DSC_0636

קצין הביטחון של "אל על" בשדה התעופה הבינלאומי של קהיר ממש התקשה להאמין למראה עיניו: שני צעירים ישראלים השבים ארצה מטיול במצרים. "אתם המטיילים הישראלים הראשונים המסתובבים בקהיר מזה כמה שנים", אמר. משספרנו כי לא הסתפקנו בקהיר אלא הדרמנו אל לוקסור ואסוואן, הוא חייך בספקנות כאילו התבדחנו עמו. רק לאחר ששיתפנו אותו בקצת מחוויותינו מעמק הנילוס התרצה והפנה אותנו לכיוון דלפקי הבידוק.

במשך שבוע סיירנו ובקרנו ברוב אתרי העתיקות המפורסמים של מצרים, מהפירמידות בגיזה ועד מקדשי רעמסס השני באבו סימבל, מעיר החוף אלכסנדריה ועד לסכר הגבוה באסוואן. את הרושם החזק ביותר עשתה עלינו יותר מכל העיר הדרומית אסוואן, המשלבת את הפסטורליות של סיני עם המורשת התרבותית של מצרים העתיקה.

הסכר הגדול בעולם

את הדרך לאסוואן עשינו ברכבת לילה מקהיר. לאחר סיור של מספר ימים בבירה המצרית הסואנת עלינו אל קרון השינה המפואר שם ציפתה לנו מיטת קומותיים עם סדינים רכים, כריות צחורות וכיור רחצה קטן. בקרונות הסמוכים אנו פוגשים את התיירים היפנים והבריטים אליהם התוודענו קודם לכן בתחנת הרכבת הראשית בקהיר. ארוחת הערב המצוינת מוגשת על ידי מלצר חביב שנדהם לגלות במשמרת שלו שני ישראלים שהחליטו לחזור ולבקר במצרים. אנחנו מחליפים עמו ברכות "מסא אל- חיר" ו"אהלן וסהלן", המיטות המתקפלות נפרשות חיש מיד ואנחנו נכנסים למסע לילי של 900 ק"מ בין קהיר לאסוואן.

12 שעות לאחר מכן אנחנו מתעוררים לצלצול פעמון הרכבת, מסיטים את וילונות קרון השינה ומגלים את הבוקר העולה על בתי אסוואן, ועל נאות המדבר הירוקות  הבולטות על רקע חול המדבר האדמדם. המדריך המקומי ממתין לנו בסבלנות ביציאה מתחנת הרכבת, מברך אותנו ב"סבאח אל חיר" מנומס ומוביל אותנו ראשית דבר לביקור בסכר הגבוה של אסוואן.

הסכר הגדול ביותר בעולם נמצא כ- 9 ק"מ מדרום לעיר אסוואן, מרחק של 15 דקות נסיעה. בדרך אנו חולפים על פני כביש צר הבנוי מעל סכר שכבר אינו בשימוש. סכר זה, שבנייתו נמשכה 3 שנים ואשר נחנך על ידי  הבריטים בשנת 1902, בא לענות על הצורך לשלוט בזרימת הנהר וכך לנצל טוב יותר את משאב הטבע העיקרי של מצרים- מי הנילוס. הקמת הסכר הבריטי הביאה להגדלת שטחי החקלאות בכ- 10%, שהיא הענף הכלכלי החשוב של תושבי עמק הנילוס כבר מן העת העתיקה. אמנם, הקמת הסכר הביאה ברכה לעשרות אלפי משפחות החקלאים שעברו מהשקיה בהצפה להשקיה מבוקרת, אך בד בבד גרמה גם להיעלמותם של כפרים נוביים רבים שהוצפו באזור שמדרום לסכר. ההצפה אף פגעה קשות במספר איים קטנים שהמפורסם בהם הוא האי פילה (Philae), שנודע בזכות מקדשה של האלה איזיס (Isis) הניצב במרכזו.

חמישים שנה מאוחר יותר, בעקבות מגמות הפיתוח המהירות במצרים,  החליט הנשיא המצרי גמאל עבד אל-נאצר על הקמת סכר נוסף. בשנת 1960 הוחל בעבודות ההקמה של ה"סכר הגדול" ("אל סאד אל עאלי") מדרום לסכר הבריטי הישן. סכר זה נחנך בינואר 1971 ונחשב לאחד המפעלים ההנדסיים המרשימים של המאה ה- 20, הן בהיבט הטכני והן בהשלכותיו על הזירה הגיאו-פוליטית במזרח התיכון.

בעקבות עסקת הנשק שחתמה מצרים עם ברית המועצות בשנת 1955, ביטלה ארצות הברית את תמיכתה בתכנון הפרוייקט של סכר אסוואן. כתגובה לכך, ועל מנת לאתר חלופה כלכלית למימון המפעל היקר, הלאימה מצרים את תעלת סואץ מתוך כוונה ליטול תמלוגים על מעבר אוניות. האינטרסים המשותפים של בריטניה, צרפת וישראל שביקשו למנוע את הלאמת התעלה הביאה ליצירת ברית צבאית בין המדינות, שבאה לביטוי בחודש אוקטובר 1956 בפעולה צבאית נגד מצרים ("מבצע קדש"). אחת התוצאות של מבצע זה היתה הידוק הברית הפוליטית של מצרים עם ברית המועצות אשר תרמה את מירב הידע והציוד ההנדסי להקמת סכר אסואן הגבוה. אנדרטת הבטון המרשימה הניצבת בסמוך לסכר היא עדות לשיתוף הפעולה הסובייטי-מצרי. האנדרטה הגבוהה מעוצבת בצורת פרח הלוטוס שהוא הסמל  העתיק של מצרים העליונה.

ממדיו העצומים של מבנה הסכר (נפחו גדול פי 17 מנפח הפירמידה הגדולה של חופו בגיזה !) מאפשרים למצרים לשלוט באופן כמעט מלא בכלכלתה ובעצם קיומה הפיזי ממש כפי שהיה בתקופת הפרעונים לפני אלפי שנים, עת הוקמו תעלות ומאגרי מים לשימוש חקלאי. הדבר בא לביטוי ביכולת הבקרה על שיטפונות מי הנילוס בחודשים יולי עד אוקטובר, בהם מגיעה לשיאה ספיקת מי הנהר הזורמים למצרים כתוצאה מגשמי המונסון העזים היורדים מחודש מאי באזור הרי אתיופיה ("רמות חבש"). באזור זה נמצא אגם טאנה (Lake Tana) שהוא  מקור ההזנה העיקרי של הנילוס המזרים כ- 80% מספיקת המים המגיעים לאזור הדלתא. המשמעות הישירה של השליטה בשיטפונות היא כי במידה ומשטר הזרימה במי הנהר ישתבש מסיבה טבעית או פוליטית במעלה הנהר יעמדו לרשותה של מצרים מים בנפח אגירה ל- 3 שנים.

הקמת הסכר הגבוה באסוואן עוררה פולמוס בין לאומי כבר בשנים הראשונות להפעלתו: מחד גיסא, הסכר נתן מענה לבעיית גידול האוכלוסיה המהיר של מצרים, וכן נמנעו ההצפות העונתיות באזור הדלתא. מאידך גיסא, הקמת הסכר והפעלתו יצרו את אגם נאצר, שהוא אחד האגמים המלאכותיים הגדולים בעולם. אגם נאצר, שאינו אלא חלק מן הנהר שעלה על גדותיו, הביא להצפת כפרים ולנטישה המונית של יותר מ- 100,000 תושבים ולפגיעה בלתי הפיכה באתרי מורשת ותרבות  בעלי ערך בינלאומי.

ברמה האזורית סכירת מי הנילוס השפיעה על משטר הזנת החולות לחופי הים התיכון ובהם ישראל, היות והסכר החדש מאפשר זרימה צפונה באופן מבוקר ובכפוף לצריכה ולעונות השנה (בסכר הישן התאפשרה זרימה מלאה של כל המים צפונה אל הדלתא). הקמת הסכר יצרה בעיות אקולוגיות קשות נוספות ביניהן הפסקת הזרימה של אדמת הסחף הפוריה במעלה הנילוס, הגברת הסחף (ארוזיה) והעלאת רמת המליחות של המים במעלה הנהר. עוד טוענים המומחים כי מבחינה אקלימית חלה עליה בלחות היחסית באזור מצרים התחתונה (קהיר).

האשדות האחרונים על הנילוס

לאחר הביקור בסכר אסוואן אנו שבים אל העיר וניגשים להתארגן במלון. מן המרפסת שבחדרנו נגלה מראה נפלא ומעורר התפעלות: נהר הנילוס התכול הזורם באיטיות שלווה סביב מספר איים קטנים בהם שרידי מקדשים עתיקים ובתי מגורים של התושבים הנוביים. ממערב לנהר נישאות דיונות חול זהובות ביניהן ניתן לזהות מספר מנזרים ביזנטיים. במימי הנהר בוהקים המפרשים הלבנים של סירות ה"פלוקה" (Felucca) הקטנות של הדייגים המקומיים שהיו לאחד מסימני ההיכר של אסוואן. אכן, צדק מי שאמר כי אסוואן היא היפה בערי מצרים.

"כאן מתחילה אפריקה", מכריז בפנינו בגאווה הדיג המקומי שלוקח אותנו לשייט  של אחר צהרים ב"פלוקה". נווה המדבר של אסואן היווה לאורך ההיסטוריה את נקודת הציון הדרומית ביותר של מצרים בואכה אפריקה וארץ כוש. עדות לכך אנו מוצאים אף במקרא: "ונפלו סומכי מצרים וירד גאון עוזה ממגדול סוונה בחרב יפלו בה נאום ה'" (יחזקאל, ל', 6), וגם: "ונתתי את ארץ מצרים לחרבות חורב שממה ממגדול סוונה ועד גבול כוש" (יחזקאל, כ"ט, 10). מקובל לזהות את אסוואן עם העיר "סוונה" (כתיב- svene) שם המזכיר את כינויה היווני Syene הנגזר מהמילה המצרית העתיקה "סוונט" (Swenet) שפירושה "סחר".

חשיבותה האסטרטגית של אסוואן באה לה משום סמיכותה לאשדות האחרונים של הנילוס, היות וכל תנועת הסוחרים עברה דרכה למצרים התחתונה. מאזור חרטום וצפונה עובר הנהר שישה אשדות (מפלים) טבעיים, שהאחרון בהם (על פי כיוון הזרימה) נמצא ליד אסוואן. שליטה באשדות אלה אפשרה פיקוח על תנועת האוניות וכן גביית מסים על סחורות, תבלינים, זהב ומעל הכל השנהב היקר שהובא מאפריקה המשוונית.

אלפנטינה- אי הפילים

ה"פלוקה" משייטת בשלווה מהמעגן שליד המלון  The Old Cataract, כלומר  "האשד הישן" (Katarraktes  פירושו ביוונית "מפלי מים"). זהו מלון פאר קולוניאלי אשר שימש השראה לסרטה המפורסם של אגתה כריסטי "רצח על הנילוס". הדיג שלנו מתמרן את הפלוקה בין שרשרת האיים הקטנים שבנהר ולאחר כחצי שעה עוגן ליד האי אלפנטינה (Elephantine), ששמו מרמז על הסחר בשנהבי הפילים. גם שמו הקדום של האי, יב (Ibu), מרמז לענין הסחר בחטי הפילים בשל הדמיון למילה הארמית "הב" המציינת פיל (מכאן "שנהב", כלומר "שן הפיל").

האי אלפנטינה (יב) היה מקום מושבה של קהילה יהודית שהתגוררה כאן במשך מאות שנים. משערים כי היהודים הגיעו ליב לאחר הכיבוש הבבלי של ארץ ישראל בסוף המאה השישית לפני הספירה. הם שובצו כשכירים במערך ההגנה המצרי ולכן הוצבו כחיל משמר באי יב  שהיה תחנת ביקורת בגבולה הדרומי של מצרים.

בחפירות ארכיאולוגיות שערכו חוקרים גרמנים באתר בראשית המאה ה- 20 התגלו עשרות מגילות עשויות גומא הכתובות ארמית המתארות את חיי היום יום של הקהילה: חיבורים ספרותיים, כתובות נישואין, מסמכי תביעות, רישום נכסים, בקשות להלוואות כספים ואף בקשות לבניית בתים. המסמך המפורסם ביותר שהתגלה כאן הוא פניה נרגשת של יהודי יב במכתב למלכי יהודה לסייע בהקמת מבנה המקדש שנהרס ועלה באש בידי המלך המקומי חנום (Khnum), מעשה שאירע כנראה בשנת 410 לפני הספירה:  "…המצרים עם חיילים אחרים באו אל מצודת יב עם תליהם, נכנסו לתוך המקדש ההוא, הרסוהו עד ארץ, ועמודי האבן אשר היו שם שברו אותם… ואם על אדוננו טוב, תן דעתך על המקדש ההוא לבנותו ביב המצודה כפי שהיה בנוי מקודם" (תעודה מס' 30, של החוקר Cowley). החוקרים סבורים כי מכתב זה מציין את ראשית הקץ על קהילת יב, שחדלה להתקיים מספר שנים לאחר מכן.

שאלת הימצאו של מקדש יהודי בלבו של אי בנהר הנילוס במצרים העליונה היא תעלומה המעסיקה את החוקרים מזה שנים רבות. על פי אחת ההשערות, המקדש הוקם על מנת לשכן בו את ארון הברית שהובא לכאן בהיחבא מבית המקדש בירושלים על ידי קבוצת כהנים שלא ראתה בעין יפה את דרכו הסוררת של המלך מנשה. עדות אפשרית לכך נמצאת בספר ישעיהו: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה'" (ישעיהו, י"ט, 19). העיתונאי הבריטי גרהאם הנקוק (Hancock) אשר חקר את נסיבות העלמו של ארון הברית, טוען בספרו רב המכר "האות והחותם" (The Sign and the Seal") כי לאחר הכיבוש הפרסי במצרים נאלצו יהודי יב לנטוש את האי בו התגוררו ולנדוד דרומה במעלה הנהר עד שהגיעו אל מקורות הנילוס באגם טאנה שבאתיופיה. היות והיהודים נטלו עמם את ארון הברית מן האי יב לאתיופיה הרי שהוא נותר בארץ זו עד עצם היום הזה. טענתו של הנקוק עולה בקנה אחד עם האמונה הנוצרית-אתיופית לפיה ארון הברית המקורי נשמר באגם טאנה עד המאה הרביעית לספירה, ואז עם הגעת הנצרות לארץ זו הועבר הארון לעיר אקסום שבצפון אתיופיה שם הוא שוכן אחר כבוד עד ימינו.

הסיור הרגלי הקצר בגן הארכיאולוגי המטופח באי אלפנטינה חושף בפנינו את עבודות השימור של המקדש המצרי שהוקם כאן במאה ה- 15 לפני הספירה בעת שלטונם של המלכה חאתשאפסות ותותמוזס ה-3. אנו שבים אל הפלוקה שלנו, מעירים את הדיג משנת אחר הצהרים שלו ומפליגים מספר דקות לאי קיצ'נר

(Kitchener) הקרוי על שמו של אחד ממפקדי הצבא הבריטי במצרים. האי הקטן שכל אורכו 120 מטר הוא גן בוטני קסום ויפהפה: דקלי תמר, דקלי דום מצרי, אשלים, שיטים, פפאיה, מנגו ועוד מאות מינים עצים ופרחים בשטח כה קטן הם הפתעה בלתי צפויה במרחב המדברי החם שסביבנו.

את הערב אנחנו מקדישים לסיור לילי במקדשי האי פילה (Philae). העובדה כי אין זה האי המקורי וכי המקדש היפה שבנתה האלה איסיס (Isis) הועתק לכאן מן האי שהוצף בעקבות הקמת הסכר אינה פוגעת בחוויית המסתורין של הסיור הלילי. המופע האורקולי המתקיים כאן מדי ערב הוא חגיגה לעין: המוזיקה, דברי הקריינות הנשמעים בחצרות המקדש והזרקורים המאירים את ציורי הקיר והכתובות העתיקות מצליחים להקים לתחייה את חיי היום היום של מצרים העתיקה, מאז ימי השושלת  ה- 25 (המאה ה- 7 לפני הספירה) ועד  התקופה הרומית-ביזאנטית.

בתום המופע ממליץ לנו נהג המונית על אחת המסעדות בטיילת של אסוואן. אנחנו עושים כדבריו ופונים למסעדת Aswan Moon הבנויה על במת עץ גדולה הצפה על המים. אנחנו נהנים מארוחת דגים נפלאה, טחינה ערבית מצוינת ועשרות סלטים המוגשים לנו כיד המלך וכל זאת בעלות מצחיקה ממש. בעל המסעדה מתעניין בזהותנו ואינו מסתיר את התרגשותו למראה שני הישראלים. האוירה השלווה, שפע התיירים הזרים, האוכל המצוין והמוזיקה המקומית מצליחים להשכיח מאתנו את החששות והודעות ההזהרה הרשמיות שליוו אותנו בצאתנו מישראל.

קמפיין אונסק"ו בארץ הזהב

נושא השיחה העיקרי בין התיירים באסוואן אינו האם לצאת לבקר באבו סימבל אלא כיצד להגיע לשם. אבו סימבל (Abu Simbel) הוא שמה של עיירה קטנה  השוכנת בסמוך לשרידי מקדשיו של רעמסס השני לחופו של הנילוס, מרחק  280 ק"מ דרומה מאסוואן. ניתן להגיע לכאן בדרך היבשה, מרחק ארבע שעות נסיעה באוטובוס או בטיסה ישירה מאסוואן. הטיסה אמנם אינה זולה אך היא מקצרת בהרבה את הדרך המשמימה במדבר.

מקדשי אבו סימבל זכו לפרסום ולתהילה עולמית לא רק בשל החזית המפוארת וציורי הקיר בתוך האולמות הפנימיים, אלא בעיקר בשל מבצע ההצלה והשימור שערך כאן ארגון אונסק"ו בשנות ה- 60 (UNESCO- ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם). מבצע הצלת המקדשים באזור נוביה (Nubia) הוא דוגמא חיובית לשיתוף פעולה בינלאומי בין 50 מדינות שתרמו את חלקן בכסף ובידע. אזור נוביה משתרע בין האשד הראשון והרביעי שעל הנילוס והוא עשיר במחצבי נחושת וזהב, ומכאן גם מקור שמו במצרית עתיקה (Nbaw=זהב). החלק הדרומי של נוביה נקרא בעת העתיקה "כוש" וזהו השם המקראי הכולל לאזור  סודאן ואתיופיה של ימינו.

באזור נוביה הקימו המלכים הפרעונים עשרות מקדשים מפוארים שרובם שרדו את פגעי הזמן, בעיקר בשל האקלים היבש. אך מסתבר שמה שהאקלים והסביבה הטבעית הצליחו לשמר במשך אלפי שנים, יכול האדם להרוס במחי יד. מיד עם תחילת עבודות ההקמה של סכר אסוואן בשנת 1960 התברר כי מי הנהר צפויים לעלות על גדותיהם ולהציף עשרות איים וגדות נהר בהם מתגוררים עשרות אלפי בני אדם ולהביא להרס המבנים העתיקים שגילם יותר מ- 3,200 שנים.

כאן נכנס ארגון אונסק"ו לתמונה. הפעילות החלה בקמפיין עולמי להצלת האתרים  הנוביים במצרים, נמשכה בגיוס כספים ויושמה לבסוף בהצלתם ושימורם של 20 מקדשים, כתובות עתיקות, שערי ניצחון ובתי תפילה. חלק מהפריטים הארכיאולוגיים הללו פורק והוענק כמחווה של הוקרת תודה למדינות התורמות אשר גאות לארח במוזיאונים שלהן פיסות תרבות ממצרים העתיקה: את שער הכניסה המפואר לעיר קלאבשה (Kalabsha) ניתן לראות במוזיאון המצרי בברלין, מבנה התפילה הקטן של המלך תותמוזס ה-3 מוצג לראווה במוזיאון המצרי בטורינו ואילו המקדש מדנדור (Dendur) שוכן אחר כבוד במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. פעולות ההצלה והשימור נעשו במרוץ נגד הזמן, משום שככל שהלכה והתקדמה הקמת  הסכר כך הלכו ועלו מי הנהר בקצב מדאיג של 3-5 מטר בשנה (בין השנים 1964-1967 לבדן עלו פני המים בנהר בכ- 15 מטר !). למרות ההצלחה היחסית של הפרויקט נותרו עם סיומו בשנת 1980 עשרות מבנים אותם לא ניתן היה לשמר או לשעתק מחדש וכך הם אבדו לעד במי הנילוס.

 

 

 

 

אבו סימבל- מתנת הנילוס

גולת הכותרת של פעולת השימור באזור נוביה היא הצלת המקדשים של רעמסס השני באבו סימבל. בשל המימדים האדירים של המבנה ופרטי אמנות הקיר הרבים  הוחלט כי האפשרות הטובה ביותר היא לנסר ולפרק את המבנים ולהעתיק אותם למקום אחר. במרחק של  180 מטר מגדת הנילוס הוקמה גבעה מלאכותית שמפלס הקרקע שלה גבוה בכ- 60 מטר מפני הקרקע באתר המקורי. בתוך הגבעה נחצב חלל ענק ולתוכו הוקמו מחדש המקדשים המקוריים, שנפחם למעלה מ- 11 אלף מ"ק.

הדרך ממסוף האוטובוסים באבו סימבל ועד למקדשים עוברת ב"מלכודת תיירים" ממוסחרת היטב. עשרות חנויות ודוכנים המציעים פריטים ומזכרות הקשורים למקדשים. בקופת הכרטיסים משתאים שוב למראה הישראלים שהגיעו לכאן, מציצים בדרכון לראות שלא מדובר במתיחה, ותוך מספר דקות הליכה עם קבוצות התיירים אנו ניצבים אל החזית המפוארת של המקדשים.

למראה ארבעת פסלי הענק החצובים בסלע בדמותו של רעמסס השני קשה שלא להתפעם. הדבר הדומה ביותר שעלה בזכרוני הוא חווית ההליכה בואדי מוסא ומראה ה"חאזנה" (הקבר) הנבטי שבפטרה הירדנית. ואכן, מאוחר יותר שמענו מפי מוחמד המדריך המקומי כי זכות הראשונים לגילוי של פטרה ואבו סימבל היא של החוקר השוויצרי לודוויג בורקהארט (Burckhardt) שהגיע לכאן בשנת 1813. כאשר בורקהארט גילה את המקדשים הם היו מכוסים בחול המדבר כמעט עד מלוא גובהם. רק ארבע שנים לאחר מכן, בחודש אוגוסט 1817, הצליח החוקר האיטלקי ג'ובאני בלצ'וני (Belzoni) לחדור ולהיכנס אל האולמות הפנימיים של המקדש.

המקדשים באבו סימבל נבנו במשך 20 שנה והם מתוארכים לשנת 1265 לפני הספירה. הם הוקמו על ידי רעמסס השני, שעל פי ההשערה הרווחת זהו פרעה בן השושלת ה- 19 המוכר לנו מספור יציאת מצרים (המומיה האותנטית שלו נמצאת  במוזיאון המצרי בקהיר). הפסאדה (החזית) המרשימה של המקדש בנויה מארבעת פסלי המלך רעמסס השני הנישאים לגובה של 20 מטר כשעל ראשו כתר המסמל את השליטה במצרים העליונה והתחתונה. משקל הראש לבדו הוא למעלה מ- 16 טון. על מנת שנוכל להתרשם ממורכבות מבצע השימור של הפסל, המדריך מוחמד מציג בפנינו תצלום מחודש אוקטובר 1965 ובה רואים כיצד נוסר החלק המקורי של הראש והודבק באמצעות מנופים וסולמות ענקיים באתר החדש.

המשקוף העליון של הכניסה מעוטר בתחריט ובו 22 דמויות קופי בבון המסמלים את הסגידה לשמש. בין ארבעת פסלי הענק ניתן לזהות דמויות נשיות, בראשן זו של המלכה נפרטארי, אשת המלך. לאחר שמיצינו את חווית הצילום של החזית המרשימה, אנו נכנסים פנימה עם שאר קבוצות התיירים להתרשם מהאולמות הפנימיים. עצם המחשבה כי כל המכלול הזה פורק והורכב מחדש בתוך גבעה מלאכותית מעוררת התפעלות לא פחות מהיופי האמנותי האותנטי.

בדלת הכניסה ניצב שומר בדואי לבוש גלימה לבנה, כשהוא אוחז בידו את מפתח השער המוזהב אשר מעוצב בצורת הסמל ענח (מעין צלב שבראשו מעגל). הענח הוא אחד הסימנים (הירוגליפים) הנפוצים בכתב המצרי ופירושו המילולי הוא "חיים". מוטיב חוזר באמנות המצרית הוא מפגש בין שתי דמויות המעבירות ביניהן את סמל הענח כאות של הענקת חיי נצח. יש המצביעים על כך שהענח מסמל באופן ציורי גם את מפת מצרים: הקו הניצב הוא הנילוס והמעגל בראשו הוא הדלתא. הדמיון המתבקש לצורת גוף האדם יכול אף הוא להסביר את משמעות הסימן "חיים".

המקדש הוא קומפלקס חדרים ואולמות הבנוי בצורה סימטרית ומכיל פסלי ענק, עמודים חצובים וציורי קיר צבעוניים. עיקר חשיבותם של ציורי הקיר אינו רק בהיבט האמנותי והאסתטי, כי אם גם בתיאור אירועים ודמויות היסטוריות, רובם עוסקים במסעות הכיבושים ובמלחמות. הציור המפורסם והחשוב מכולם מתאר את קרב קדש שנערך באזור סוריה של ימינו בשנת 1286 לפני הספירה, היא שנת מלכותו החמישית של המלך רעמסס השני. ציור קיר הנמצא באולם העמודים הגדול מתאר במרכזו את המלך הפרעוני רעמסס השני בכבודו ובעצמו, כשהוא רוכב על כרכרת מלחמה ויורה חצים למול האויב הנסוג ונלקח בשבי.

אנו ממשיכים ועוברים בין החדרים ומגיעים אל החדר הקטן הנמצא מצפון לאולם העמודים. זהו אולם הדביר, בו ניצבים פסליהם של האלים אמון-רע, רע-הרקטי, פתאח וכן של המלך רעמסס השני עצמו. שלושת האלים הללו היו מושאי הערצה חשובים בתקופת רעמסס השני, ומוקדי הפולחן שלהם היו בהליופוליס (כיום פרבר של קהיר), תבאי (לוקסור) וממפיס (אזור גיזה). הדביר תוכנן ונבנה ע"י האדריכלים המצריים הקדמוניים כך שרק פעמים בשנה (ב-20 בפברואר וב- 20 באוקטובר) יחדור אור השמש פנימה ויאיר שלושה פסלים: שני אלי השמש והמלך. פסלו הקטן יותר של האל פתאח נותר תמיד בחושך, היות והוא מיצג את בעלי המלאכה הפשוטים…

רעמסס השני לא הסתפק במקדשים שיאדירו רק את עצמתו שלו, ולציון שנת מלכותו ה- 24 בנה בסמוך העתק מוקטן של המקדש הגדול אותו העניק לאשתו האהובה המלכה נפרטארי, שדמותה חצובה בסלע החזית בגובה 10 מטרים כשהיא  ניצבת לצדו של המלך. זהו המקדש הראשון שהוקדש במצרים לאשה, וגם המקום היחיד בתרבות המצרית העתיקה בו ניתן לראות דמות אשה הזהה במידותיה הפיזיות עם אלה של הגבר שלצדה, שכן המראה השכיח באמנות המצרית הוא שגובה האשה מגיע רק עד לברכיים של המלך. השיוויון בין המינים בא לביטוי גם בתוך המקדש, באחד מציורי הקיר בהם נראים בני הזוג המלכותי כשהם מתחבקים בחום וברכות. על כותרות העמודים נראית גם חתחור, אלת האהבה, המוזיקה והמחול המצרית. דמותה מיוצגת לרוב כפרה קדושה המסמלת שפע ופריון.

כשהתבוננתי בפעם האחרונה מבעד לחלון המטוס אל עבר המקדשים המפוארים של אבו סימבל, נזכרתי בדבריו של החכם היווני הירודוטוס שכתב לפני יותר מ- 2400 שנה כי "מצרים היא ארץ שנתקבלה כמתת- מתנתו של הנילוס". "ואילו אבו סימבל היא מתנתה של מצרים לעולם", הוספתי משלי.

 סכר אסוואן במספרים

גובה הסכר: 111 מ'.

אורך (בחלק העליון): 3.6 ק"מ

רוחב (בבסיס הסכר): 980 מ'.

נפח המילוי של מבנה הסכר: למעלה מ- 43 מיליון קוב. 

משך ההקמה: 11 שנה בדיוק (ינואר 1960- ינואר 1971).

כושר התפוקה של התחנה  ההידרו-אלקטרית: כ- 2 מיליארד קילוואט. 

מספר הפועלים שהשתתפו בהקמת הסכר: כ- 35,000 , רובם ממצרים.       

עלות הפרוייקט (משוער): 1,500 מיליון דולר. 

אגם נאצר (מדרום לסכר):

שטח: 5,250 קמ"ר.

אורך:  כ- 500 ק"מ (350 ק"מ בשטח מצרים, 150 ק"מ בשטח סודאן).

רוחב ממוצע:  15 ק"מ.

עומק ממוצע: 85 מ'.

נפח האגירה באגם נאצר: למעלה מ- 160 מיליארד קוב.

כמות המים המתאדים: כ- 6 מיליארד קוב בשנה. 

 הנילוס- מהלכו של הנהר

לנילוס, הנהר הארוך ביותר בעולם (למעלה מ- 6,800 ק"מ), יש שלושה מקורות הזנה עיקריים: הנילוס הכחול, שמקורו באגם טאנה הנמצא ברמות הגבוהות של אתיופיה ( 1,700 מ' מעל פני הים) והנילוס הלבן שמקורו בימת ויקטוריה שבאפריקה המשוונית בגבולן של קניה, טנזניה ואוגנדה. שני נהרות אלה זורמים מדרום לצפון עד נקודת המפגש באזור חרטום שבסודן. מכאן ואילך זורם הנהר המאוחד עד הגיעו לאזור קהיר, שם הוא מתפצל לשתי זרועות היוצרות את שפך הדלתא של מצרים התחתונה הזורמת אל הים התיכון. מצפון לחרטום מצטרף לנילוס מקור הזנה שלישי, נהר העטברה, שאף הוא מגיע מאתיופיה.

הנילוס הכחול מספק בממוצע למעלה מ- 50 מיליארד קוב מים בשנה ואילו הנילוס הלבן מוסיף עוד 30 מיליארד קוב. לשם השוואה, מדינת ישראל צורכת בשנה מעט יותר מ- 2 מיליארד קוב מים בשנה. נהר העטברה תורם עוד 10 מיליארד קוב אך אלה מתקזזים מהמאזן הכולל בשל ההתאדות הגבוהה באזור סודאן. מכאן שלאזור הסכר הגבוה של אסוואן מגיעים כ- 80 מיליארד קוב מים בשנה, רובם בין החודשים יולי-אוקטובר. מים אלה מספקים את כל צרכיה של מצרים המנצלת את רוב המים מבלי לתרום כמעט דבר לספיקה הכוללת. אתיופיה לעומת זאת, שבתחומה נמצא המקור החשוב של הנילוס מנצלת רק אחוזים בודדים מן המים הללו.

 

  • כל הזכויות על התמונות שייכות לד"ר בני פירסט
Facebook
Twitter
Email
LinkedIn

יש לך מייל מהעציץ שלך

זה אולי נשמע קצת כמו מדע בדיוני, אך מדענים הצליחו ליצור מערכת שבה צמח יכול לחוש בקיום של חומר נפץ בקירבתו. בתגובה, ברגע הזיהוי הצמח

קרא עוד »

נמיביה

נמיביה היא מדינה  צעירה יחסית שקיבלה את עצמאותה רק בשנת 1990. שטחה גדול – פי 40 ממדינת ישראל אך מספר התושבים פחות מ- 3 מיליון. 

קרא עוד »