זה לא נמצא בתודעה שלנו. הפסיכולוגיה שלנו אינה מאפשרת לנו להבין את קנה המידה של האירוע. הוא אינו מוחשי עבורינו, הוא אינו מאיים על סדר היום שלנו, אינו נוכח בחיים שלנו, לא מאיים על ההרמוניה. הרזולוציה היא גדולה מדיי, ואנחנו מתקשים להרכיב את התמונה השלמה, המרוחקת מאיתנו, הנראית כתלושה. כלא מציאותית. ומעבר לכך, אנחנו במאבק הישרדותי משל עצמינו. יש לנו את הקורונה על הראש, ואת העבודה, יש את המשפחה והילדים, והקשרים החברתיים שלנו, את המאבק לפרנסה, להשכלה. את ההצפה הקוגניטיבית שפורצת אלינו מהרשתות החברתיות, מהמסכים המקיפים אותנו יום וליל. ואנחנו רוצים שקט. שקט תעשייתי. אנחנו לא אוהבים רעשי רקע, פיצוצים. אנחנו רוצים שיגרה.
היכולת לגייס אותנו למאבקים היא מוגבלת. אנחנו לא רוצים להיאבק. ודאי לא על דברים שאינם נוגעים בנו באופן ישיר. מה לנו ולהרס בתי גידול באוקיינוס השקט? מה לנו וליערות הגשם בברזיל? פעם עוד היו משדרים סרטי טבע של דיוויד אטינבורו בפריים-טיים, וכולם היו מתפעמים מיופיו של הטוקן השחור עם המקור הצבעוני העצום הנראה כמו פרח של ציפור גן העדן. והיום? אני בספק אם אחד הערוצים המסחריים ישקול לשדר סרט טבע גם בשעות שאף אחד אינו צופה.
העולם לא מעניין אותנו. אכן, כואב לנו לראות מדיי פעם יער נשרף, אנחנו מתאכזבים למראה זבל המפוזר בשמורת טבע, צב ים הנאבק בחוט דייגים או שוניות אלמוגים מלבינות. מתאכזבים, אך הולכים לישון, טרודים בתלאות היום שלנו. לנו יש צרות אחרות. מדיי פעם, כשאירוע משמעותי מתגלגל לפתחנו, אנחנו נסערים לכמה שעות. אבל החיים ממשיכים. גדולים וחזקים מאיתנו. כך היה עם מכת הרעב באפריקה ובתימן, כך עם המלחמה בסוריה, כך עם מכת הארבה בערב הסעודית, תימן, אריתריאה, כך עם התיבשות מקורות המים באיראן, עם קריסתה של לבנון. לא ניתן להכיל את זה. זה גדול עלינו. זה יותר מדיי.
ואם כבר אנחנו נפתחים לחשיבה גלובאלית, אז האקלים הוא האחרון בסדר העדיפויות שלנו. יש לנו את גלי ההגירה העצומים והפערים התרבותיים, יש מלחמות דת ועדתיות, יש לאומנות ושנאה, ופערים כלכליים וחברתיים, ועולם ראשון ושלישי, ושחיתות פוליטית ושמאל וימין. למי אכפת מעוד סופת הוריקן באטלנטי? כיפת חום בקנדה? את מי מעניינת התפרצות מתאן בסיביר, או הפשרת קרחונים בגרינלנד? אז שיעלם הקרנף הלבן האחרון, וייעלמו דובי הקוטב, העיקר שיש פרות לאכול. וגם אם אכפת לנו, מה כבר אנחנו, כפרטים, כאנשים קטנים, נוכל לעשות?
והאמת הנוראה היא שאנחנו לא יכולים לעשות כלום. המנגנונים החברתיים שלנו, הצורה בה החברה שלנו מתנהלת בעולם גלובאלי, הם מאוד מגבילים. הם כמעט ואינם מאפשרים מחאה אפקטיבית, והם מקשים מאוד להעלות על סדר היום סוגיות, כמו משבר האקלים. גם כשכבר יוצאים למחאה, גדולה ככל שתהיה, היא נקודתית, והיא בשוליים, והיא בבחינת 'מים מתחת לגשר'. עד כמה שקרוב היום המרחק בין אחרון האזרחים לבין המנהיג, כך הוא רחוק – בשל המספר ההולך וגדל של הפרטים במדינה. כך היה עם הנערה גרטה, כך עם הרצאותיו של אל גור. כך עם המחאות מול ועידות האקלים, כך עם כל המסמכים המדעיים עליהם חתומים אלפי מדענים ברחבי העולם.
הבעיה האקלימית – סביבתית – אקולוגית היא קודם כל עניין פוליטי, סדרי עדיפויות, סדר יום. הטיפול בה אפשרי רק אם יבוא מלמעלה, מההנהגה. ובמובן זה יש להתייחס גם לעוצמתן של מדינות וכוחן במערכת היחסים הגיאופוליטית, הגלובאלית. מדינות קטנות יחסית כמו ישראל, או מדינות עולם שלישי עניות, נעדרות את הכוח ואת ההשפעה, ואין באפשרותן לשנות באופן משמעותי את המגמה. בעידן הגלובאלי, המעצמות הן היחידות שיש בכוחן להשפיע, ולכן האחריות על כך מוטלת לפתחן.
אך גם כאן מסתמנת שורה ארוכה של בעיות הקשורות בסדר היום ובפוליטיקה פנימית, ביכולת להיערך לשינויים כלכליים חברתיים פנימיים ובסכנה להיחשף בחולשתן. ארה"ב אינה יכולה להעלים בין לילה את צמאונה לנפט, לדלק. היא גם אינה יכולה לעבור לייצור 100% של אנרגיה ירוקה בתוך שנה או שנתיים. ואם ארה"ב, המעצמה הגדולה בעולם, ואולי בהיסטוריה, אינה יכולה לעשות זאת, מה יגידו אזובי הקיר? ארה"ב לבדה אחראית על אחוז ניכר מפליטת גזי החממה לאטמוספירה. אבל לומר לאמריקאי שהוא אינו יכול עוד לנסוע ב-SUV העצום שלו, או לשמוע את נהמת מנועי הפורד, זה כמו לבקש מהם לבטל את התיקון השני לחוקת ארה"ב ולמנוע מהם את הזכות לשאת נשק. וכאן מדובר בתופעה חברתית הרבה יותר מוחשית ומשמעותית המאיימת על חייהם של אלפי אזרחים אמריקאים מדיי שנה. ומה לגבי מדינות ערב? האם ניתן לגמול אותם מהפקת הנפט – מקור ההכנסה החשוב ביותר?
גם אם תהליכי ה-'בלימה' יחלו מחר בבוקר, מרחק הבלימה הוא ארוך מדיי, מספר האנשים על פני הכוכב הולך וגדל במהירות, וההתמכרות שלנו לאנרגיה ולמזון מזהם (בשר בעיקר) צומחת בהתאם. במובן זה, הקרב נראה אבוד. הפסדנו, פספסנו את המועד. לאור הדו"ח שפרסם האו"ם ממש בימים אלה, גם מעט התקווה שניתנה בו, נראית בלתי מושגת. זה גדול עלינו. הדו"ח יככב בכותרת בימים הקרובים ואז ייקבר תחת הררי המלל על הקורונה, המשברים הכלכליים ומלחמות הדת והתרבות של בני האדם.
לאור זאת יש לצפות בתקופה הקרובה לאירועים משמעותיים שישפיעו על כולנו. גם אם הם יתרחשו בצד השני של העולם, הם יתגלגלו לכיסנו, בדמות משברי מים, ועליית מחירי המזון, הצפות והרס, רעב שילך ויגבר ברחבי העולם, בעיקר העולם השלישי, וגלי הגירה שיתגברו ממוקדי העוני לעבר המדינות העשירות. ערי חוף וערים היושבות על מישורים יתכסו, כנראה, במים, והשריפות ימשיכו לכלות את מעט הריאות הירוקות שנותרו בעולם. רמות ה-CO2 והמתאן יתגברו באטמוספירה, ואולי, רק אולי, ישנו את הרכבה ואף יהפכו אותה לרעילה עבור חלק מהחיים על פני הכוכב. שוניות האלמוגים ייעלמו ויחד איתן עוד אלפי מינים של בעלי חיים. והאנושות? האנושות תשקע לה לאיטה, אולי, אל ערי ענק מזוהמות, רעבות וצפופות.
אולי…
לאור הדו"ח עליו חתומים מאות מדענים – סביר שכן.
ואולי לא.
אבל – האם נוכל לקחת עלינו את הסיכון? את האחריות?
