במשך 15 שנה הופיע בוויקיפדיה ערך על מחנה השמדה בוורשה שבו נרצחו לכאורה כ200,000 פולנים. הפרסום השיקרי זכה למאות אלפי צפיות, תורגם לשפות רבות וצוטט בערכים מרכזיים שעוסקים בשואה, כעת לאחר שנחשף מוגדר הפרסום כתרמית הגדולה בתולדות וויקיפדיה.
שישה מחנות ההשמדה פעלו בתקופת השואה : אושוויץ, בלזץ, חלמנו, מאידנק, סוביבור וטרבלינקה. אומנם כולם היו על אדמת פולין, אך אף לא אחד מהם פעל בוורשה, ובטח שלא עסק בהשמדת בני העם הפולני. תרמית זו מתווספת לניסיונות של לאומנים פולנים בשנים האחרונות ובתמיכת הממשל הפולני, לשכתב את קורות השואה ולהציג את העם הפולני כקורבן העיקרי, תוך המעטת חלקם של הפולנים בפשעים בתקופת השואה.
לפני כמה חודשים דיווח כתב “מעריב”, גדעון קוץ, על תקרית חמורה שהתרחשה בכנס אקדמי בפריז, בהשתתפות חוקרים פולנים וצרפתים, בנוגע לחלקם של הפולנים בשואה. במהלך הכנס ניסו פעילים לאומנים, שנתמכו על ידי נציגים רשמיים של “המכון הפולני לזיכרון”, לפוצץ את האירוע, תוך השמעת איומים ועלבונות אנטישמיים כלפי המשתתפים. ממשלת צרפת מחתה רשמית בפני ממשלת פולין על “התערבות בלתי נסבלת בדיון מדעי”, כדבריה. מגמה מסוכנת זו זכתה לתהודה רבה עם פרסום החוק הפולני בשנה שעברה הקובע כי, כל אדם, ובכלל זה חוקרים, יהיה חשוף לתביעות אזרחיות בכל הנוגע לפרסומים אודות חלקם של פולנים בשיתוף פעולה עם הנאצים.
הניסיונות של לאומנים פולנים להמעיט בחלקם של הפולנים בפשעים בתקופת השואה הוא נלוז, בעיקר לנוכח התעלמות מוחלטת ממחקרים אחרונים הקובעים כי מאות אלפי יהודים נרצחו בידי פולנים אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף.
השאיפה הפולנית לעצב זיכרון היסטורי באמצעות חקיקה, משפט, הטלת אחריות פלילית, ופרסומים שיקרים נועד לכישלון עוד בחיתוליו. העובדות בעניין זה ידועות מוצקות ומגובות באלפי עדויות ומחקרים. האוכלוסייה היהודית בפולין ערב מלחמת העולם השנייה מנתה כ־3.4 מיליון נפש – המרכז היהודי הגדול באירופה. לצד פריחה תרבותית וכלכלית סבלה האוכלוסייה היהודית מרדיפות על רקע אנטישמי עוד לפני המלחמה. 90% מבני הקהילה היהודית בפולין הושמדה בתקופת השואה. הגטאות הגדולים דוגמת ורשה ולודז', נוסדו על אדמת פולין, כמו גם כל ששת מחנות ההשמדה הגדולים. המחקר ההיסטורי על אודות השואה כולל עדויות רבות בדבר שיתוף הפעולה של חלק ניכר מהאוכלוסייה הפולנית עם הכובש הנאצי.
שיתוף הפעולה הפולני בתקופת המלחמה התאפיין ברובו ב"ציד יהודים", בהסגרתם וגם בהשתתפות ישירה ברצח. גם לאחר שהסתיימה המלחמה בוצעו פוגרומים על ידי מקומיים פולנים, והפעם הם כוונו כלפי שורדי השואה שביקשו בתום המלחמה לחזור לבתיהם. בשנה שלאחר המלחמה התחללו מספר מעשי טבח, דוגמת הפוגרום בקרקוב ובקילצה.
התפנית המחקרית שהחלה בראשית העשור הקודם, מלמדת על שיתוף פעולה בהיקפים נרחבים מצד האוכלוסייה המקומית עם הכובש הנאצי ומומחשת בניתוחי מאקרו ומיקרו כאחד. בראשית שנות האלפיים פורסם מחקרו פורץ הדרך של ההיסטוריון והסוציולוג יאן תומאש גרוס, “שכנים”, המתאר את התרחשותו של פוגרום אחד בפולין בשנת 1941 בכפר ידוובנה, שבמהלכו נשרפו חיים יהודי המקום בידי שכניהם הפולנים. מחקרו של גרוס עורר סערה בפולין ומחוצה לה, וממצאיו שימשו כר פורה לניתוחי מקרה נוספים ביחס לתופעה.
חוקר השואה הפולני גרבובסקי פרסם בשנת 2013 את המחקר “ציד היהודים – בגידה ורצח בפולין בימי הכיבוש הגרמני”, שבו הציג תופעה כוללת ומקיפה, בניגוד לאירוע הנקודתי שאותו הציג גרוס. ממצאיו מלמדים כיצד המשטרה הפולנית הכחולה הפכה בתקופת השואה לכלי יעיל ואכזרי לציד וחיסול יהודים, כמו גם כיצד חלקים רבים בחברה הפולנית עברו מעמדת הצופה הפסיבי לעמדת המלשין ומשתף הפעולה, במטרה להפיק רווח מרכוש היהודים. או לחילופין, כיצד צופים הפכו למצילים, ולאחר מכן לרוצחים, כאשר הבינו שלא ניתן להפיק עוד רווח אישי מהסתרתו של הקורבן.
גרבובסקי קובע כי יותר מ־200 אלף יהודים נרצחו בידי פולנים במהלך השואה, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף – בעיקר על ידי הלשנה והסגרה. מחקרו מצטרף למחקרים נוספים שפורסמו לאחרונה, המעידים על מספרים גבוהים יותר. ההערכות האחרונות קובעות כי כחצי מיליון יהודים שנמלטו מציפורני הנאצים בשטחי הכיבוש בפולין הוסגרו על ידי האוכלוסייה המקומית. מסקנת המחקר – הפולנים רדפו, כחברה, את היהודים.
לדקה מיד (פייגל פלטל), מבריחה וקשרית במרד גטו ורשה, מחברת הספר “משני צדי החומה”, התייחסה בראיון ל”וושינגטון פוסט” ב־1973 ליחסם של הפולנים ליהודים בתקופת השואה: “חייתי בקרבם זמן מה בתור פולנייה, רובם היו אדישים. רבים היו אנטישמים בגלוי, ובאופן מסוים אפילו הביעו סיפוק מהשמדת הגטו”.
נראה כי בשנים האחרונות המאבק בין היסטוריונים המבקשים לחקור את מעורבות האוכלוסייה המקומית בשטחי הכיבוש הנאצים, לבין לאומנים המבקשים למנוע פרסום מחקרים מסוג זה, בפולין כמו גם באוקרינה וליטא, תופס תאוצה. מן הראוי שלאחר 74 שנים מתום המלחמה נושא זה ייחקר באופן ראוי ומעמיק, על אף הניסיונות לטשטשו.
