסייע לכלכלות האפריקאיות ולשפר את הקשרים הכלכליים בין ארה"ב.

 

ישראל במרחב: גיאופוליטיקה, סביבה ושיתופי פעולה פוטנציאליים

לראשונה מאז עצמאותה, מקיימת ישראל מגעים (בין אם קשרים חשאיים או יחסים דיפלומטיים), עם כל מדינות האגן, מלבד תימן. מצב זה שונה בתכלית מהמצב שאפיין עשורים קודמים בהן הייתה מבודדת זולת יחסיה הדיפלומטיים עם אתיופיה (משנות החמישים) ועם אריתריאה (משנות התשעים). ניתוק היחסים בין מדינות האגן לאיראן והמאבק לבלימת השפעתה, המלחמה בתימן והאיום הממשי של החות'ים על חופש השיט והמאבק בטרור בחצי האי סיני, כל אלה מעניקים לישראל הזדמנויות לקדם את האינטרסים שלה באזור – בראשם הבטחת נתיבי השייט, לצד השתלבות ביטחונית, מדינית, סביבתית וכלכלית באזור.

היחסים הנרקמים בין סודאן לישראל, יאפשרו דיפלומטיה ושיתופי פעולה לאורך הנילוס (מצרים סודאן, דרום סודאן, אתיופיה ברצף עד למקורות הנהר) שיכולה להניב השבחת המים, טיפול במשטר הזרימה ושיפור החקלאות לאורך גדות הנילוס. כבר עתה, עליית מפלס פני הים התיכון ממליחה את מי התהום ואת הקרקעות החקלאיות בדלתא של הנילוס, והופכת את החקלאות בחלקים מהדלתא לבלתי אפשרית. מעבר לכך, מצרים מתמודדת עם משבר מים חמור כתוצאה מהריבוי הטבעי הגבוה, הפחתה בכמות ספיקת הנילוס וחוסר ניהול תקין של משאבי המים במדינה.

קידום הנורמליזציה עם סודאן מעניק גם לישראל את היכולת לשתף פעולה איתה ועם מצרים בניטור אמצעי לחימה ופעילי טרור שעוברים מלוב ומאזור הסאהל לסיני. שיתופי פעולה אלו יכולים להתבסס על התמודדות מול שינויי אקלים וסביבה ההופכים בשנים האחרונות יותר קריטיים. לדוגמא, נחילי הארבה הפושים מאז ינואר 2020 בכל מדינות הים האדום מלבד ישראל ומצרים, מהווים הזדמנות עבור ישראל לחלוק עם מדינות האזור את הידע שלה בתחומי החקלאות, המאבק בארבה וביטחון המזון. ישראל עשתה זאת לאחרונה באתיופיה, לשם שלחה מומחים שיסייעו לשלטונות במאבק בארבה. חשיבותה של אתיופיה לישראל נובעת בין היתר מיכולתה לשמש בעלת ברית בשמירה על חופש השיט בדרום הים האדום. זו  הזדמנות לשיפור יחסים עם אריתריאה- מדינה שאין בה כמעט נוכחות ישראלית ולמעשה, אין שיתוף פעולה בינה לבין ישראל.

מדינות אגן הים האדום מתמודדות עם אותם אתגרים ביטחוניים-סביבתיים, המוחרפים מאד בשנים האחרונות:

ביטחון מים, ביטחון מזון, ביטחון אנרגיה, אובדן קרקע. גם שינויי האקלים מהווים אתגר ממשי כשהם מגבירים תופעות של מדבור, סופות חול, נחילי ארבה ושיטפונות שלא נחוו בעוצמות כאלה בעבר. השיטפונות בסודאן בשנה שעברה היו החזקים שפקדו אותה אי פעם. הנזקים בנפש וברכש היו עצומים. ישראל הקצתה סיוע של 5 מיליון שקל לסודאן בהתמודדותה במשבר.

תופעות אלה גורמות לנטישת חקלאים את אדמותיהם וחיפוש תעסוקה ומקומות אחרים. את מקומם תופסים נוודים כמו גם ארגוני טרור המחפשים מקומות אוטונומיים ומרוחקים,וכך נוצר מעגל של הגירה, שינויי אוכלוסייה והגברת טרור. יוזמת ישראל ומצרים להקמת פורום הגז של מדינות מזרח הים התיכון הוא שימוש נאות לחיזוק קשריה עם מצרים, קפריסין ויוון. ישראל מכרה לאחרונה לירדן 50 מיליון קוב מים נוספים בשנה על מנת לסייע לה להתמודד עם מצוקת המים בה היא שרויה.

שיתוף פעולה יוצא דופן מתקיים בין ישראל למדינות הגובלות בים האדום בתחום חקר והצלת שוניות האלמוגים מפני שינויי האקלים, במסגרת מרכז המחקר הבינלאומי של הים האדום בברן, שווייץ (מונהג על-ידי המכון הפדרלי השווייצי לטכנולוגיה בלוזאן). בסמוך לוועידת גלזגו שהתכנסה לדיון בהתמודדות מדינות העולם עם משבר האקלים, השיקה ערב הסעודית שתי יוזמות שאפתניות: היוזמה הירוקה של ערב הסעודית והיוזמה הירוקה של המזרח התיכון. יורש העצר הסעודי, הכריז על מטרתה של ערב הסעודית להגיע לאפס פליטות בשנת 2060 באמצעות כלכלת פחמן מעגלית, שנועדה להסיר ולאחסן פחמן לשימוש מחדש במוצרים אחרים, תוך המשך ייצור נפט וגז. הוא הכריז על הצטרפות ערב הסעודית לאמנה להפחתת פליטות המתאן ועל כוונתה להקים מרכז בינלאומי לתיירות בת-קיימא וארגון בלתי ממשלתי לחקר הימים והאוקיינוסים.

לראשונה בהיסטוריה של האזור, הציג בן סלמאן מפת דרכים אזורית להפחתת הפליטות ליותר מעשרה אחוזים מסך הפליטות הגלובליות, ואת פרויקט הייעור האזורי הגדול ביותר בעולם, במסגרתו יינטעו 50 מיליארד עצים. במסגרת התכנית, ערב הסעודית הכריזה על שתי יוזמות אזוריות בעלות של 10.4 מיליארד דולר, להקמת קרן השקעות למימון פתרונות טכנולוגיים של כלכלת פחמן מעגלית ולאספקת דלק נקי שיסייע לספק מזון ל-750 מיליון איש ברחבי העולם.

ישראל יכולה להשתלב בתכניות אלו (ניקוי הים האדום כמו גם השתלבות בבניית העיר הסעודית החדשה על גבול ירדן). התחום הסביבתי הוא היחיד בו ישראל משתפת פעולה עם כל המדינות הממוקמות לחופי הים האדום במסגרת פרויקט לחקר והצלת שוניות האלמוגים מפני שינויי האקלים. כל שיתופי הפעולה הללו הם כאין וכאפס לעומת הפוטנציאל הבלתי ממומש הקיים- תולדת ההתפתחויות המהירות בתחום הסביבתי המתחוללות באזור.

בעיקרו של דבר, השפעת שינויי האקלים והסביבה, המחריפים בשנים האחרונות (בצורות, גלי ארבה, סופות חול, שטפונות, מדבור, רעב, הגירה ,מלחמות וג'נוסייד (רואנדה,דאר פור) הם שיאיצו תהליכים. משטר הזרימה של הנילוס ומיקום הסכר הנדרש, המשמעות האקו ביולוגית שלה (התדלדלות המים וזיהומם, הצטברות טין,  תי גידול משתנים, אצות, מדוזות ואחרים המגיעים מהדלתא של הנילוס אל הים התיכון ומשנים את בתי הגידול שלו) – הם שישפיעו על היחסים בין המדינות.

השפעת מלחמת רוסיה-אוקראינה, בעיקר מחסור בחיטה במצרים, במרחב הסודאני ובאפריקה, לצד ירידה  דראסטית בתיירות הן שמעצבות עתה את השיח. ביטחון מזון – כוונת סעודיה, האמירויות וקטר לחכור שטחים לחקלאות מסודאן ומדרום סודאן-מצביעים על הכיוונים החדשים להתמודדות מול האתגרים. לישראל נכון תפקיד משמעותי בקידום פרוייקטים המתמודדים עם סוג אתגרים זה.

 

לסיכום:

עד ל"הסכמי אברהם" רווחה הדעה שהשתלבות מלאה של ישראל במרחבי אגן הים האדום ועמק הנילוס תלויה בהתקדמות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. היעדר ההתקדמות עודנו מונע קשרים גלויים עם סעודיה ומעכב נורמליזציה עם ג'יבוטי, אך אינו מונע שיתופי פעולה לא-רשמיים או חשאיים עם מדינות אלו בנושאים ביטחוניים, מדיניים וסביבתיים. הוא גם לא מונע שיתופי פעולה עם ירדן ומצרים בתחום האנרגיה ואת המשך הנורמליזציה עם סודאן. הצורך של סודאן בסיוע בעקבות שיטפונות הענק שפקדו אותה והרסו שליש מהקרקעות המעובדות בה, הוא צורך קיומי. המישור הסביבתי-אזרחי מהווה את השער להשתלבות ישראל במרחב, ולצד זאת יש להגביר את שיתוף הפעולה הכלכלי והסביבתי עם אריתריאה ואתיופיה ועל-ידי כך להשתלב בברית הביטחונית-הכלכלית האפריקאית של מדינות הים האדום.

על ישראל להציע לשתף את כל מדינות האזור בידע שלה בתחומי החקלאות, ביטחון המזון, המאבק בארבה, ביטחון המים והאנרגיות המתחדשות. על מנת שהשתלבות זו באגן הים האדום תוכל לקרות, על ישראל לקבוע את מדיניותה כלפי מרחב זה מתוך הכרה בעליית חשיבותו עבורה. חשובה גם התובנה שהאגן המזרחי של הים התיכון וצפון הים האדום עשויים בעתיד להפוך למרחב גיאו-פוליטי אחד, בשל הבריתות בין סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות וישראל, שפועלות בשני המרחבים, ובשל מרבצי הגז הטבעי. אם תהליך זה יתממש, לישראל יהיה תפקיד מרכזי כגשר יבשתי המחבר בין שני המרחבים.

מ-2021, מאיימות מספר התפתחויות באתיופיה על היציבות האזורית בקרן אפריקה כולה. מעצמות העל והמעצמות האזוריות עוקבות בדאגה אחר ההתפתחויות הללו ומעורבות בהן, כאשר האינטרסים שלהן לעתים משתלבים ולעתים מתנגשים אלו באלו. בינתיים, ג'יבוטי ממשיכה להיות המדינה היציבה ביותר באזור. המעצמות, לרבות רוסיה, מקדישות גם תשומת לב גוברת לסודאן, אשר הוצאה ב-14 בדצמבר 2020 מרשימת המדינות התומכות בטרור של ארה"ב. מוסקבה הכריזה בנובמבר 2020 על הקמת בסיס לוגיסטי במדינה, לאחר שניסיונותיה להקים בסיס צבאי בסומלילנד בשנתיים האחרונות עלו בתוהו.

מול הקלחת הרותחת הזאת ניצבת ישראל, שהאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה מושפעים באופן ישיר מהמתרחש בים האדום. מפרץ אילת הוא המוצא של ישראל לים האדום וממנו מפליגות ספינות סוחר ישראליות למדינות המזרח הרחוק ומזרח אפריקה. מסיבה זו, הבטחת חופש השיט בים האדום היה ועודנו אינטרס ישראלי ראשון במעלה.

אינטרס ישראלי נוסף באזור הוא מניעת הברחת כלי נשק ותחמושת מאיראן לחות'ים בתימן, המאיימים מזה מספר שנים בירי טילים לעבר ישראל, כמו גם סיכול פעילות אחרת של איראן במרחב זה כגון איסוף מודיעין והברחות נפט לסוריה. במקביל, ישראל מנטרת מעבר של פעילי טרור מלוב לחצי האי סיני.ישראל גם שותפה לפרויקטים כלכליים וסביבתיים עם שכנותיה, באזור כדוגמת פורום הגז עם מצרים וירדן ושימור שוניות האלמוגים בים האדום. הסכם הנורמליזציה בין ישראל לסודאן מ-23 באוקטובר 2020 מהווה אינטרס ישראלי נוסף באזור.

הסכמי אברהם שנחתמו ב-15 בספטמבר 2020 בין ישראל לאיחוד האמירויות עשויים לסייע לישראל במימוש האינטרסים שלה. חלק משיתוף הפעולה ביניהן הוא גם בתחום הביטחוני, ועשוי לשמש את ישראל גם לצורך אבטחת חופש השיט וגם לסיכול הברחות נשק מאיראן אל החות'ים. ייתכן גם שאיחוד האמירויות תאפשר לישראל להיות נוכחת או לבנות בסיסים צבאיים משותפים במדינות בהן היא מקיימת נוכחות בים האדום, קרי בדרום תימן, בסוקוטרה (איים תחת ריבונות דה-יורה של תימן), בסומלילנד ובאריתריאה.

התחממות יחסי ישראל -סעודיה (המתרחשת בעיקר מאחורי הקלעים), נוגעת גם בסוגיית חופש השיט. מבחינת הפוליטיקה והמשפט הבינ"ל, הוא אינו רק עניינן של סעודיה, ישראל וארה"ב, אלא בעל משמעות מיידית במלחמת רוסיה-אוקראינה והתנהלות איראן בנתיבי מים בינ"ל. ביקור הנשיא ביידן בישראל ובסעודיה ב-13/7/22 עסק, בין השאר, בקידום פתרון סוגייה זו, כדי שלא תתפתח למוקש אזורי בהמשך. זאת במסגרת מאמץ אמריקני לקדם את יחסי ישראל-סעודיה ברוח "הסכמי אברהם". הידוק הברית בין הקואליציה הערבית סונית (הכוללת את ישראל), חשוב לאמריקנים בשל המדיניות האיראנית המאיימת ובשל המחסור המחריף בנפט בעולם (אשר מלחמת

רוסיה באוקראינה משפיעה עליו מאד), כמו גם הצורך האמריקני לשוב ולקבל יותר נפט מסעודיה. ישראל יכולה לקבל הבטחה לחופש השיט, החיוני לקיומה, וערבויות לכך שלא תאויים בסגירת המיצרים – כפי שקרה בעבר. התיווך האמריקני יוכל לקדם הבטחה סעודית לחופש השיט בהם. בתנאים אלה היא גם תוכל לקבל הבטחה שכוח המשקיפים הבינלאומי הנמצא בשטחה יעזוב, צעד חיוני לקיום ריבונות מלאה באזור, לפי דרישתה.

מטרתו של ביקור נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, בישראל ובסעודיה עסק בהקשר של המלחמה באוקראינה ושימור מעמד ארה"ב במזרח התיכון. אך, מטרתו הנוספת -לשוב ולבסס את ההשפעה האמריקאית באגן הים האדום, שבו עובר אחד מנתיבי הסחר החשובים ביותר בעולם, אותה איבדה וושינגטון לרוסיה וסין, בעיקר בשנתיים האחרונות.
על ישראל לנווט את דרכה באופן מושכל גם בין התנגשות אינטרסים בין איחוד האמירויות לבין סין, כפי שאירעה בג'יבוטי. מקרים כאלה עלולים לחזור על עצמם בעתיד גם במדינות אחרות במרחב הים האדום, כדוגמת סומליה (עמה מתקיימים מגעים לקידום יחסים עם ישראל-מאז בחירת נשיאה החדש), שבה סין תומכת בממשלה המרכזית ואילו איחוד האמירויות תומכת בסומלילנד הבדלנית, ותימן, שבה סין תומכת בממשלה המרכזית ואילו איחוד האמירויות תומכת במועצת המעבר הדרומית הבדלנית.

חרף האינטרסים הרבים שלה באזור, ישראל טרם גיבשה מדיניות כוללת כלפי מרחב הים האדום – צעד  ראשוני מתבקש לצורך השתלבות מלאה ומושכלת. עדיף לה להתמקד בקרן אפריקה – אזור חיוני למערכת החוץ והביטחון הישראלית. נדרשת תשומת לב קפדנית למעקב קבוע אחר כל התהליכים וההתפתחויות המתרחשים באזור ואחר האינטרסים הסבוכים של מעצמות העל, המעצמות האזוריות ומדינות האזור.

בהיעדר מדיניות סדורה ומבוססת, תיתכנה טעויות למול מדינות האזור או פגיעה באינטרסים של המעצמות פועלות באזור, הצפויות להקשות על ישראל להבטיח את האינטרסים שלה במרחב זה. כך, למשל, ישראל מתנהלת בחכמה כאשר אינה מתערבת במתיחות סביב "סכר התחייה", ותיטיב להתנהל בשיקול דעת ביחס לסכסוכים השונים בקרן אפריקה. מצב ישראל באגן הים האדום מבחינה מדינית הוא טוב כיום. לראשונה בהיסטוריה שלה, ישראל מקיימת מגעים (קשרים חשאיים או יחסים דיפלומטיים) עם כל מדינות האגן, מלבד תימן. מצב זה שונה בתכלית מהמצב שאפיין עשורים קודמים. אז, היתה ישראל מבודדת ונהנתה מיחסים דיפלומטיים רק עם אתיופיה (משנות החמישים) ועם אריתריאה (משנות התשעים). ניתוק היחסים בין מדינות האגן לאיראן והמאבק לבלימת השפעתה, המלחמה בתימן והאיום הממשי של הח'ותים על חופש השיט כמו גם שיתוף הפעולה הישראלי-מצרי במאבק בטרור בחצי האי סיני הביא לתמורה אזורית משמעותית.

ההתפתחויות של השנים האחרונות מעניקות לישראל הזדמנויות לקדם את האינטרסים שלה באזור – בראשם הבטחת נתיבי השייט, לצד השתלבות ביטחונית, מדינית, סביבתית וכלכלית באזור. "הסכמי אברהם" מעלים את חשיבות הים האדום בעיני ישראל. מבחינה ביטחונית, הם מעניקים לה הזדמנות להשתתף באופן פעיל בשמירה על חופש השיט בדרום הים האדום ובמפרץ עדן, תוך שיתוף פעולה ביטחוני עם מדינות ואזורים בהן יש נוכחות אמירתית – אריתריאה, סומלילנד ודרום תימן. בהקשר זה, לאחרונה דיווח היומון הקטארי "אל-ערבי אל-ג'דיד" מפי מקורות מצריים כי איחוד האמירויות מקיימת מגעים עם מספר מדינות לחופי הים האדום לגבי הקמת כוח צבאי משותף, וכי השיגה התקדמות משמעותית במגעים על כך עם סודאן, סעודיה וישראל.

במישור המדיני, "הסכמי אברהם" מעניקים הזדמנות לישראל לקשור קשרים עם מועצת המעבר הדרומית בדרום תימן, הנתמכת על-ידי איחוד האמירויות, להדק את קשריה עם מצרים בסוגיות שקשורות לים האדום, לים התיכון

ולמזרח התיכון, ואולי אף להתחבר לברית הכלכלית-ביטחונית שמובילה סעודיה באזור. במישור הסביבתי, קצא"א חתמה על מזכר הבנות עם חברה פרטית בבעלות ישראלית-אמירתית משותפת לייבוא נפט מאיחוד האמירויות למסוף שבאילת. משם יועברו הדלקים למסופי החברה באשקלון, ולאחר מכן ללקוחות החברה באגן הים התיכון. במידה שההסכם בין שתי החברות ייחתם, הדבר יגדיל את נפח השיט בים האדום. הים האדום צפוי גם להפוך נתיב לספינות שיט תענוגות ולהעברת סחורות בין ישראל ונמלי הים התיכון לאיחוד האמירויות.

לצד הזדמנויות אלו, ישראל ניצבת בפני מספר אתגרים שמקשים על השתלבותה באגן הים האדום. בראשם, היכולת לתמרן בזהירות בסבך האינטרסים של המעצמות (ארה"ב, סין, רוסיה, יפן והודו) והמדינות האזוריות (טורקיה, קטאר, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות), המתחרות זו בזו בשלוש וחצי השנים האחרונות על השפעתן והתבססותן במרחב. כמו כן, על ישראל להקפיד שלא לקחת צד בסכסוכים אזוריים, למשל בין מצרים, סודאן ואתיופיה על בניית הסכר שעל הנילוס הכחול; בין סודאן למצרים על השליטה במשולש חלאיב; או בלחימה

שפרצה בתחילת נובמבר במחוז תיגראי, שבינתיים התפתחה למלחמה אזורית בהשתתפות אריתריאה וסודאן. בנוסף, ישראל צריכה לעשות מאמץ להשתלב בבריתות הכלכליות-ביטחוניות שמכוננות המדינות שלחופי הים האדום. התבוננות זהירה במאזן המתהווה בזרות ים סוף ועמק הנילוס מאפשרת להיווכח כי בצד האתגרים, יש הזדמנויות רבות לישראל שמעולם לא היו לה. על אפשרות מימושן-ימים יגידו.

https://pixabay.com/photos/egypt-sailing-man-local-driving-4811812/

 

https://www.pexels.com/photo/white-sailboat-1755390/