PHOTO-2021-06-03-23-04-00

ההסכמים הקואליציוניים – שיתממשו או לא – העלו עניין מחודש ביישובים הבדואים בנגב. לאור זאת, שווה להיזכר שעבור תושביהם, הזיהוי של סדקים וניצול ההזדמנויות במערכת הפוליטית והבירוקרטית של המדינה כדי לזכות בהכרה בכפרים, היא שיטה עקבית ומאוד ותיקה.
המקרה של הישוב ביר-הדאג' הוא אולי אחד המעניינים מביניהם.

אדמות הישוב היו מישור צחיח מדרום לקיבוץ רביבים. בטרם קום המדינה חיו במרחב זה ובסביבתו קבוצות בדואיות משבט העזאזמה באורח חיים נוודי למחצה. למרות שניהלו מערכת הסכמות מסורתיות מסוימת בינם לבין עצמם, בכל הנוגע לחלוקה טריטוריאלית וזכויות שימוש בקרקע, אלו לא התגבשו למערכת כוללנית, ניתנת להוכחה משפטית, ולא הוסדרו מול השלטונות העותמניים או הבריטים.

מעט לאחר קום המדינה נערך סקר קרקעות שהסדיר את השטח (בניגוד למרבית שטחי הסייג, שם מצויים רוב הישובים הבדואיים ושם תביעות הבעלות אשר נרשמו בהמשך באופן רשמי). כלל הקרקעות נרשמו על שם המדינה. הבדואים נותרו באזוריהם, אך לעיתים קרובות נדחקו לאתרים חדשים, כאשר עוד ועוד שטחים הוכרזו שטחי אש או שמורות טבע.

בשלב מסויים רוכזו משפחות רבות באזור רמת בקע, מול המפעלים המזהמים החדשים של רמת חובב, ותחת ההבטחה, שמומשה רק עבור חלקם הקטן, כי במהרה ימצאו תקציבים ומגרשים בעיירה שגב שלום, שבה הוסדרו מגורי שבט העזאזמה החל משנות התשעים.

בינתיים, חיו משפחות רבות בתנאי עוני קשים, ללא תשתיות או שירותים, תוך שהם סובלים ממפגעי זיהום חריפים הנובעים מהקרבה הגיאוגרפית למפעלים. מספר רב של משפחות החלו למאוס בתנאים קשים אלו. מעבר לכך, יריבויות תוך שבטיות, ומערכת יחסים בעייתית עם  ה-"שייח'" הממונה על ידי המדינה, הביאה קבוצה קטנה מתוכן לגבש מדיניות שמטרתה לאפשר עצמאות וחופש פעולה במרחב תוך חזרה לאזורי המרעה המסורתיים. חשוב לציין כי הציפייה להקמת יישוב עצמאי כפרי, כמו זו של רבים מן הבדואים, ובעיקר בקרב מעמד "תובעי הקרקעות", עמדה בסתירה ברורה למדיניות הממשלה, לפיה מגוריהם של כלל בדואי הנגב יוסדרו בשבע עיירות חדשות שהקימה, ואף לא אחת מעבר להן.

הניסיון הראשון התרחש בשנת 1993, אז הקימו הבדואים מאהל לא חוקי בקרבת המושב אשלים. עם זאת, הסיירת הירוקה – יחידת האכיפה של המדינה בשטחים הפתוחים – הגיעה במהרה ופינתה אותם מהמקום. שנה מאוחר יותר, ב- 1994, בניסיון נוסף להקים מאהל, הגיעו להקמת המאהל, באופן מאורגן, יותר בדואים, ואף משכו תשומת לב תקשורתית. בעוד יחידות האכיפה מתארגנות לפינוי, החלה הפגנה בה מחו הנאחזים בקרקע בפני התקשורת על כך שהם חיילים וקצינים משוחררים, וכי למרות זאת, המדינה מסרבת לאפשר להם מגורים הולמים בהתאם לצרכיהם.

השימוש המפתיע בנרטיב הציוני כחלק מהמאבק של הבדואים, תפס את הרשויות לא מוכנות. אכן, בניגוד למרבית השבטים, רבים מבני העזאזמה התגייסו ליחידות צה"ליות וראו בכך מנוף לתביעת זכויות כאזרחים. אל המהומה שנוצרה באתר החלו להגיע נציגי ציבור, ביניהם חברי "ועדת מנע" שבאותם ימים גיבשה מדיניות לטיפול בהתיישבות הבדואית (עוד אחת מתוך רבות לפניה ואחריה). גם איתן כבל, נציגו של השר דאז ,פואד בן אליעזר, הגיע, והתרשם עמוקות ממצוקתם של הבדואים ומנאמנותם המוצהרת למדינה, ופנה לגבש עבורם פתרון אלטרנטיבי.
התקופה הייתה תקופת קידום הסכם השלום עם ירדן. המתיחות מול הבדואים, שלהם קשרים שונים עם משפחות המקורבות למלך חוסיין, הציבה איום על המהלך הגיאו-פוליטי, והביאה את ראש הממשלה רבין ללחוץ גם הוא לקידום פתרון מהיר. לבסוף, ההזדמנות האחרונה נוצרה כאשר בערב העברת תקציב המדינה, חבר הכנסת הבדואי טלב א-סאנע ניצל את הרכבה הרגיש של הממשלה ותבע את הסדרת הישוב בעבור אישורו לתקציב. יחד התגבשו מכלול הלחצים להחלטה תקדימית למצוא אתר זמני – בביר הדאג' – למשך שבועות בודדים עד אשר יימצא אתר קבע חדש.

הציפייה הנאיבית להיותו אתר זמני התבדתה מיד. ההחלטה נתנה את הסימן לעשרות משפחות נוספות שעד כה צפו באירועים מרחוק. במהלך הימים הבאים, אל מול ידיהן הכבולות של הרשויות, נהרו המשפחות אל המישור שמצפון לנחל רביבים, והחלו לבצע בו חלוקות בינן לבין עצמן ולהקים בו מבני מגורים מפח, בד וחומרים ארעיים אחרים. דרכי עפר נפרצו ומיכלי מים וגנרטורים מוקמו לצד הבתים.

כבולה בסד הבטחות ולחצים, המדינה אפשרה לתהליך להתמשך עד שאלפי תושבים אכלסו את הישוב החדש ביר הדאג' והפכו אותו לעובדה בשטח. הישובים היהודיים השכנים נזעקו, במיוחד מחשש שהמועצה האזורית "תכבש" ברוב ערבי ותאלץ לשנות את אופייה מקצה לקצה. למרות הפצרותיו של ראש המועצה ריפמן לעצור את הבניה הלא חוקית הפרועה, לא נעשה דבר. משום כך, הוא פנה לפתור את הבעיה מהכיוון ההפוך והחל ללחוץ על הממשלה להכיר ביישוב בכדי שיזכה במעמד מוניציפאלי אוטונומי ונפרד מרמת נגב.

גורמי מדינה רבים נוספים לקחו חלק בתהליך לאורך השנים, עד שהוכר, וצורף למועצה האיזורית  אבו בסמה, בניסיון להסדיר את הבניה בישוב – זה שנחשב לא חוקי ובלתי נתפס רק שנים ספורות קודם לכן.

תוכניות מתאריות ומפורטות אושרו ואינספור מאמצי גישור והסדרה נעשו, אך עד היום לא נבנה מבנה אחד בהיתר בכפר. לבסוף, היוצרות התהפכו והמדינה כעת פונה להכיר ולהסדיר את ההתיישבות, בזמן שהתושבים הבדואים, שכעת בטוחים כי לא יפונו מן הכפר, הם אלו שאינם ממהרים וממתינים לקבל הצעות הסדרה (בעיקר במונחי היקפי הקרקע למשפחה) שיספקו את צרכיהם בטרם יפנו את הבתים הארעיים. העובדה שביכולתם לבנות ולנהל את חייהם ללא רגולציה, שליטה או (וחשוב) מיסוי מלמעלה נוחה מאוד לתושבים. כמו כן, התפוררות שדרת ההנהגה המסורתית מקשה לגבש קונצנזוס ונכונות רחבה מספיק לשיתוף פעולה עם הרשויות, שנתפסות יותר ויותר כיריב לאומי.

המצב בו המדינה מעלה ומורידה הצעות פשרה בקרקע ונמנעת מלנהוג בשקיפות מלאה תורמת גם היא לאי האמון החריף בין הצדדים ולאי היכולת להגיע להסכמה. בשנים האחרונות נדמה לרבים משני הצדדים שאין כל דרך לשנות את הסטטוס קוו. התהליך בו קם הכפר בניגוד גמור למדיניות הרשמית של המדינה והאופן שבו פנתה להכיר ולהסדיר אותו, חושפים עד כמה העיצוב של הגיאוגרפיה של הנגב (ושל ישראל בכלל) אינו כפוף בהכרח למאבקים האידיאולוגיים "הגדולים" או לתרבויות המתנגשות, אלא לסבך כאוטי של מאבקים קטנים, אינטרסים פרטיקולריים, סדקים במערכות הכוח וניצול יצירתי של הזדמנויות. היום כמו אז.

צילום: ד"ר תומר דקל.

לינק למאמר:

https://www.sciencedirect.com/science/article/abs/pii/S019739752030758X?via%3Dihub

 

סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות