היא אחת המדינות הסגורות ביותר בעולם. הייתה תחת שלטון האיטלקים, במשך עשרות שנים, עד מלחמת העולם השנייה, ומאז סובלת מעימותים מתמשכים עם השכנה אתיופיה. ב- 2018 נחתם בין שתי המדינות הסכם שלום. 50% מהאוכלוסייה הם נוצרים וכ- 50% מוסלמים. יש לה רצועת חוף ארוכה מאוד לאורכו של הים האדום. אין בה כמעט תיירים. הממשל שם נוקשה ביותר ואין הרבה חירויות לאזרחים. צעירים רבים נמלטים מהמדינה בשל היעדר פרנסה וגם משום שאינם רוצים לשרת בצבא, שבהחלטה של רגע עלול להשאיר אותם בשרות למשך שנים רבות. זו אריתריאה. מדינת עולם שלישי, משוסעת, שבטית. אפריקה במלוא הדרה.
כשטיילנו באריתריאה ידעו השלטונות מראש על כל צעד שעשינו. לא יכולנו לסטות מהמסלולים שקבענו ואושרו מלכתחילה. היו ימים בהם עוכבנו שעות רבות עד לקבלת האישור ליציאה מהמלון. מעבר לכך לא הרגשנו בנוכחות פיסית המתחקה על עקבותינו, אבל התחושה הייתה קיימת. עיר הבירה אסמרה שוקקת פעילות ויש בה בתי קפה נחמדים ומסעדות טובות ואוכל מקומי עם טעם טוב.
מחוץ לערים הגדולות לא קשה להבחין שהפרנסה קשה מאוד. הנוף הוא מדברי הררי והדרכים המקסימות אינן מתוחזקות, והתנועה בהן דלילה ביותר. למרות שהתקבלנו בכל מקום בסבר פנים יפות, פניהם של התושבים אטומות, ואין בהן הבעות צחוק או חיבה. זו אחת המדינות העניות, והדבר ניכר בכל מקום שתפנה.
זו אסמרה – ASMARA הבירה, מסעדות ובתי קפה מקומיים נחמדים. אין גורדי שחקים וסגנון הבנייה הוא איטלקי.
הדייש נעשה עדיין בשיטות מסורתיות וידניות. בכפרים הבקתות עם גגות קש ובסיסיות ביותר.
שווקים בדרך לעיר לעיר KEREN ובתוכה. ההיצע מאוד דל.
בתחנה המרכזית, ממתינים בסבלנות בתור לאוטובוס.
ממשיכים בדרך מדברית יפהפיה לכפר HAGAZ
הנהר חרב בימי הקיץ והבאר היא מקור החיים. כמובן שגם הילדים נוטלים חלק בהובלת המים.
הפעילות סביב באר המים בכפר HAGAZ שוקקת ומהווה מקום מפגש. הכפר עצמו ציורי ומינימליסטי.
הלבוש המסורתי צבעוני ובולט לעין.
בדרך חזרה לאסמרה
מוסלמים ונוצרים מהווים את רוב האוכלייה באריתריאה
לנוע ברכבת זה רק לצורך החוויה. עצירות רבות, מהירות איטית ומושבי עץ. קר בקרון והנסיעה אינה תענוג גדול.
עיר הנמל המדברית מסאווה MASAWA מהווה נקודת יציאה לאיים באזור וגם לשבטי הבדווים.
כמנהג הבדווים התקבלנו בחמימות וזיכנו לקפה שנעשה כמיטב המסורת, כמו בימים עברו.
ביקשנו להגיע לאחד האיים שיש בהם פעילות אך אושר לנו להגיע לאי מבודד וצר DOHUL ISLAND כשלרשותינו ספינה לא מהחדישות והמפנקות ביותר.
האי צר, כ- 40 מטר רוחבו וקיוינו שבלילה לא נישטף על ידי גל שאפילו לא צריך להיות גבוה במיוחד.
אין הרבה מה לעשות על אי נידח זה אבל לא היה רע לתפוס קצת שלוה כשפה ושם מקפץ דולפין במרחק לא רב. הלילה עבר בשלום ולאחר ארוחת הבוקר אנחנו מבקרים קצרות באי DURGHELA בנמל הדייגים.
הותר לנו לבקר בעוד כפר – ADIKEYH הנמצא דרומית לאסמרה. הדרך מאוד יפה ובכפר היה זה יום שוק מאוד צבעוני. השלטון במדינה ידוע באכזרויותו, ויש ידיעות על עינויים קשים שעוברים מתנגדיו.
לא רגילים לראות שם תיירים ואנחנו מהווים מוקד עניין.
הביגוד צבעוני ויפה. הגברים והנשים כמובן מתקבצים בקבוצות נפרדות.
באריתריאה חיים כששה מיליון אזרחים, שיעו הילודה במדינה הוא 5 ילדים לאישה, בממוצע. היא נמצאת במקום ה-180 במדד הפיתוח האנושי. תוחלת החיים נמוכה מאוד ועומדת על 58 שנים. יש במדינה 9 קבוצות אתניות שונות, אבל הקבוצה הגדולה ביותר היא התגרים.
בדרך הביתה נפרדנו גם מהעץ שהוא אחד מסמליה של אריתריאה, ומופיע על שטרות הכסף – פיקוס השקמה.
