הגלריה הלבנה של הסהרה – מסע אל המדבר הלבן ואל נאות המדבר בחרייה ופראפרה שבמצרים

White-desert-egypt-600x206

מי אמר שמדבר הוא מקום משעמם, חדגוני ושומם? אלה שעדיין סבורים כך, יופתעו מאוד לגלות כי בלב המדבר המערבי שבמצרים נמצא אזור יוצא דופן, המשלב מרחב של דיונות ענק זהובות ופסלי אבן גיר בצורות משונות. המדבר הלבן, הנמצא בין נאות המדבר של בחרייה ופראפרה, מהווה מוקד משיכה לחובבי צילום, לגיאולוגים ולמטיילים אשר מופתעים לגלות גן פסלים טבעי באמצע הסהרה.

המדבר המערבי מתחיל ממש ליד הפירמידות של גיזה הנמצאות מדרום לקהיר. כמה דקות נסיעה מערבה, והנוף העירוני של השיכונים החדשים ומלונות הפאר הולך ונעלם ואנחנו כבר במרחב מדברי. מכאן ועד לנווה המדבר בחרייה מוביל כביש צר באורך של 360 ק"מ, שסביבו אין כל סימני ישוב או פיתוח, למעט מסילת הרכבת המשמשת להעברת מטענים ממכרות הברזל שליד בחרייה.

המדבר המערבי, שהוא אחד מארבע יחידות המשנה הגיאוגרפיות של מצרים (האחרות הן חצי האי סיני, המדבר המזרחי ועמק הנילוס), נקרא כך משום שהוא נמצא ממערב לעמק הנילוס. אך למעשה הוא מהווה הקצה המזרחי של המדבר הגדול בעולם, הסהרה, המשתרע לרוחבה של יבשת אפריקה מהים האדום ועד לחופי האוקיינוס האטלנטי של מרוקו ומאוריטניה. המדבר המערבי מאופיין במישורים גדולים המכוסים חול או חמאדות (מישורי צרירים), וביניהם מצויים שקעים מורפולוגיים אחדים בהם יש נביעה של מי תהום גבוהים, אשר הביאו להתפתחות נאות מדבר.

המדבר הזה היה תמיד מסתורי, ועמים שונים קשרו לו אמונות ואגדות שונות. המצרים הקדמונים סברו שכאן היה ביתו של האל סת, אשר נחשב לאדונה של מצרים העליונה ודמותו סומלה בחיה דמיונית גדולת אוזניים. סת, שהיה מקושר למדבר ולסערות, רצח את אחיו אוסיריס, אל האדמה והצומח, שבמותו סימל את הבצורת השנתית בעמק הנילוס. רק הולדתו המחודשת בדרך נס הביאה לגאות מחודשת של הנהר, אך אחיו הרוצח קיבל את העונש ונשלח להתגורר במדבר. גם היוונים הקדמונים "שיכנו" במדבר זה את דמות המכשפה של מדוזה (Medusa), שהייתה בת התמותה היחידה מבין שלוש הגורגונות.

השם "המדבר המערבי" ניתן לאזור זה על ידי הבריטים במאה ה-19, והוא בא להגדיר מבחינה פוליטית מרחב מסוים מתוך המדבר הלובי,שהיה בשליטתם, ונמצא ממערב לעמק הנילוס שהוא מרכזה של מצרים. אולם הבריטים לא המציאו את השם. כבר בתקופה הרומית נוצרה הבחנה תרבותית ופוליטית בין "צפון אפריקה" ובין "מצרים", וזאת בשל הציוויליזציה המפוארת והשפע הכלכלי של מצרים העתיקה, שהייתה כפופה ישירות לקיסרים של רומא.

כך נוצרה גם הבחנה גיאוגרפית בין שני חלקי המדבר: החלק הגדול יותר כונה "מדבר סהרה" אשר כלל את רוב שטחן של מאוריטניה, מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה של ימינו, ואילו את החלק הקטן יותר כינו הרומאים "המדבר הלובי". בין שני המרחבים הללו נמצא מישור פזאן, שראשיתו בסודאן בדרום והוא מהווה חיץ בין שני חלקי הסהרה שאורכה הכולל, מן האוקיינוס האטלנטי במערב ועד לחופי הים האדום (מפרץ סואץ) במזרח הוא 5,500 ק"מ. מישור פזאן הוא אזור פורה ועשיר בנאות מדבר, והוא זוהה בתקופה הרומאית כמקום מעבר פוטנציאלי מחופי הים התיכון, דרומה אל תוך יבשת אפריקה. במאות ה-15 וה-16 שלטו באזור זה גם השושלות המרוקאיות והאימפריה העות'מאנית.

שטחו של המדבר המערבי (המדבר הלובי) כולו הוא 2.8 מיליון קמ"ר, מתוך זה 600,000 קמ"ר בשטח מצרים, המהווים שני שלישים מכל שטחה. גבולותיו הגיאוגרפיים של המדבר המערבי מעמק הנילוס במזרח ועד מישורי פזאן במערב (מרחק של 1600 ק"מ) ומהים התיכון בצפון (חופי אלכסנדריה ואל עלמיין) ועד רכסי דארפור (בסודאן) שבדרום. תנאי האקלים במדבר הזה קשים ביותר: על פי מספר מדידות שנערכו במהלך המאה ה-20, זהו אחד המקומות הצחיחים ביותר על פני כדור הארץ. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה, מדרום לטריפולי שבלוב הייתה בספטמבר 1922, והיא עמדה על 58 מעלות צלזיוס.

המדבר המערבי בנוי על מצע קדום של סלעי יסוד המשתייכים למסיב הערבו-נובי, מעליו אבני חול נוביות ומעליהן סלעי גיר בשילוב עם סלעי חול מתקופות צעירות יותר. היות ובמדבר כמות המשקעים זעומה (הממוצע השנתי עומד על כחמישה מ"מ בלבד), ברור שהמים מגיעים ממקום אחר לגמרי. מקורם של מים אלה הוא בגשמים הטרופיים העזים היורדים ברמות הגבוהות של מרכז ומזרח אפריקה (בעיקר באזור הרי סימיין ורמות חבש שבאתיופיה), מרחק של מאות ק"מ ממקום נביעתם במדבר.

מי הגשמים מחלחלים בתהליך איטי צפונה אל המקום הנמוך, כלומר אל החלק המזרחי של מדבר הסהרה. הופעתם של מים על פני הקרקע, בעיקר באזורים הנמוכים מן המרחב, היא זו שיצרה את נאות המדבר המפורסמות, הממוקמות בשקעים טופוגרפיים. בשקעים האלה מי התהום גבוהים, וכתוצאה מכך נוצר שם מקבץ של מעיינות טבעיים המהווים מוקד להתפתחות צמחיה וחיים אנושיים. הייחוד והבולטות של נאות המדבר הללו גוברת לאור העובדה כי מדובר בנאות בודדות (שבע בלבד), הפרושות על פני שטח עצום של כ- 600,000 קמ"ר. נאות אלו הן  (מצפון לדרום): קאטרה, סיווה (ראה טבע הדברים 134), בחארייה, פאראפרה, דאחלה, חארג'ה ופאיום. מלבדן יש מספר שקעים קטנים שגם בהם התפתחו נאות מדבר (כורכור, ואדי ראייאן, ואדי נאטרון וקרע).

קיימות מספר השערות לגבי סיבת היווצרותם של השקעים המדבריים, אך ההסבר המקובל ביותר הוא כי פעולת הרוח היא זו שהביאה להיווצרותם, ומכאן גם השם "שקעים איאוליים" (כלומר שקעים שנוצרו על ידי סילוק החול בעזרת הרוח). הדבר דומה לנשיפת חזקה של אויר על חול בנקודה מסוימת, דבר שיגרום להיווצרות שקע. התוצאה של פעולת הרוחות היא אחידה וביטוי לכך ניתן לראות במבנה השקעים אשר מוקפים במצוק סלעי תלול, המשתפל אל קרקעית השקע שבו התפתחו  נאות המדבר המוריקות. קרקעית השקע נמוכה טופוגרפית מהמרחב המדברי, וברוב המקרים אף נמוכה מגובה פני הים בכמה עשרות מ' (שקע קטרה נמצא בגובה 135 מ' מתחת לגובה פני הים, שקע פאיום 45- מ' ושקע סיווה בגובה 25- מ').

נתונים טבעיים אלה, בנוסף למקורות המים הזמינים היוו מוקד משיכה לבני האדם היות וניתן היה להתגורר כאן במבני קבע, עליהם ניתן להגן מקו המצוקים. מי התהום בנאות המדבר המערבי מנוצלים כיום באופן אינטנסיבי על ידי מצרים, אך מומחי מים טוענים כבר שנים רבות כי שאיבת היתר שמצרים מקיימת באזור השקעים המדבריים, תביא לפגיעה בכמות ואיכות מי התהום הללו, שמפלסם הולך ויורד בקצב מהיר. משום כך פיתחו בשנות ה-70 מומחי "המרכז הלאומי לחקר המים במצרים" את חזון "העמק החדש", לפיו תוקם תעלה שתוביל מים (בשאיבה) מאגם נאצר בדרום, אל נאות המדבר המערבי, על מנת שניתן יהיה ליישב באזור זה כעשרה מיליון בני אדם ובכך להביא לפיזור של האוכלוסייה.

אורכה המתוכנן של התעלה הוא 240 ק"מ והעלות המשוערת של הפרויקט היא כשני מיליארד דולר. למרבה הצער, הפרויקט שנחנך רשמית על ידי הנשיא מובארק בינואר 1997 לא מצליח להתממש, היות וקשה לשכנע את תושבי מצרים לעקור מעמק הנילוס והדלתא הפוריים. וכך ממשיכה כ-90 אחוז מאוכלוסיית מצרים (שהם למעלה מ-90 מיליון נפש) להצטופף בשטח צר מאוד לאורך אפיק הזרימה והדלתא של הנילוס המהוה רק כארבעה אחוזים(!) משטח המדינה.

כשלון החזון פוגע במצרים לא רק באי היכולת לפזר את האוכלוסייה אלא גם בהיבט החקלאי, שכן נאות המדבר המערבי הן בעלות פוטנציאל חקלאי גדול: מצרים המייבאת כיום כמחצית מהתוצרת החקלאית שלה, יכולה הייתה לצמצם את תלותה במדינות אחרות וזאת על ידי הפיכת העמק החדש לאסם תבואה נוסף, מהלך שיש בו לעודד את הייצור המקומי ולסייע במצוקת האבטלה. מנגד, אלה הפוסלים את פרויקט העמק החדש טוענים כי מי התעלה יהיו בסכנת התאיידות בשל החום הגבוה, אך מבדיקות שנעשו עולה כי כמות המים שיתאיידו בתעלה במשך שנה שלמה שווה לכמות המים שמתאדה ביום אחד בלבד באגם נאצר.

 מאז ומעולם נמשך האדם אל המדבר המסתורי והמאתגר. במהלך ההיסטוריה של חקר המדבר נוצרו שישה צירי תנועה שחיברו בין הים התיכון למדבר. אחד מהם הוא דארב אל ארבעין: דרך זו יוצאת מאזור דארפור שבסודאן, עוברת באזור נאת המדבר חארג'ה ומגיעה עד לעיר אסיוט שבעמק הנילוס (מרחק של כ-1720 ק"מ). המסע הארוך הזה היה מנת חלקם של סוחרי עבדים בעיקר, והוא נמשך כ-40 יום ומכאן מקור השם. כיום, דרך זו ושאר הדרכים המדבריות ההיסטוריות אינן בשימוש, היות ועם עליית השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון אפריקה ובמערבה בשלהי המאה ה-19, נוצרה עדיפות לדרך הים המהירה והבטוחה יותר. כתוצאה מכך הדרכים ההיסטוריות הלכו וננטשו, מה שגרם לפגיעה במצבם הכלכלי והחברתי של תושבי המדבר, אשר נותקו מצירי הפעילות הכלכלית העיקרית של כל צפון אפריקה ובעצם נותק הקשר בין הים התיכון מצפון ואפריקה השחורה מדרום.

האירופים הראשונים החלו לחקור ולתור את המדבר המערבי רק בשלהי המאה ה-17. תרומתם הייתה בעיקר בהבאת הטכנולוגיה והידע המודרני ששימש אותם למיפוי ולתנועה במדבר. כך למשל, הרופא הצרפתי צ'רלס ז'אק פונסה, הגיע לנווה המדבר חארג'ה ב-1698, ממש במקרה. הרופא סבר תחילה שהוא נמצא בגדה המזרחית של הנילוס, כאשר הוא היה בעצם ממערב לנהר ובחיפושיו אחר נהר ניז'ר הגיע למדבר המערבי ואף ירד דרומה  לאתיופיה, שם פגש  את הקיסר האתיופי. על המסע הזה הוא כתב את ספרו "מסע לאתיופיה". 100 שנים לאחר מכן, ב-1793,  הגיע לכאן הבריטי וויליאם ג'ורג' בראון, שביקש לחקור את אזור סודאן. גם הוא השאיר תיעוד מרתק של מסעו בספר "מסעות באפריקה, מצרים וסוריה ב-1799".

 לאחר חמש שעות נסיעה מייגעת על הכביש הריק מקהיר, מתחילים לראות כפרים וסימני חיים: חיילים במחסומי דרכים, חקלאים בדרכם הביתה וסוחרים המנסים לפתות אותנו בשטיחים. הגענו סוף סוף אל נווה המדבר נווה המדבר בחרייה, אשר נודע בימי קדם כ"אואזיס הצפוני" (ומכאן גם מקור שמו: "בחרייה" כלומר הקרובה ביותר לים התיכון). נאה זו, הנמצאת 360 ק"מ ממערב לקהיר, היא הנגישה ביותר לעמק הנילוס בזכות הכביש החדש באמצעותו הגענו לכאן ואשר שנסלל ב-1978, המתבסס על תוואי דרך היסטורית ששימשה שיירות של סוחרים. הכביש החדש הביא להתעניינות רבה של תושבים, סוחרים ותיירים אשר החלו לגלות חבל ארץ מרתק שלא היה נגיש קודם לכן. כביש זה חוצה מישורים מדבריים עצומים, כשלצדו מסילת הברזל המשמשת להעברת עפרות הברזל אשר מופקות במכרות שליד בחרייה, שהן המקור העיקרי לתעשיית הפלדה של מצרים.

מכרות הברזל נמצאים ליד העיירה הקטנה מנגם, אשר ממנה והלאה ניתן לחוש כבר בירידה הטופוגרפית אל תוך השקע בו מצויה נאת המדבר: 2,000 קמ"ר של מרחב הנמוך מסביבתו (הגובה הטופוגרפי הוא 128 מ' מעל פני הים) ובבסיסו מספר עיירות קטנות הטובלות בבוסתנים ירוקים וכמה גבעות חרוטיות הבנויות משכבות של אבן חול, וסלעי דולומיט. המצוק שסביב העמק עשוי שכבות של בזלת געשית, אבני גרוסת וסלעי משקע. השקע של בחרייה היה בעבר הרחוק ביצה גדולה, שמקור המים שלה הם מעיינות שנבעו מן האדמה החולית הרכה. בניגוד לגוון הירוק העז של עצי הדקלים והבוסתנים בתחתית השקע, הגבעות שסביב בחרייה עטופות בגרוסת סלעים שחורים, שהקנתה לאזור זה את השם "המדבר השחור".

אוכלוסיית נווה המדבר של בחרייה מגוונת וניתן למצוא בה פלאחים שמוצאם מעמק הנילוס, לובים, בדואים ואף ברברים. להבדיל ממדבריות אחרות, לא קיימת במדבר המערבי תנועה של נוודים, זאת בשל המרחב הגדול והיעדר מקורות מים זמינים, בהשוואה לסיני או הסהרה המערבית. התנאים הטבעיים של האזור מביאים לכך שחלק גדול מהתושבים עוסקים בחקלאות, בעוד אחרים עברו בשנים האחרונות להשתלב  בתהליכי פיתוח התיירות המדברית, המספקים תעסוקה לחלק המתושבי  העמק. בבחרייה למשל, הוקמו בשנים האחרונות שני מלונות בוטיק קטנים, המנצלים את מי התהום ואת המים התרמו-מינראליים לצורכי תיירות מרפא. מלונות אלה הם גם בסיס מצוין ליציאה אל המרחבים המרתקים של המדבר המערבי. אנחנו מתמקמים באחד המלונות הללו ומתקבלים בברכה על ידי המנהל וצוות המקומיים שממהרים להגיש לנו ארוחת ערב בדואית אמיתית. כל מה שצריך כעת הוא טבילה במעיינות החמים הטבעיים של המלון ושינה טובה לקראת הכניסה אל המדבר.

החוקרים המערביים שפקדו את האזור לא מצאו שרידים או עדויות לחיים אנושיים הקודמים לתקופת הממלכה המצרית התיכונה (המאה ה-20 עד המאה ה-17 לפנס"ה). לאור הממצאים באזור בחרייה, נראה כי רק בתקופת השושלת המצרית ה-26 (664 עד 525 לפנס"ה) החל האזור לשגשג מבחינה כלכלית ופוליטית, בעיקר בשל מיקומו כצומת דרכים חשוב של שיירות מן הים התיכון, עמק הנילוס ולוב. מושלי האזור היו בעלי מעמד גבוה ושמרו על קשרים טובים עם שליטי עמק הנילוס.

למחרת בבוקר אנו יוצאים לסיור באתריה של באוויטי, העיירה המרכזית והחשובה מבין שתי העיירות שבנאת המדבר בחרייה, אשר  צמודה לאל-קאסר שהייתה בעבר "עיר הבירה" של הנאה כולה. סמטאות מאובקות, חנויות סוחרים ושפע של עצי דקל הם התפאורה בעיירה מדברית לוהטת זו. הבתים בנויים בשיטה המסורתית של לבני בוץ; הם נמוכים, מכוסים בענפים וכפות תמרים ונבנים לרוב מתחת לעצי הדקל בכדי לזכות ביתר הגנה מקרינת השמש. בחזיתם ניתן לראות את הנשים והילדים יושבים וממיינים את פירות עצי הדקלים והזיתים. אנו עוברים בין החנויות ונהנים מהפנים המחייכות של המקומיים אשר מכירים היטב את המסלול אליו אנו יוצאים למדבר הלבן. נראה כי עובדת היותנו ישראלים כלל אינה מעניינת אותם, והם משקיעים את מירב האנרגיה בנסיון למכור לנו עוד כאפיה או חבילת תמרים נוספת צידה לדרך. מלבד זאת, כולם ממליצים לבקר באתרי העתיקות של בחרייה, שנחשפו לקהל הרחב ממש בשנים האחרונות.

האירופי הראשון שהגיע לבחרייה היה האיטלקי ג'ובאני בלדזוני (Belzoni), אשר ב-1818 כתב על כך בספרו "מסעות וגילוים אחרונים במצרים ונוביה". בטעות, הוא בלבל בין נאות המדבר בחרייה וסיווה. בלדזוני חשף כאן שרידים של מומיות וקברים חצובים בסלע. אחריו הגיעו חוקרים נוספים אשר זיהו ותיעדו את קשת הניצחון הרומית שעמדה בשערי העיר (כיום היא הרוסה ואינה מרשימה), את מקדשי הקבורה התת-קרקעיים ואת מקדשי התפילה.

המחקר החשוב האחרון בבחרייה היה בשנת 1938, על ידי ד"ר אחמד פאקרי, אחד האגיפטולוגים הבולטים של המאה ה-20. פאקרי היה הראשון שתיעד את כל הגילויים שלו ושל קודמיו בספרו "נאות המדבר של מצרים". אחד הגילויים החשובים שלו היה מקדש אלכסנדר, שנחשף בשולי העיירה באוויטי. מקדש זה הוא היחיד שנבנה במצרים במטרה לפאר את שמו של אלכסנדר הגדול ומכאן גם היחיד בו נמצאו איקונות סמליו המלכותיים. המקדש הלא גמור בנוי מאבני חול ולבני בוץ ובו 45 חדרים ואולמות. לדעתו של ד"ר פאקרי, הסמיכות בין המקדש ובין אתר הקבורה הנרחב מרמזת על רצונם של היוונים והרומאים להיקבר בסמוך למקדש ועל ידי כך לזכות ב"הגנה" ובקדושה. למרבה הצער מרבית הממצאים והחרסים שהיו באתר נעלמו, אך ניסיונות השיקום של המבנה יכולים להעיד במשהו על חשיבותו של האתר בעבר הרחוק. בקרוב, מבטיח לנו המדריך המקומי, יוקם כאן מוזיאון קטן ובו תצוגה מודרנית של הפריטים החשובים וכן סקירת חייו של המצביא הדגול אלכסנדר.

אולם הממצאים המרתקים ביותר בבחרייה התגלו בדרך מקרה בשנת 1996, כאשר חמור שהיה שייך, לאחד השומרים באתר החפירות (עבד אל מגיד), נפל לפתע לבור עמוק. הציץ השומר אל הבור והבחין כי בתוכו מונח חפץ גדול, מבריק ונוצץ. קרא מיד לחבריו, חילצו את החמור ויחד עמו את החפץ הגדול אשר התגלה כמומיה מוזהבת. כך נחשף אחד מאתרי הקבורה החשובים במדבר המערבי, גילוי שהוביל להמשך החפירה ולאיתור מספר מומיות נוספות. המומיות הועברו לאחד המחסנים (המכונה כאן "מוזיאון מקומי"…) של מחלקת העתיקות בעיירה באוויטי ושם הן מוצגות לקהל. על המומיות הללו אסור לוותר, מודיע לי הנהג הראשי בשיירה ואנחנו שבים אל באוויטי, קונים כרטיסים ונכנסים אל המחסן, סליחה, ה"מוזיאון": בתוך אולם גדול ניצבים כעשר ארונות זכוכית ובתוכם מומיות מרהיבות או ארונות קבורה ססגוניים. את העין צדה במיוחד מומיה קטנה של ילד או תינוק, שהיה שייך כנראה למשפחת האצולה המקומית.

RolandUnger
RolandUnger

 

בשטח נותרו שתי מערכות קברים ובהן כ-50 מומיות של מבוגרים וילדים, שנמצאו מסודרות בסגנון רומי, כאשר כל הראשים מכוונים אל מרכז האולם. לפי השערת ד"ר זאי אוואס, ראש צוות החוקרים, נמצאות בעיר הקבורה שליד בחרייה עוד כ-10,000(!) מומיות הממתינות לגילוי ומחקר. לטענתו, מומיות אלה שייכות לאנשי האריסטוקרטיה, דבר המעיד על חשיבותו של המדבר המערבי כאזור שנשלט על ידי בני המעמד העליון, ומכאן ניתן להסיק כי השליטה באזורי המדבר הייתה אינטרס חשוב למצרים הקדמונים, משום שבחרייה ושאר נאות המדבר היוו חיץ בפני אויבים ופולשים אפשריים ממערב.

 

המדבר הלבן

נסיעה של כשעתיים דרומה מהעיירה באוויטי ואנו כבר מצויים למרגלותיו של הר הקריסטל (ג'אבל רסאס), המהווה נקודת ציון למעבר מהמדבר השחור אל המדבר הלבן. הר הקריסטל, שאינו אלא גבעה קטנה בצד הדרך, הוא למעשה שרידי מערה שתקרתה קרסה ו"התרוממה" כתוצאה מתהליכי דחיקה גיאולוגיים וכל שנותר ממנה הוא מבנה בצורת קשת קטנה עשויה גבישי קלציט. מבט מקרוב מגלה עולם גדוש ונוצץ, מסודר להפליא, של אין ספור אבנים וגבישים הבוהקים בשמש. מכאן ניתן להמשיך  דרומה לעבר נאת המדבר פראפרה, אך אנו פונים  מזרחה אל המדבר הלבן. אחרי יומיים של נהיגה חדגונית באזורים מיושבים אנו נפרדים מהכביש ומהנוף ההררי המסולע והכהה של המדבר השחור, הזרוע באין-ספור גבישי פיריט שחורים (מינרל המורכב מברזל וגופרית שנוסחתו FeS2). תוך מספר דקות נסיעה הנוף משתנה מכהה לבהיר, הסלעים החדים של המדבר השחור הופכים למרבצי סלע חלקלקים אפורים-לבנים. השקט הקסום והיפה כל כך של המדבר מעניקים לנו חווית נהיגה וחוויה נופית גם יחד. במרחק כבר ניתן לזהות  את  הרי הדיונות של ים החולות הקטן.

צילום: בני פירסט
צילום: בני פירסט

 

קצת לפני השקיעה אנו מגיעים אל  נקודת התצפית אל העמק, שמזכיר צורת תיאטרון טבעי. לעינינו מתגלים לפתע הפסלים המציינים כי הגענו אל הגלריה הלבנה של הסהרה: מרחב מדברי חולי ומסולע, המהווה תפאורה מושלמת למאות פסלי גיר וקירטון בצורות שונות ומשונות. צלליות של בני אדם, פטריות, עוגות קצפת, כדורי גלידה, ראשי תרנגולות וחוגלות, ארנב ואריה, גוף של יונה או סתם גושי אבן בצורות לא ברורות, מתערבבים אלה באלה וגורמים לך לחוש כאילו אתה מתהלך לאטך בתוך גן פסלים מעשה ידי אמן. עבודת הפיסול שיצרו כאן הרוח ויד הזמן מפתיעה, ומעוררת את הדמיון לגבי מהות הצורות ועוד יותר מכך, לגבי עוצמתו של הטבע ליצור מראה נפלא ויוצא דופן שכזה. אין ספק כי הדרך הטובה ביותר לחוות את גן הפסלים הלבן והקסום הזה הוא פשוט לאתר מקום נוח, להקים בו אוהל ולהעביר את הלילה בשוטטות והתבוננות בפסלים הלבנים. וזה בדיוק מה שאנו עושים. תוך מספר דקות מקימים את האוהלים, הצוות המקומי המלווה אותנו מתחיל בהכנת ארוחת הערב, ואנו יוצאים לשוטט יחפים על החול בנוף הציורי.

המבקרים המגיעים לראשונה אל המדבר הלבן נותנים דרור לדמיונם ומתארים אותו כ"נוף הרי ירח", "שדה מושלג" או "חנות גלידה ענקית". ממש קשה להאמין כי סלעי הגיר הלבנים הללו, שמקורם בסלעי משקע ימיים הם עדות לים הקדום שהיה כאן בעבר. במשך מיליוני שנים עברו הסלעים תהליכי ליטוש ובליה (ארוזיה), שנעשו על ידי הכתישה המכאנית של החול את הסלע בעזרת האנרגיה של הרוח. התהליך הוא דינאמי ונמשך כל העת, ותנאי האקלים היבש תורמים ליציבותם של הפסלים.

בפעולת העיצוב שותפים גם תהליכי בלייה ביולוגית (כלומר בלייה הנגרמת מהפרשת חומצות על ידי צמחים, בעלי חיים ומיקרואורגניזמים, בעיקר חיידקים ואצות). התוצאה הסופית היא שקעים וחריצים באבן, שעוברים תהליכי שיוף ופיסול, ומכאן הכינוי "סלעי מישאר". במקרה של המדבר הלבן, התרחשו תהליכי הבלייה והסחיפה באופן מוגבר קרוב לפני הקרקע, מה שגרם לכך שהחלקים התחתונים של הסלע נעלמו מהר יותר מחלקו העליון ומכאן צורת הפיטריה.

 

צילום: בני פירסט

 

עם רדת החשיכה, הופך המדבר הלבן למעין תיאטרון של צלליות. קרני השמש האחרונות יוצרות משחקי אור וצל, המשתלבים באופן מושלם עם הקרקע החולית הבהירה. במשך מספר דקות מקבלים הפסלים גוון ורדרד וכתום, ואט אט הופכים כהים לחלוטין ככל שהשמש הולכת ושוקעת. משעולה הירח, מואר השדה הלבן שוב והנוף המדברי גורם לתחושה של מקום בדיוני.

למחרת בבוקר אנו משכימים אל השקט של המדבר הלבן ואל ארוחת בוקר בדואית נהדרת. באיטיות שלווה אנו מנערים את עצמנו מהחול, מעמיסים את הג'יפים  וממשיכים להפליג על החול הבהיר.

מספר ק"מ של נסיעה דרומה והנוף המיוחד של הגלריה הלבנה הופך למרחב חולי בהיר וזהוב של דיונות ענק, המכונה ים החולות הקטן. כאן ניתן לצפות בתוצאת המפגש בין החול והרוח היוצרים את הנוף הקסום הזה: החול, שהוא תוצר של בליית אבן חול, מהווה רק -כ-20% משטח הסהרה כולה. החול נמצא בתנועה כל העת, בשל פעילות הרוחות במישורים המדבריים, ותנועה זו יכולה להתרחש בשלושה אופנים: בקפיצות וניתורים (גרגרי החול הקטנים והקלים), בזחילה איטית (הגרגרים הכבדים יותר) או בהחלקה מעל מדרון. כאשר משטר הרוחות יציב, מצטבר החול לדיונות (חוליות). ליד אחת הדיונות הגדולות אנו עוצרים, חולצים נעליים ומטפסים אל ראש הדיונה, משימה לא קלה כלל. כאשר מגיעים לפיסגה ונרגעים מהמאמץ, אפשר להבין את משמעות הדימיון שבין הים והמדבר, בין הגלים והדיונות: התבוננות על "קיר" הדיונה מאפשר להבין את התנועה הבלתי פוסקת שלה, היות וסימני ה"גלים" נראים על פניה בבירור, ממש כמו אדוות גלים בים או באגם. דיונה ממוצעת נעה ומתקדמת במהירות של כמטר אחד עד שניים בחודש.

נפרדים מים הדיונות ומגיעים אל חוף מבטחים,  נאת המדבר המנומנמת פראפרה. במרכז העיירה נמצאת הסדנא והגלריה של באדר עבד אל מוגאני, אמן מקומי אשר מפסל באבן החול המקומית. שעת צהריים חמה היא הזמן הנכון ביותר לבקר במוזיאון הקטן שהקים באדר, בו אנו שומעים ממנו על  עולמם התרבותי של תושבי נאות המדבר: טקס חתונה, חקלאים בשעת גדיד התמרים, כלי בית ותלבושות מסורתיות ועוד. תושבי המדבר בהווה משמרים מסורת עתיקה של חקלאות מדברית, אך כיום בזכות מחקרים חדשים ניתן ללמד על ההיסטוריה הקדומה יותר של בני האזור.

באדר מספר לנו עוד כי צוות מחקר מאוניברסיטת רומא, בראשותה של החוקרת ברברה באריץ', גילה לפני כעשר שנים כי בפראפרה היה ישוב קבע שהוקם לצד אגם מים גדול שהיה שם, לפני כ-5,000-6,000 שנה. אגם זה, וכן כמה אגמים גדולים אחרים, היו חלק בלתי נפרד מאזור הסהרה, שעד אותה עת היה אזור סוואנה ירוק ופורה, ולאורך הנהרות שבו בני אדם לצד בעלי חיים גדולים כגון פילים, ג'ירפות והיפופוטמים (עדות לכך הם ציורי הקיר במערות שהתגלו בצ'אד ובמצרים). הסוואנה המוריקה הזו נעלמה עם שינויי האקלים שפקדו את כדור הארץ לפני כ- 6,000 שנה, בעלי החיים נכחדו ובני האדם נאלצו לנדוד מערבה, אל מקור המים הזמין היחיד באזור – נהר הנילוס.

כיום משערים הארכיאולוגים כי הגירה זו של בני האדם, שנבעה ממצוקה אקלימית וכלכלית, היא שהביאה לעליית שושלות הפרעונים בעמק הנילוס, שהתרחשה לפני קצת יותר מ- 5,000 שנה.

מעבודת החפירות והמחקר שערכה באריץ' בפראפרה עולה, כי החקלאות באזור זה התבססה על גידול כבשים, עזים, בקר ואף יענים. הבתים הוקמו על יסודות אבן וחוזקו באמצעות קליפות ביצי יענים.  גידולי הדורה והדוחן שגדלו פרא על שפת האגם השליו תורבתו, בעוד שהנילוס שהיה מוצף מעת לעת נתפס כמקום פראי וקשה לעיבוד חקלאי.

Omar Kamel

 

בחפירות שנערכו באזור פראפרה התגלו סכיני צור וכלי עבודה אחרים שדומים להם נמצאו לאחר מכן גם באזור הנילוס. מכאן עולה הסברה המעניינת כי תושבי המדבר (וליתר דיוק תושבי הסוואנה לשעבר), היו בעלי ידע חקלאי וטכנולוגי מפותח בהרבה מזה שהיה לתושבי עמק הנילוס באותה העת, והם אלה שהעבירו את הידע החקלאי והטכנולוגי לעמק הנילוס, לאחר שהיגרו מהמדבר אל הנהר. יתכן וידע זה, כמו גם המבנה החברתי ההיררכי, שימשו את הפרעונים בהקמת הציוויליזציה המצרית המפוארת שקמה באותה עת.

מפראפרה אנו פונים מערבה כשפנינו חזרה לקהיר, לא לפני שנבקר בשמורה החדשה של ואדי חיתאן.  (ראה מסגרת). המעבר החד מהנוף המדברי הטבעי, הבהיר והנקי כל כך אל כביש האספלט הכהה מאפשר לנו להיפרד באופן הדרגתי מנופי הבראשית הללו. במהלך הנסיעה אני נזכר  בפעם המי יודע כמה בספרו של אדוארד אייבי  "The journey home" – המסע הביתה, העוסק בחשיבותם של הטבע, המדבר וההרים לנפש האדם:  "אנחנו זקוקים לארץ בראשית כי אנחנו חיות בר, כל אדם זקוק למקום אליו יוכל ללכת ולצאת מדעתו בשלוה... כי אנחנו זקוקים להרפתקה חיה ומהממת; כי גברים ונשים למדו לאהוב לראשונה מתחת וסביב עצים; כי לכל זוג כפות רגליים אנחנו זקוקים לעשר פרסאות של טבע עירום; מצוקים לקפוץ מהם, הרים להימדד בהם ומדבריות בכדי למות בהם, לבסוף עת ידום הלב".

 

ואדי חיתאן

בסמוך לדרך הראשית מהמדבר המערבי אל שקע פאיום ואל פאתיה הדרומיים של קהיר, נחנך לפני כשנתיים על ידי אונסק"ו פארק מוזיאוני טבעי חדש – ואדי חיתאן ("עמק הלוויתינים"). פארק זה הוא חלק מאזור השימור המיוחד של ואדי ראייאן, המשלב בתוכו שני אגמי מים מתוקים ומספר מעיינות, והוא הראשון במצרים ששייך לקטגוריה של אתרי טבע בעלי ערך בינלאומי (שאר אתרי השימור הם בקטגוריית אתרי תרבות, מעשה ידי אדם).

בחפירות שנערכו בואדי חיתאן נמצאו למעלה מ-400(!) שרידי שלדים של בעלי חיים קדומים, המכונים באסילוזאורוס (Basilosaurus). אזור זה היה קו החוף הדרומי של ים תטיס הקדום בעידן הפליאוקן, לפני כ-40 מיליון שנה. במקום נמצאו גם מספר רב של מאובני מנגרובים (חברת צומח, בעיקר עצים, הגדלה בשפכי נחלים בתוך מי ים), המעידים כי היה כאן גם שפך נהר שזרם למפרץ ימי. המים הרדודים במפרץ היוו בית גידול ורבייה נוח ומתאים לבעל החיים הימי הקדמוני, באסילוזאורוס, אך בנוסף לו נמצאו כאן גם שרידי שלדים של כרישים, צבי מים ונחשי ים.

 

כיום ניתן לראות את שרידי השלדים הללו פרושים על הקרקע בשטח הפארק, כאשר ברקע גבעות אבן חול אדמדמות בצורות שונות, המזכירות במעט את פסלי הגיר של המדבר הלבן. הפארק מתוכנן להפוך למוזאון פרה-היסטורי שיעסוק בנושא החיים במדבר ומתוכננים בו מפעלי מחקר, חינוך ותיירות בשיתוף פעולה בין אונסק"ו, ממשלת מצרים וממשלת איטליה.

Facebook
Twitter
Email
LinkedIn

לאן נעלמים האלמוגים?

תופעת הלבנת האלמוגים (Bleaching), מתרחש היום כמעט בכל שוניות האלמוגים בעולם (ראה מפה של NOAA). ההלבנה, מחלה המעידה על פגיעה באצות המקיימות מערכת יחסים סימביוטית

קרא עוד »