דיאן פוסי, חוקרת הגורילות הראשונה – מותה של אגדה

את דממת ערב חג המולד של שנת 1985 בשמורת "הרי הגעש" (Parc des Volcans) שברואנדה החרידה רק צעקתה האחרונה של ד"ר דיאן פוסי (Dian Fossey), חוקרת הגורילות המפורסמת. אלמוני פרץ לבקתת היער שלה קריסוקה (Karisoke) ורצח אותה בסכין ארוכה (מצ'טה). יומיים לאחר מכן, כאשר דיפלומטים מערביים בניירובי דיווחו לתקשורת העולמית על המקרה, הם הביעו פליאה על המניע לרצח שכן "כולם ידעו שאין לה דבר, לא כסף ולא דברי ערך". כיום, 35 שנים לאחר הרצח, יודעים הכול להעריך היטב את תרומת מחקרה המדעי של פוסי לשינוי יחס האדם כלפי גורילות ההרים.

דיאן פוסי, צעירה אמריקנית מקליפורניה (נולדה ב-1932) היתה מרפאה בעיסוק והתמחתה בטיפול בחולי שחפת ובילדים מוגבלים. ביקורה הראשון באפריקה היה ב-1963, לאחר ששמעה חוויות מטיול של ידידה טובה. היא אספה את חסכונותיה, נטלה הלוואה גדולה מהבנק ויצאה למזרח אפריקה. שניים מהמקומות שבהם ביקרה עתידים היו לשנות את חייה: הר מיקֶנוֹ (Mikeno) במזרח קונגו, שם ניהל פרופ' ג'ורג' שָאלֶר (Schaller, יליד 1933) ב-1959 את מחקריו על גורילות ההרים; וערוץ אולדובאי (Olduvai) שבצפון טנזניה, שם פגשה בד"ר לואיס ליקי (Leaky), האנתרופולוג הנודע. מוקסמת מעבודתו של שאלר ונלהבת מאישיותו של ליקי, שבה פוסי לעבודתה בארצות-הברית בכדי להחזיר חובותיה לבנק. ארבע שנים לאחר מכן פנה אליה ליקי והציע לה לצאת למחקר ארוך טווח כדי להשלים את מחקריו של שאלר.

פוסי אמנם היתה האשה הראשונה שחקרה גורילות הרים אך לא היחידה בתחום, שכן ד"ר ליקי סבר כי לנשים כישורים טובים המתאימים למחקר שדה העוסק בקופי אדם: סבלנות, הבחנה בפרטים ורגישות גבוהה ליחסי הורים-צאצאים. עוד טען ליקי כי לנשים אמפתיה טובה יותר כלפי בעלי חיים, תכונה נדרשת במיוחד בחקר התנהגות קופי אדם, שעולמם הרגשי מפותח ביותר. כך יצאו לדרך ה"מלאכיות של ליקי", שכונו גם "נשות האֶייפִּים" (קופי-על, Apes): ג'יין גוּדוֹל (Goodall) הבריטית נשלחה ב-1966 לשמורת גומבה שבטנזניה לעקוב אחר השימפנזים, דיאן פוסי יצאה שנה לאחר מכן ליער וירונגה (Virunga) שבקונגו, ובירוטה גלדיקס (Galdikas) הקנדית נשלחה לאינדונזיה, להתחקות אחר אורחות חייו של האורנגאוטן.

בספטמבר 1967, כחצי שנה לאחר שהחלה בעבודתה, ובשל מהומות פוליטיות בקונגו, נאלצה פוסי להעתיק את מחקרה לעברו האחר של יער וירונגה, אל רואנדה. כאן הקימה מחנה קבע שאותו כינתה "קריסוקה", שילוב שמות שניים מהרי הגעש החולשים על הסביבה: Karisimbi, Bisoke. יער וירונגה נחלק מדינית בין קונגו, רואנדה ואוגנדה, והוא משמש בית הגידול הטבעי היחיד בעולם של אוכלוסיית גורילות ההרים (Gorilla Gorilla beringei), ולכן היה לשמורת הטבע הראשונה שהוכרזה באפריקה, בשנת 1925. גורילות ההרים הוא תת-מין ייחודי של מין הנקרא גורילה מזרחית, ולפי סקרים אחרונים נותרו ממין זה כ-700 פרטים בלבד, בעוד שבשנות החמישים של המאה הקודמת נאמד מספרם בכ-4,000 לפחות (המין השני, גורילת השפלה או גורילה מערבית, שוכן במערב אפריקה והוא מונה כמה אלפי פרטים).

במשך 18 שנים ניהלה פוסי מחקר יעיל על גורילות ההרים, בעיקר משום שהצליחה לרכוש את אמונם של הקופים הגדולים. כמו שאלר לפניה, פוסי הוכיחה כי הגורילות אינן תואמות לדימוי האכזרי שיצר לגביהן האדם, שמקורו בתיאורי החוקרים הראשונים מהמאה ה-19, ושטופח מאוד בסרט "קינג קונג", שבו הוצגה  הגורילה כמפלצת צמאת דם וחסרת שליטה. פוסי למדה את דרכי התקשורת של הגורילות, ובתוך חודשים ספורים הצליחה לתקשר איתם באמצעות חיקוי הבעות הפנים, שפת הגוף והשמעת קולות. אחד הגילויים החשובים שלה היה כי הגורילות משקיעות זמן ניכר של היום במשחק לשם הנאה, בהשוואה לשאר קופי העל: ריצה, טיפוס מהיר על עצים, רדיפה ו"קרבות" שעשוע, כאשר המשחק הוא לרוב יוזמה של הגורים והמתבגרים, ואילו הגורילות הבוגרות מצטרפות אליהם.

אהבתה של פוסי לגורילות "שלה", (כך כינתה אותן), הביאו אותה לכדי קרבה רגשית יוצאת דופן אליהן, ואולם, מסירותה לגורילות עוררה עוינות מצד כמה מבני האדם שעבדו עמה, שסברו כי היא רואה את טובת הגורילות על פני טובת בני האדם, וכי היא קיצונית מדי בהתנהגותה כלפיהם. סטודנט צעיר בשם אלן גודול (אין קשר משפחתי לג'יין) שהחליף ב-1970 את דיאן בניהול המחנה למשך שישה שבועות, תיאר בספרו "בעקבות הגורילות" כי פוסי נהגה לירות בבקר ולאיים על ילדי הרועים שיסתלקו משטחי המחיה של הגורילות. מבחינתה, פוסי "מינתה" עצמה לאחראית בלעדית לחיי הגורילות, וסברה כי כל האמצעים כשרים כדי להגן עליהן.

בשל כך קמו לה מתנגדים רבים, כולל בשלטון הרואנדי. אויביה העיקריים היו הציידים הבלתי חוקיים (poachers) שנהגו להרוג גורילות לפרנסתם, ומכרו את ראשיהן להכנת פוחלצים, ואת כפות ידיהן כמאפרות למזכרת. כאשר פוסי תפסה צייד כזה היא נהגה לערוך לו "משפט שדה", למרוח את פניו בגללי גורילות ולבעוט באשכיו. יחסה אליהם החמיר לאחר שבדצמבר 1977 הרגו ציידים את דיגיט, זכר גורילה כסוף-גב שאליו נקשרה במיוחד, וראשו נכרת.

משך שנים רבות עטף ערפל את נסיבות הירצחה של פוסי, עד שב-2001 התברר כי מושל המחוז דאז, פְּרוֹטֶה זיגירָנְגיזָארוֹ, שכונה "מִסייה Z", הורה על הרצח. מסייה Z היה מראשי המתנגדים  לתפישת עולמה, ובין היתר הפעיל רשת של ציידים בלתי חוקיים. דיאן פוסי ידעה על כך ואיימה לחשוף את הדבר אם לא יורה על הפסקת הצייד, אך מיסייה Z הקדים אותה והורה לחסלה. אדם זה היה גם אחד מראשי מנגנון ההשמדה במהלך הג'נוסייד (רצח העם) שהתרחש ברואנדה ב- 1994.

כיום, כאשר אני מוביל מטיילים לביקור "משפחתי" אצל גורילות ההרים, אני נרגש לראות את אותם ציידים לשעבר שהפכו לסבלים ("from poachers to porters"), המסייעים לנו לאתר את הגורילות בשמורה. זהו, לדעתי, הביטוי האמיתי לניצחון דרכה של דיאן פוסי, שהבינה כי שימור  הגורילות נועד בין היתר לסייע לבני האדם. המילים שרשמו המקומיים שעבדו עמה, על קברה שביער וירונגה, הצמוד לזה של דיגיט אהובה, מבטאות זאת היטב:

"איש לא אהב את הגורילות יותר ממנה.

נוחי בשלום, חברה יקרה. מוגנת לעולמים, באדמה קדושה זו.

כי כאן הוא ביתך, לכאן את שייכת.

אַת, האשה הבודדה ביער, אהבת את רואנדה ונתת את חייך למען הגורילות בווירונגה.

מרכז קָריסוֹקֶה שהקמת העניק לך שלווה ואהבה,

אותן אי אפשר למחות באמצעות שום סכין."

קישורים:

סרטון המראה את דיאן פוסי עם הגורילות:

http://www.youtube.com/watch?v=SZvmzDMEKt0

אתר הבית של סרט הקולנוע "גורילות בערפל" המבוסס על חייה של פוסי (במאי: מייקל אפטד, 1988):

http://www.imdb.com/title/tt0095243/