091318-Procopius-Caesarea-Byzantine-Byzantium-Ancient-History

אחד מכללי האצבע בהיסטוריה הוא שמנהיגים, בוודאי היותר אבסולוטיים ביניהם, מקיפים את עצמם באומרי הן. לרוב, כל ששומע המנהיג מסביבתו הקרובה הינם שבחים. לא מדובר בעובדה מפתיעה במיוחד לאור הטבע האנושי הסולד מביקורת שלילית ומחפש אחר חיזוקים חיובים. במיוחד נכון הדבר ביחס למנהיגים פוליטיים – לרוב לא האנשים הענווים ביותר. אי אפשר גם ממש להאשים את אומרי ההן, בין אם מדובר בשרים ויועצים (הנושאים בתפקיד רשמי) או סתם אנשים בסביבתו הקרובה של המנהיג (לצורך מאמר זה נכנה את האנשים הסובבים את המנהיג "כחצרנים"). הרי העושר והקידום תלויים במידה רבה בשביעות רצונו של המנהיג, שלא לדבר על כך שכאשר מדובר בשליט אבסולוטי, גם החופש והחיים עצמם מצויים בסכנה (ידוע למשל סיפור על אחד מחצרניו הבכירים של לואי ה – 15 מצרפת, שכל פעם שניגש למלך היה נרגש בבירור. כאשר שאלו אותו מדוע הוא כל כך נרגש למרות שנפגש עם המלך פעמים רבות לאורך השנים השיב כי בכל מפגש עם המלך הוא נזכר מחדש שמדובר באדם שיכול לצוות על מותו במילה).

משום כך, חצרן טיפוסי יודע מה מצפים ממנו, וטורח להלל ולשבח את "הבוס" בכל הזדמנות, החל מ- "המדיניות הכלכלית האחרונה שיישמת היא גאונית, אדוני" ועד ל "הבגד הזה נראה פשוט מדהים עליך, אדוני". את מה שהוא חושב באמת הוא לרוב שומר לעצמו. לכל היותר, בשיחה עם חברים קרובים, שהוא בטוח שחושבים אותו דבר, הוא יפלוט ביקורת מרומזת. אולם מה שהוא לא יעשה לעולם, זה להעלות ביקורת על הכתב (בהתאם לכלל הידוע של Never leave a paper trail"").  לכן, אין יותר מידי דוגמאות בהיסטוריה של מקורבים למנהיג שהעלו על הכתב ביקורת בעודו בחיים (ביקורת לאחר מות המנהיג, נפילתו, וכיוב' לא חסרה…).

אחת הדוגמאות המעניינות ביותר לביקורת שהוסתרה בזמן אמת היא של המלומד הביזנטי פרוקופיוס מקיסריה (ככל הנראה 500-565 לספירה). בתור מזכירו של המצביא החשוב ביותר באימפריה באותה תקופה, בליסאריוס, פרוקופיוס היה בן בית בארמונם של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון ואישתו הקיסרית תיאודורה. במהלך שנות ה – 40 של המאה השישית, כתב ופרסם את עבודתו "ההיסטוריה של המלחמות", העוסקת בעיקר במלחמותיו של בליסאריוס (בשליחותו של יוסטיניאנוס), וספר נוסף "על המבנים" המתאר את עבודות הבניה של יוסטיניאנוס. קשה להתחרות בחנופה ודברי ההלל שפרוקופיוס הרעיף על יוסטיניאנוס ותיאודורה במסגרת "ההיסטוריה הרשמית" שלו במסגרתה מתוארים השניים כפחות או יותר שליטים כלילי שלמות בחסד האלוהים. אולם כשהערב ירד והמשרתים שוחררו, ישב פרוקופיוס לכתוב את ההיסטוריה הסודית שלו, ההיסטוריה "האמיתית". אם ההיסטוריה הרשמית שלו היוותה, הלכה למעשה, שיר הלל ליוסטיניאנוס ואישתו, הרי קשה להעלות על הדעת כתב קלסתר חריף ביותר מזה המופיע ב "היסטוריה הסודית". כך יוסטיניאנוס מתואר כאכזר, חלש, חסר יכולת, אחוז דיבוק (תרתי משמע) והסובבים אותו (ובכללם בליסאריוס ואישתו) כמושחתים וטיפשים. אולם את שנאתו האמיתית שמר פרוקופיוס לתיאודורה "חלאת המין הנשי וחלאת האנושות כולה" כדבריו. להלן דוגמא לאחת מהאנקדוטות הרבות אותן הביא "בהיסטוריה הסודית" על חייה של תיאודורה:

"לעיתים קרובות הייתה מופיעה במסיבות בחברת עשרה עלמים ויותר, כולם בנויים לתפארת וכל עיסוקם בהוללות. את הלילה כולו הייתה מבלה במיטה עם העלמים הללו, וכאשר אלה שכבו מותשים, חסרי כוח נוסף מלעבוד אותה, הייתה הולכת אל עבדיהם – כשלושים במספר – ומזדווגת עם כל אחד ואחד מהם, ואפילו אז לא הייתה שבעה לעולם ממעשי תועבה אלה".[1]

מדובר בדו-פרצופיות מהממת, אולם אפשר שניתנת להבנה. לאור העובדה כי הטלת מום היתה נפוצה באותה תקופה בחברה הביזנטינית כעונש גם על עבירות שוליות יחסית, ברור כי פרסום של שמץ מן הספר היה מוודא כי ימיו האחרונים של פרוקופיוס יעברו בייסורים קשים (יצוין כי פרוקופיוס "בהיסטוריה הסודית" אפילו טרח להדגיש את אכזריותה של תיאודורה, תוך הבאת דוגמאות, גרפיות למדי). "ההיסטוריה הסודית" כמובן שלא פורסמה בימי חייו של פרוקופיוס אולם דבר קיומה היה ידוע במשך השנים למלומדים בביזנטיון שאף תיארו את תוכן החיבור בקווים כלליים. עותק של הספר התגלה במאה ה – 17. בשנים האחרונות עלתה תיאוריה מעניינת לפיה הסיבה העיקרית לכתיבת "ההיסטוריה הסודית" היתה כסוג של "תעודת ביטוח": בתקופה בה הפיכת חצר היתה חיזיון שכיח יחסית, פרוקופיוס כתב דברים בגנות יוסטיניאנוס על מנת להוכיח לשליטים העתידים, במידה ויהיו כאלו, כי הוא בעצם אף פעם לא היה נאמן "למשטר הישן".

דוגמא נוספת לחצרן שלא היסס לבקר, בפרטיות כמובן, את המלך והחצר, הוא לואי דה רוברואה, הדוכס מסן סימון (1675-1755). כאחד מהאצילים הבכירים בחצרו של לואי ה – 14 מצרפת ויורשו, היה סן סימון חד הלשון, חשוף לחצר המלכותית בוורסאי על בסיס קבוע. ביומניו הפרטיים ובזיכרונותיו, המשמשים עד היום מקור היסטורי מהמעלה הראשונה, לא היסס סן סימון לתאר בפרוטרוט את החברה, האופנה והאנשים שהרכיבו את החצר. הוא גם לא היסס, שוב, בפרטיות, לבקר בשנינות מרושעת את החברה בה חי ואת העומד בראשה (למרות שאת הביקורת היותר ארסית על המלך לואי ה – 14, כתב סן סימון, בחוכמה רבה, לאחר מות המלך). אכן, סביר להניח כי אם השלטונות היו מגלים את כתביו הפרטיים אפילו סן סימון, האציל רם הדרג היה נשלח עם כרטיס בכיוון אחד לבסטיליה (בסופו של דבר זיכרונותיו של סן סימון פורסמו רק בשנת 1823).

שיטה נוספת של מקורב לשלטון "לבקר את המנהיג ולצאת מזה בחיים" היא השיטה בה נהגו ברומא הקיסרית: להפוך להיסטוריון. כך, ברומא העתיקה, היה מקובל מאוד שאנשי ציבור בכירים, למשל סנאטורים, יכתבו בזמנם החופשי חיבורים היסטוריים. בהמשך לכך, למרות שביקורת על הקיסר היתה גוררת אחריה הוראה לחתוך את הוורידים (שיטת התאבדות מקובלת מאוד באימפריה), במסגרת כתיבתך ההיסטורית היית יכול להשחיר את פניהם של הקיסרים הקודמים באופן כמעט חופשי (לאור חילופי השושלות התכופים ברומא העתיקה, ההיסטוריון גם לא היה בסכנה ממשית מנקמתו של קיסר מכהן בגין עלבון לאחד מאבותיו). ה"קונץ פטנט" היה לבקר את קיסרי העבר, בעודך מכוון לקיסר הנוכחי, אולם תוך שמירה על יכולת הכחשה. כך למשל, במקרה הלא צפוי שהקיסר טרח לקרוא את ספר ההיסטוריה האחרון שלו, ובעצם להבין כי הביקורת היא כלפיו, ההיסטוריון יוכל להגיד משהו בסגנון: "אני? אני כתבתי שאתה רודן מושחת ורפה שכל עם סנטר כפול? כתבתי על טיבריוס/קליגולה/קלאודיוס/נירון/יוליאנוס/קומודוס. באופן אישי אני חושב כי המדיניות הכלכלית האחרונה שיישמת היא גאונית והבגד הזה נראה פשוט מדהים עליך, אדוני". דוגמא טובה לכך ניתן למצוא בעבודתו של פובליוס קורנליוס טקיטוס (56-118 לספירה). כסנאטור שחי שנים רבות תחת העריצות של הקיסר דומיטיאנוס (שלט בין 81 ל – 96 לספירה) טקיטוס ראה את הבעיה הבסיסית של רומא בשלטון הקיסרי עצמו. הוא הסווה את ביקורתו על השיטה עצמה, באמצעות בחינה של חיי קיסרי עבר (טיבריוס, קלאודיוס, נירון, גלבה ועוד) כאינדיבידואלים, והצגתם כנבלים.

כפי שכתבתי בתחילת הדברים, אי אפשר ממש להאשים את אלו שמהללים את המנהיג בפניו, ומבקרים אותו בפרטיות, בוודאי כאשר החיים והמוות מצויים בידיו. תודה לאל שאנו מצויים כיום בתקופה אחרת לגמרי, בה הדאגה העיקרית שיש לך בחיים זה לקבל "לייקים".

 

[1]. יורם ברונובסקי, שלושה פנים של פרוקופיוס, זמנים: רבעון להיסטוריה, חוברת מס' 2 (חורף 1980) עמ' 70-75.

סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות