26

זוהי, ללא ספק, אחת השאלות המרתקות המעסיקות מזה דורות את התושבים של יבשת אפריקה, את המבקרים בה ואת החוקרים אותה: מדוע אפריקה, במיוחד זו שמדרום לסהרה, נמצאת בפיגור עצום מול שאר העולם, בכל מדד כלכלי, חברתי ופוליטי אפשרי כמעט? כיצד זה יותר מ-50 מדינות היבשת, המקיימות ריבונות ועצמאות מלאה כבר כחמישה עשורים, אינן מצליחות לקדם באופן משמעותי את רמת החיים של תושביהן, הסובלים מאיכות נמוכה של תשתיות, מהכנסה זעומה וממצוקות חברתיות ופוליטיות קשות? או שמא נשאל זאת כך: מהם הגורמים לכך שעל האדמה העשירה ביותר בעולם במשאבי טבע (על אף האזורים הדלים מאוד שיש בה) חיים האנשים העניים ביותר בעולם, והאם זו טרגדיה של אפריקה לבדה, או אולי של העולם כולו?

ניסיון אמיתי להתמודד עם השאלה הזו מציב בפני הקורא המערבי אתגר אינטלקטואלי לא קל: להשתחרר מעולם הדימויים השליליים שדבקו באפריקה, שגם אם הם נשענים בחלקם על יסודות אמיתיים, הם חוטאים למציאות שלעתים מפתיעה לטובה. כמו כן, חשוב לציין כי כשיוצאים למסע מחקר באפריקה, אין זה נכון לראות את היבשת הענקית והמגוונת כל כך כמקשה אחת. אם נצליח לשנות את תפישתנו, ייתכן שנתעלה מעל ההגדרה המסולפת של "אפריקה", שטבע באופן ביקורתי הסופר והסוציולוג היהודי-צרפתי אלבר מֶמי (Memmi): "ייחוס מכליל וסופי של ערכים להבדלים אמיתיים או דמיוניים לטובת המאשים ועל חשבון הקורבן" ("הגזענות", 1982).

 אופטימיות זהירה

בסקר שערכו בשנת 2007 "ניו יורק טיימס" ומכון המחקר האמריקאי לחברה ולעיתונות, Pew, בעשר מדינות באפריקה שמדרום לסהרה, התקבלו נתונים מפתיעים: רוב האפריקאים דיווחו שמצבם טוב יותר משהיה חמש שנים קודם לכן, והם הביעו אופטימיות לגבי עתידם ועתיד הדור הבא. ברוב המקרים טענו האפריקאים כי הם מרוצים מממשלותיהם, ובשבע מדינות מבין העשר טענו התושבים כי מצבם הכלכלי טוב ומעלה. ואולם, במקביל דיווחו רבים כי הם מתמודדים עם מגוון רחב של קשיים, כגון סחר בסמים, שחיתות פוליטית, מחסור במי שתייה, חינוך לא ראוי בבתי הספר, אלימות אתנית ופוליטית ומגפות קטלניות. הסקר התבסס על ראיונות אישיים עם תושבים במדינות מזרח אפריקה (קניה, טנזניה, אוגנדה ואתיופיה), מערב אפריקה (מאלי, סנגל, ניגריה, גאנה וחוף השנהב) ובדרום אפריקה.

למרות האופטימיות העולה מהסקר, הוא משקף נאמנה את מצוקותיה האובייקטיביות של אפריקה, שכמחצית מתושביה מתקיימת בפחות מדולר אחד ליום, ושב-2010 נולד בה התינוק המיליארד. נתון זה מייצג את העובדה כי אוכלוסיית היבשת הכפילה עצמה ב-30 השנים האחרונות (המדינות שמספר תושביהן הוכפל בזמן הקצר ביותר הן ניגריה ואוגנדה). לשם המחשה סטטיסטית, בשנת 1950 היו בעולם שני אירופאים על כל אדם אפריקאי, ואילו אם יימשך קצב הילודה הנוכחי, צפויים ב-2050 להיות שני אפריקאים על כל אדם אירופאי. לפני נתוני המשרד לחקר האוכלוסייה בארצות-הברית, בעוד האישה הממוצעת בעולם יולדת 2.6 ילדים, הרי שבאזורי אפריקה שמדרום לסהרה הממוצע הוא כפול – 5.3 ילדים לאישה. ילדים אלה נולדים ביבשת שסובלת כבר עתה מנזקי ההתחממות הגלובלית, ועד סוף שנת 2020 צפויים כ-250 מיליון בני אדם ביבשת לעמוד בפני מחסור במים, והתוצרת החקלאית צפויה להצטמצם לכמחצית מכמותה ב- 2010, (לפי UNFPA, קרן האוכלוסייה של האו"ם).

לנתוני הילודה הגבוהים תורמת העובדה כי בשאר העולם יותר מ-60% מהנשים הנשואות משתמשות באמצעי מניעה, לעומת 28% בלבד באפריקה. הסבר מסוים לשיעורי הילודה הגבוהים נותן ריצ'מונד טיימוקו (Tiemoko), יועץ לאוכלוסייה ופיתוח במטה האפריקאי של UNFPA. לדבריו, תוחלת החיים הנמוכה (הנעה סביב 50 שנה) ושיעורי התמותה הגבוהים באפריקה מעודדים ילודה, מאחר שזו מהווה צורך חברתי לאיזון ולשימור גודל האוכלוסייה הקיימת. כדי לשבור את המעגל הזה יש להשקיע בשיפור מערכות הבריאות והחינוך. טענה זו מגובה גם על ידי מכון המחקר הבריטי צ'טהאם האוס (Chatham House), שקבע כי כאן טמון המכשול העיקרי העומד בפני התפתחות אפריקה השחורה: היעדר נגישות לשירותי בריאות וחינוך נאותים למרבית האוכלוסייה.

ואם לא די בכך, מרבית ילדי אפריקה בדור הבא צפויים לחיות לאו דווקא בכפרים, כי אם בערי ענק, שכן קצב תהליכי העיור ביבשת הוא מהמהירים ביותר בעולם: לפי דוח ארגון Habitat של האו"ם משנת 2010, העוסק במגורים ובמחיה של בני האדם/האנושות, ישולש שיעור האוכלוסייה העירונית באפריקה עד שנת 2050, והיא תגיע לכ-60% מכלל האוכלוסייה. הדבר צפוי להשפיע גם על גורמי התמותה. אם כיום גורמי התמותה העיקריים הם מחלות זיהומיות כגון מלריה, איידס ושחפת, בתוך כמה שנים ימותו באפריקה יותר אנשים מתאונות דרכים וממחלות הנגרמות מעישון טבק (התקפי לב, סוכרת, אסתמה ושבץ), גורמים שעד לפני כמה עשורים לא היו מוכרים כמעט ביבשת. צמיחתן המהירה של הערים רק תעצים את ממדי העוני הקיימים, ותקשה על יכולתו של השלטון המרכזי, כמו גם ארגונים בינלאומיים, להביא לסיוע חברתי וכלכלי משמעותי למקומות אלה.

 

צילום: בני ניסים
צילום: בני ניסים

 

פרדוקס אפריקה

ייתכן שנקודת האור היחידה בנתונים הדמוגרפיים היא שאפריקה שמדרום לסהרה היא האזור שבו נמצאת האוכלוסייה הצעירה ביותר בעולם, והיא צפויה להישאר כזו במשך עשרות שנים. המשמעות היא קיומו של כוח עבודה פוטנציאלי גבוה של אנשים רבים בגיל העבודה, והשפעה חיובית על התל"ג. זהו פוטנציאל (חיובי), שלמרבה הצער אינו ממונף ואינו מנוצל – כלומר, זהו תנאי הכרחי לצמיחה, אך הוא אינו מספיק (מקור הנתונים ממאמרו של דיוויד סמית, Smith, כתב ה"גארדיאן" לענייני אפריקה. פורסם במקור ב-28 בדצמבר 2009 וכן ב"דה מרקר" ב-5 בינואר 2010).

ואכן, פוטנציאל דמוגרפי איכותי של שוק העבודה הוא תנאי הכרחי לפיתוח כלכלי, והוא מצטרף לסדרת נתונים – מעודדים דווקא – לגבי היבשת. לפי המגזין הכלכלי האנגלי "אקונומיסט" (Economist), שש מבין עשר המדינות שבהן היה קצב הצמיחה המהיר בעולם בעשור 2010-2000 היו באפריקה, ובראשן אנגולה (הנמצאת ראשונה גם בדירוג העולמי). האם אפשר לראות בכך שבירה של מעגל העוני ויצירה של מעגל חיובי של הצלחה, המעודד התמחויות כלכליות המביאות להשקעות? נראה שמדינות אפריקה אכן מנהלות טוב יותר את הכלכלה שלהן בעשור האחרון. רמת האינפלציה ברוב מדינות היבשת היא הנמוכה ביותר מאז קבלת עצמאותן לפני כ-50 שנה, וגם המשקיעים הפרטיים מזרימים יותר דולרים לאזור, אם כי השחיתות הפוליטית וחוסר הוודאות הכלכלית יוצרים חוסר יציבות והיעדר ודאות הנדרשות להשקעות.

נתונים אלה ואחרים גורמים לפרדוקס שקשה להבינו. בליבריה שבמערב אפריקה, למשל, חל שינוי כלכלי חברתי דרמטי ב-30 השנים האחרונות: תמותת התינוקות הצטמצמה מאוד ותוחלת החיים עלתה בכעשר שנים. שיעור יודעי הקרוא וכתוב עלה פלאים, והמדינה נחשבת כיום ליותר ליברלית ודמוקרטית משהיתה בשנות השמונים של המאה ה-20. ואולם, ביצועיה הכלכליים של ליבריה הם מהגרועים בעולם, שכן התמ"ג לנפש במדינה צנח (לפי נתוני הבנק העולמי) בשלושת העשורים האחרונים ביותר מ-80%! הסבר אפשרי לכך מציב הכלכלן הבריטי צ'רלס קני (Kenny) בספרו החדש Getting Better, שבו הוא טוען כי החיים באפריקה השתפרו מאוד בעשורים האחרונים, ואין זה תלוי בהכרח בצמיחה הכלכלית של המדינה. שכן הצלחת הפיתוח אינה באה לביטוי בעושר של האנשים, אלא בהנגשת התחומים החשובים באמת לשיפור חיי התושבים/לפיתוח המדינה, ובראשם בריאות וחינוך. המסקנה הנוספת העולה מהספר היא כי הצמיחה באפריקה אכן אינה מרשימה כמו זו של מזרח אסיה, אך היא עדיין המהירה ביותר בכל ההיסטוריה המתועדת של היבשת, וכי כיום הרבה יותר בני אדם בה משכילים יותר מהוריהם, נהנים מנגישות למידע וידע, וחיים בחברה אזרחית ובתרבות פוליטית הדומות יותר לדמוקרטיה מלמבנה שבטי קדום. טענתו של קני ממחישה את הפרדוקס הגדול של אפריקה: על אף השיפור בחינוך, בתשתיות ובדמוקרטיה, מדינה כמו ליבריה היא עדיין בעלת תמ"ג נמוך שמתדרדר בשל העוני של תושביה: הם אמנם זוכים לתנאים תברואתיים, לחינוך ולתשתיות טובים יותר מבעבר, אך הם עדיין אינם במצב בו יש ברשותם רכוש ממשי כגון נדלן ונכסי הון אחרים.

צילום: בני ניסים
צילום: בני ניסים

 

מקרה מלאווי

ניסיון למפות את הגורמים למדדים הכלכליים הכושלים הוא מתסכל, שכן הוא מאלץ אותנו לערוך הכללה החוטאת לסדרה של הצלחות מרשימות, דוגמת מלאווי שבאפריקה הדרומית. אחרי שנים שבהן סבלה המדינה הענייה מרעב ונאלצה לבקש סיוע מהמערב, חל בה בשנת 2005 מהפך תפישתי. נשיא המדינה דאז, בינגו מותריקה (Mutharika‏), הכריז כי הוא משיב את הסבסוד על דשן לחקלאות, בניגוד למדיניות שהוכתבה למלאווי עד אז על ידי ארצות-הברית ואירופה – לקצץ בסובסידיות לדשן ולנהל שוק חופשי שיהיה מכוון לייצוא כתנאי לקבלת סיוע כלכלי. התוצאות לא איחרו לבוא: בשנתיים לאחר השינוי, ובזכות המדיניות העצמאית של המדינה, הוכפלו ושולשו יבולי התירס, ואפשרו לתושבים לשוב ולעבד את אדמותיהם למען עצמם, ובאופן יעיל יותר, בזכות הדשן היקר שלא היה לאל ידם לרכוש בעבר. המקרה של מלאווי ממחיש את המעבר בין שלושת השלבים של מרבית מדינות היבשת: משלב הפיתוח שליווה את העצמאות המדינית בשנות החמישים והשישים; המשך אל שלב השוק החופשי שאפיין את שנות השבעים עד שנות התשעים; אל שלב העצמאות הכלכלית שאליה שואפות מרבית מדינות היבשת. עם זאת יש לזכור, כי מלאווי, כמו שאר שכנותיה באפריקה, עדין מדינה עניה וברמת פיתוח נמוכה מאוד, אך המקרה שתואר כאן מראה על כיוון אחר של יוזמה וחשיבה עצמאית שהם בעלי פוטנציאל רב.

אך אם נחזור להכללות, נראה כי אפריקה סובלת (עדיין) ממה שאפשר לכנות "הקללה שבברכה". הכוונה למשאבי הטבע המגוונים הנמצאים בה בשפע, במיוחד בחלק המרכזי שלה, לצד שחיתות פוליטית, הניזונה מכך שהשקעות זרות במחצבים מגיעות היישר למקורבים לשלטון. הסיבה לכך היא שמרבית ההשקעות הזרות מופנות לתעשיית המחצבים או לשדות הנפט, ופחות מזה להקמת מפעלי ייצור (מפעלי יזע – "sweatshops"), שירותים וחקלאות. כתוצאה מכך, שפע משאבי הטבע באפריקה (הנחוצים מאוד למערב, ששם הם הולכים ומתמעטים) אמנם מכניס כסף רב למדינה עצמה, אך אינו מייצר מקומות עבודה רבים, ועל כן פעילות המגזר הפרטי היא חלשה, אם היא קיימת בכלל.

מעגל העוני

התמונה לא תהיה שלמה ללא הממד הפוליטי. בשנת 2007 פרסם הארגון ההומניטרי Oxfam מחקר שסקר 23 סכסוכים פוליטיים באפריקה, ובחן את משמעותם הכלכלית דרך ההיבטים של הפעלת צבא במלחמה או בסכסוך; הפסד של תשלומי סיוע חוץ; עליות מחירים; ועלייה בהוצאות הרפואיות. מסקנת הדוח מעוררת תדהמה: במשך השנים 2005-1990 היתה עלות המלחמות והסכסוכים הצבאיים באפריקה כ-284 מיליארד דולר, סכום הזהה בערכו לסיוע הכלכלי החיצוני שניתן ליבשת בתקופה זו. אם נוסיף לכך את הנתון שלפיו בין השנים 2000-1960 סולקו 101 ראשי מדינות באפריקה מתפקידם בהפיכה או במלחמה (מתוך מחקר של אוניברסיטת הארווארד: Goldsmith, A (2000), Risk, rule and reason in Africa, African economic policy paper, Harvard.), הרי שהשאלה המתבקשת היא האם על העולם המערבי להמשיך ולסייע לאפריקה, ובניסוח מטפורי יותר: "מה נכון יותר לתת לאפריקאים – דגים או חכות?"

בטרם ננסה לענות על שאלה מוסרית זו, ראוי לסקור סדרה של גורמים אובייקטיביים נוספים היכולים להסביר את הפער בין אפריקה לשאר העולם. בראשית שנות השישים, עם ההתעוררות הפוליטית והקמתן של מדינות אפריקה העצמאיות, פרסם האנתרופולוג הצרפתי רנה דיומון (Dumont) את הספר "אפריקה השחורה – זינוק ומכשולים" (ראו: לקריאה נוספת). למרות האופטימיות העולה מן הספר, והקביעה: "אפריקה השחורה אינה יבשת מקוללת" (זהו גם שמו של הפרק הראשון בספר), מונה דיומון כמה תנאים גאוגרפיים ואקולוגיים המקשים לדעתו על האדם באפריקה: האקלים הטרופי הגורם למחלות קשות וייחודיות, ריבוי יערות הגשם המשפיע על תזונת האדם (במיוחד מחסור בחלבונים מן החי, הנובע מכך שביער גשם אין בעלי חיים  המשמשים מזון לאדם, כגון בקר, כבשים וכמובן גם דגים) ודלדול באיכות הקרקע בשל השיטפונות הרבים הסוחפים את המינרלים הנדרשים לגידולי חקלאות איכותיים. דיומון מציין כי אין עוד אף יבשת שבה אחוז המדבריות כה גדול כמו באפריקה (סהרה בצפון, סאהל במערב, קרן אפריקה במזרח והקלהארי בדרום). אך למרות כל אלה, קובע דיומון כי האחריות לפיגור הכלכלי של היבשת שמדרום לסהרה היא של האדם. העוני המאפיין את האזור אינו מאפשר מעבר לחקלאות מתקדמת והשבחת הקרקע, הסובלת מבעיות סחף תמידי, על ידי טיפול נכון ודישון. וכך אנשי האזור אינם מסוגלים להיחלץ ממעגל העוני והתת-תזונה.

צילום: בני ניסים
צילום: בני ניסים

 

התפוררות המבנה החברתי

השאלה הבאה של דיומון היא: "איזה אדם אחראי למצב זה – השחור או הלבן?…", ובכך הוא פונה לסוגיה תרבותית רגישה וטעונה. בוויכוח הזה, האדם הלבן נוהג לעתים לתלות את האשם באדם השחור, שלו דימוי של עצלן, "פרימיטיבי" ולא מוכשר, ואילו האדם השחור תולה את מצוקותיו באדם הלבן ומאשים אותו בנחשלות של אפריקה בשל שני תהליכים היסטוריים מכוננים: הסחר בעבדים והקולוניאליזם.

 היסטוריה של דעות קדומות

עדות עכשווית מודרנית לדעות הקדומות של האדם הלבן על האדם השחור, אפשר לראות בדבריו מעוררי המחלוקת של פרופ' ג'יימס ווטסון (Watson), שקיבל ב-1962 פרס נובל על גילוי מבנה הדנ"א. בריאיון ב-2007 ל"סאנדיי טיימס" אמר ווטסון: "האפריקאים הם פחות אינטליגנטים מהאירופאים", וכן: "המדיניות החברתית שלנו מבוססת על העובדה שהאינטליגנציה של השחורים זהה לשלנו, בעוד כל הבדיקות מראות שזה לא נכון, וכל מי שמעסיק עובדים שחורים יודע שזה לא נכון". בעקבות דבריו הושעה ווטסון מהאקדמיה. נוסף על כך, אפשר לציין את סטיבן סמית (Smith), עיתונאי צרפתי ממוצא אמריקאי, מומחה לענייני אפריקה של המגזינים "ליברסיון" ו"לה מונד", שבספרו "נגרולוגיה: מדוע אפריקה גוססת?" (2004) טוען כי אפריקה היא "גן עדן טבעי של אכזריות", ומאשים את התרבויות האפריקאיות לאורך ההיסטוריה בנחשלותה של היבשת.

בקרב החוקרים אין כמעט מי שחולק על כי סחר העבדים שיבש ובעצם בלם את התפתחות החברות האפריקאיות בארצותיהן. הצורך של האדם הלבן בעיבוד האדמות באמריקה הביא ליצירת סחר בבני אדם מאפריקה. על פי ההערכה, 15-10 מיליון בני אדם אפריקאים שנלקחו מבתיהם והובלו באניות לאמריקה כדי להימכר שם כעבדים. תקופה זו נמשכה כ-250 שנה (מהמאה ה-16 עד שלהי המאה ה-19). סחר העבדים פורר וריסק את המבנה החברתי-הפוליטי הקיים של החברות האפריקאיות, עורר מלחמות פנימיות וגרם לתמותה בקנה מידה עצום במהלך מהומות ההתנגדות של העבדים ובמחנות ההמתנה לאניות. הגרוע מכל היה אולי אובדן הזהות והכבוד העצמי של האדם האפריקאי, שהחל לתפוש עצמו כנחשל ונחות לעומת האדם הלבן.

צילום: בני ניסים
צילום: בני ניסים

 

"משא האדם הלבן"

בשלהי המאה ה-19 החל לדעוך הסחר בעבדים, והאירופאים נטלו על עצמם את "משא האדם הלבן" (White man's burden), ביטוי שנלקח משם הפואמה הידועה שחיבר הסופר והמשורר האנגלי רודיארד קיפלינג (Kipling), המתארת את "סבלו" של האדם הלבן, המסכים ב"אבירות" לקחת על עצמו את המשא הכבד של הבאת הנאורות והמודרניזציה לאפריקה. האדם הנוצרי-האירופאי החל להתיישב באפריקה, ולייסד בה מושבות (קולוניות), אולי מתוך תחושת אשם וייסורי מצפון על מאות שנות העבדות שבהן התעמר באדם השחור, אך גם הקולוניאליזם לא היה נקי מחטא. האדם הלבן החליט שבמקום לסחור בבני אדם, הוא יסחר במוצרים, ובנוסף על כך יעבור בעצמו מאירופה ויתיישב באפריקה, כדי "לעזור" לאפריקאים. כאן שוב נכנסת שאלה ערכית שיפוטית: האם הקולוניאליזם היה טוב לאפריקה (כפי שכיוונו בתחילה האירופים) או היה רע לאפריקה (כפי שסוברים עד היום רוב האפריקאים)? הגנרל הצרפתי מיינייה תיאר זאת היטב בשלהי המאה ה- 19: "מיום הראשון לפגישתם, קבעו האירופים כעיקרון את עליונותם על הגזע השחור… הם שיעבדו את האפריקאים והפכו אותם לעבדים, וכדי ליצור שוק לסחורותיהם מחו את עקבותיה האחרונים של התרבות האפריקאית הקיימת. אם להשוות את מפעלם לזה של הברברים ואף של הערבים, הרי לא יהיה היתרון לצד האירופים" (הציטוט מהספר הנ"ל של דיומון, עמ' 25). בדיון שהתקיים בפרלמנט הצרפתי ב-1885 אף הכריז חבר פרלמנט בשם ז'יל פארי: "מגילת הזכויות האדם לא חוברה בשביל הכושים באפריקה המשוונית", וכך כמו ניסה להצדיק את עליונותו של  האדם הלבן.   

התקופה הקולוניאלית, שסיומה בא רק כ-20 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, אמנם הביאה לאפריקה גם את הקִדמה (פיתוח מוסדות חינוך, תשתיות, תעשייה קלה, מסחר, עיור), אך המחיר הפוליטי והחברתי היה כנראה גבוה מדי. יתרה מזאת, פרופ' גליה צבר, חוקרת אפריקה מאוניברסיטת תל-אביב, סבורה כי הולדתן של המדינות העצמאיות באפריקה באמצע המאה ה-20 היתה בחטא, שכן אלה היו תוצר של הקולוניאליזם האלים, וייעודן לשרת את האימפריות האירופיות ופחות מזה את התושבים האפריקאים.

זווית ראייה מעניינת לאירועים ההיסטוריים של סחר העבדים והקולוניאליזם, המייצגים בעצם את הפער העצום שבין אפריקה ואירופה, מביא הביולוג והגיאוגרף הידוע ג'ארד דיימונד (Diamond) בספרו עטור השבחים "רובים, חיידקים ופלדה". דיימונד עורך ניתוח היסטורי-אבולוציוני-אקולוגי של היבשות, כדי לנסות ולהסביר את ההבדלים שבחברות האדם שבהן, הנובעים ככל הנראה ממקריות גאוגרפית. לטענתו, הציר העיקרי של אפריקה (בדומה לאמריקה) הוא צפון-דרום, שהוא מגוון מאוד מבחינה אקלימית ואקולוגית, דבר המקשה (והקשה במהלך ההיסטוריה) על תנועת בני אדם למסחר, ובעיקר על גידול וביות בעלי חיים וצמחים לרווחת האדם. המעבר בציר זה הוא בעייתי בגלל השוני הגדול של אזורי האקלים, שלעתים הוא מדברי ולעתים טרופי. באפריקה שמדרום לסהרה, על אף מגוון המינים של בעלי החיים, לא הצליח האדם לביית אף לא בעל חיים אחד (כך גם באמריקה ובאוסטרליה)! אולי דווקא משום שחיות הבר היו זמינות כל כך לציד ולא היה צורך אמיתי בביות בעלי חיים למזון או לתחבורה. דומה הדבר לגבי מיני הצומח. דיימונד מסכם כי העליונות האירופית על פני אפריקה הביאה להתנגשות היסטורית ופוליטית (סחר העבדים והקולוניאליזם), הנובעת מיתרון אירופי, שצמח כתוצאה ממקריות גיאוגרפית שהשפיעה על כלכלת המזון של האדם. באופן מוחשי, הדבר אפשר לאירופאים להתקדם ולהמציא שלושה תחומים שלא היו יכולים להתפתח באפריקה (וגם לא באמריקה, אגב) קודם לכן: טכנולוגיה מלחמתית (רובים וכלי נשק מתוחכמים אחרים),  פוליטיקה (ממלכות נרחבות ואימפריות) ותרבות (יכולת אוריינות גבוהה, כתב ותיעוד)

צילום: בני ניסים
צילום: בני ניסים

  

האדם הלבן מול היבשת השחורה

בכל הנוגע לאופן הסיוע הנכון מן המערב העשיר לאפריקה הענייה, אפשר להציג שתי גישות סותרות. את האחת מייצג ג'פרי סאקס (Sachs), מחשובי הכלכלנים בעולם ומומחה למיגור הרעב, שסבור כי אפריקה מסוגלת להכפיל ואף לשלש את תוצרת המזון שלה. על פי גישתו, התנאי לכך הוא (המשך) קבלת סיוע כלכלי מהמדינות העשירות, והשקעתו בתשתית חקלאית טובה יותר (זרעים, דשנים) וכן בתחבורה ובאחסון. סאקס מציין נתון בלתי נתפש, שלפיו כיום כ-50% מיבול המזון ביבשת מתייבשים ומתקלקלים לפני שהם מגיעים לצרכנים. תופעה כזו יכולה להימנע אם המדינות העשירות ישקיעו 1% מהכנסותיהן, לא יותר מכך, בסיוע לאפריקה. הדבר לא נעשה בפועל – בוועידת מדינות ה-G-8 שהתקיימה בבריטניה ב-2005 הובטח סיוע רב, אך מעט מאוד הבטחות מומשו. ההצלחות בינתיים הן נקודתיות ונסמכות על קרנות ספציפיות, דוגמת קרן ביל גייטס, שבזכותה הצטמצמה התחלואה בחצבת באפריקה ב-90% מאז שנת 2000. (הנתונים לקוחים מראיון עם ג'פרי סאקס , דה מרקר, 27.6.08).

המקרה של מחלת עיוורון הנהרות (אונכוצריאזיס – מחלה טפילית הגורמת לעיוורון) יכול לשמש המחשה למודל חיובי של שיתוף פעולה נבון וראוי. לפני כ-40 שנה הושק מסע הסברה למניעת המחלה במדינות רבות באפריקה, שלווה בתרומות ובתרופות שהגיעו מן המערב, וכתוצאה מכך כיום ממדי המחלה מצומצמים בהרבה. אפשר לראות בכך את מימוש תפישתו הכלכלית של סאקס, הנוהג לצטט בהקשר זה את ג'ון קנדי: "בואו לא נהיה עיוורים להבדלים בינינו, אלא נפנה את תשומת הלב לבעיות המשותפות לנו ולדרכי הפתרון".

הגישה השנייה מזוהה עם כלכלנית ידועה שמוצאה באפריקה. דמביסה מויו (Moyo), ילידת זמביה החיה כיום בארצות-הברית, טוענת כי ההשקעות הכלכליות של המערב באפריקה לא רק שאינן תורמות לצמצום העוני והשחיתות, אלא אף מגבירות אותם. לתפישתה, הסיוע המערבי מנציח את העוני באפריקה, מקבע את התלות במערב ומעצים רק את חוליי המערכת הפוליטית הפגומה של הממשלות באפריקה. בספרה רב המכר Dead Aid טוענת מויו כי המודל הנכון הוא ההשקעות הכלכליות של סין ביבשת, מודל הנשען על עקרונות של הגברת הסחר הבינלאומי, הנפקת איגרות חוב ועידוד השקעות זרות. מויו קוראת לשינוי תרבותי-תפישתי אצל האפריקאים והמערב כאחד, ודורשת אומץ פוליטי, אך גם מידה רבה של רצון טוב משני הצדדים.

צרותיה ומצוקותיה של היבשת, שהיא ערש האנושות, רבות. מדינות רבות באפריקה עדיין לכודות במלכודת העוני, ונגועות בתרבות פוליטית שבטית ובמִנהל ציבורי לקוי, הנשענים על שחיתות ונפוּטיזם. ואולם, יש הסוברים כי התפישה המערבית כי אפריקה נגועה ב"פוליטיקה מושחתת" משרתת בעצם את המערב העשיר, ו"מנקה" אותו מוסרית מאחריות למצב זה. שכן, חברות וקונצרנים כלכליים גדולים תומכים מזה שנים בעבודות כפייה, ברציחות ובניצול נורא של עובדים (ובהם ילדים רבים) בתעשיות הנשענות על העושר הטבעי של היבשת (בעיקר נפט, יהלומים, קקאו, זהב וגומי).

כך נוצר הפרדוקס הטרגי ששמו "אפריקה": המדינות העניות בעולם הן בעצם יעד ההשקעה הרווחי ביותר בעולם עבור המערב, ואם ניזכר בהיסטוריה, ייתכן שהערכים שאפיינו את תקופת הסחר בעבדים והניצול הקולוניאלי את אפריקה לא השתנו, אלא קיבלו צורה אחרת. נדמה שאִמרתו של הסופר הרוסי לב טולסטוי לא היתה מעולם נכונה יותר: "אמנם כן, מוכנים אנו לעשות הכול למען העני, הכול חוץ מאשר לרדת מעל גבו".

צילום: בני ניסים

 

כל התמונות המופיעות במאמר: צילום – בני ניסים.

לקריאה נוספת:

  • רנה דיומון, אפריקה השחורה – זינוק ומכשולים, ספריית פועלים, 1964.
  • ג'ארד דיימונד, רובים, חיידקים ופלדה, עם עובד, 2002.
  • גליה צבר, בראשית היתה אפריקה, אוניברסיטה משודרת, 2010.
  • Dambisa Moyo, Dead Aid, Farrar, Straus and Giroux, 2009.
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב email
Email

אפקט פלצבו – תרופת ה-Fake

תגובה של אדם לתרופה כוללת שני רכיבים: אפקט פלסבו שהוא אפקט אשר מתקבל גם עם האדם היה מקבל תרופה ללא כל חומר פעיל, תרופת דמה,

קרא עוד »