אחת השגיאות החמורות ביותר שעובד יכול לבצע היא לגרום לבוס לקנא. באופן לא מפתיע כאשר הבוס שלך הוא מלך אבסולוטי בעל נטיות מגלומניות, התנהלות שכזו היא גם מסוכנת מאוד לבריאות.
התאריך הוא 17.8.1661. המקום ממלכת צרפת. לואי ה – 14 בן ה – 23 מולך על צרפת במשך 18 שנה (הוא עלה לשלטון באופן פורמלי בהיותו בן 5 אולם רק לאחר מותו של קרדינל מזראן, השר הראשי כשנה לפני כן, החל לואי לשלוט במדינה באמת ובתמים). לואי, יחד עם אלפים מהשמנה והסלתה של החברה הצרפתית מגיע לארמון החדש של שר האוצר שלו, המרקיז ניקולא פוקה – שאטו דה לה ויקומט (Chateau de Vaux le Vicomte). פוקה, ממקורות אציליים צנועים יחסית, לא היה רק שר האוצר של צרפת, אלא גם מאז מותו של הקרדינל, האיש החזק במדינה, אחרי המלך כמובן. לפחות לכאורה.
לואי הולך במסדרונות היפים, מטייל בגנים המרהיבים, מתפעל מהמזרקות המסוגננות, אוכל על כלים מזהב וכסף ומבין שני דברים: הראשון – שר האוצר שלו גנב כסף מקופת המדינה, והרבה. השני – הארמון החדש של המרקיז יפה בהרבה מכל ארמון שיש למלך. אם על העבירה הראשונה ניתן היה להבליג. גניבה של כסף מקופת המדינה ע"י הפקידים הבכירים, למרות שהיתה, כמובן, אסורה, נחשבה באותה עת כמעט כהטבה המובנית בתפקיד. למען האמת, הן הקרדינל מזראן והן ז'אן – בטיסט קולבר, מי שיהיה בעתיד שר האוצר האגדי של צרפת, הזהירו את לואי בעניין זה פעמים רבות. על העבירה השנייה, אין כפרה.
השאטו של המרקיז תוכנן על-ידי האדריכל הנודע לואי לה וו, והוא עוטר בציורי תקרה מאת הצייר האהוב על המלך, שארל לה ברן. הגנים עוצבו ע"י אדריכל הנוף אנדרה לה נוטר. הרהיטים היו יקרים והווילונות בצבע זהב. שטיחים פרסיים כיסו את הרצפה, יחד עם מפלי קריסטל, שעוני זהב, שיש ופסלים מרשימים. האורחים, במה שתתברר כמסיבה האחרונה של המרקיז, נהנו מארוחה טעימה (ע"י השפים שנחשבים כיום כאבותיו של המטבח הצרפתי), קיבלו מתנות (יהלומים) וצפו בהצגה בתיאטרון שנבנה בחצר (כמובן פרי עטו של מולייר). הערב הסתיים במופע זיקוקי דינור מדהים (האירוע נחשב לאחת המסיבות המרהיבות ביותר בהיסטוריה הצרפתית).
בחדר האוכל היה תלוי פורטרט של המלך שצויר ע"י לה ברן. כאשר המלך הביע בפני פוקה את הערצתו ליופי הציור, נתן לו פוקה את הציור במקום. אולם זה כמובן לא היה מספיק. לואי, שבאופן טבעי קיבל בחייו כל דבר (חפץ או אדם) שרצה, רצה את הארמון, לא איזה ציור של עצמו, יפה ככל שיהיה. מכיוון שכך, ומשום שלואי מעולם לא היה חזק בדחיית סיפוקים, הוא ביקש לעצור את שר האוצר שלו עוד באותו לילה ("לגרום לו להקיא" כלשונו של המלך). אולם אימו של לואי, המלכה אן מאוסטריה, התערבה. זה יהיה חוסר נימוס לעצור אדם בבית שלו לאחר שאירח אותך, אמרה. המלך השתכנע ופוקה קיבל עוד קצת זמן כבעלי הארמון.
המלך חזר לארמונו, שהיה הרבה הפחות מרשים, בפונטבלו, והחליט כי שר האוצר שלו, שמגן הגיבורים שלו כלל את המשפט "לאיזה גובה לא נגיע" (Quo non Ascendet") הגיע לגובה מספיק. זמן קצר לאחר מכן, פוקה נעצר בעודו יוצא מישיבת ממשלה ע"י המשמר האישי של המלך ("המוסקטרים" המפורסמים) והואשם במעילה בכספי מדינה. המשפט נמשך כשלוש שנים ובסופו נמצא השר הכל יכול לשעבר אשם ונשלח לגלות. המלך, בחסדו הרב, "המתיק" את העונש למאסר עולם, אותו חלק, לפחות בחלק מהזמן, יחד עם האדם שהיסטוריונים מאמינים שהוא "האיש במסכת הברזל". למותר לציין כי רכושו הרב של פוקה הוחרם. בשנת 1680 הוא נפטר בעודו כלוא.
מעניין לציין כי בניגוד למקרים רבים אחרים בהיסטוריה, בהם נפילה של אדם גדול לוותה בהתכחשות מצד כל חבריו ומלכי הפנכה שהקיפו אותו ("אף פעם לא באמת חיבבתי אותו" וכיוב'), מרעיו של פוקה עמדו לצידו גם בשעותיו הקשות וניסו לפעול למענו (המשורר ז'אן לורט, וממשיל המשלים לה פונטן הם רק כמה מהדוגמאות הבולטות). יצוין כי עלתה הטענה שהמלך, שפחד מהשפעתו הרבה של פוקה, החליט להיפטר מהשר הבעיתי חודשים לפני המסיבה הרת הגורל בחודש אוגוסט. על כל פנים, אין ספק כי היא לא עזרה.
לאחר מאסרו של פוקה, השתלט המלך החמדן על רכושו של השר לשעבר והחליט לבנות לעצמו ארמון אפילו יותר מרשים בהעסיקו את אותם האנשים שבנו את שאטו דה לה ויקומט (שלושת "ה-לה": לה וו, לה ברן ולה נוטר). הארמון הקטן הזה ידוע היום בשם "וורסאי" (במובן מסוים אפשר לומר פוקה הינו ה-"סבא" של ארמון וורסאי). במהלך השנים הפכה נפילתו המהירה של פוקה לכמעט משל כיצד אפשר לאבד את הכל בן רגע וכפי שכתב וולטר: "ביום 17 לאוגוסט בשעה שש בערב היה פוקה מלך צרפת, בשתיים בבוקר הוא היה כלום".
