לפני 404 שנים הותז ראשו של סר וולטר ראלי – משורר, סופר, היסטוריון, אך בעיקר מגלה ארצות ואיש חצר המלוכה האנגלית בימיהם של אליזבת הראשונה וג'יימס הראשון. ראלי נולד בדבונשייר למשפחה מקורבת למלוכה, וכפרוטסטנט נלהב התנדב כבר בגיל 14 להילחם לצד ההוגנוטים (הפרוטסטנטים הצרפתים) נגד הקתולים בצרפת. לאחר מכן החל ללמוד באוקספורד, אך בשל אופיו ההרפתקני מצא את הלימודים משמימים ונטש אותם. אחת מקרובות משפחתו הציגה אותו בפני המלכה אליזבת. בפגישה ביניהם מסופר שראלי הבחין כי אליזבת מהססת אם לחצות שלולית בחצר, ולכן פשט את אדרתו והניח אותה על גבי מי השלולית כדי שתוכל לעבור בבטחה. מעשה זה שבה את לבה של המלכה, והיא מיד הטילה עליו לצאת לשליחות כבדת משקל ששכרה בצדה – דיכוי מרד קתולי באירלנד.
לאחר שעמד במשימה בהצלחה, חזר לחצר המלוכה והפך לחביבהּ של אליזבת שכינתה אותו בשם החיבה "ווטר", שכן הצעיר הנאה, שהיה גבוה בראש מכל האנשים בסביבתו, "הרווה את צימאונה כמים חיים". הוא השיב לה בשירים כגון, "תלתלייך מחזיקים אותי באזיקים", וזכה לבעלות על אדמות שכבש באירלנד. ואולם איש רחב אופקים והרפתקן כראלי לא רצה לשבת בצמוד לצווארונה המפואר של מלכתו, ולכן הציע לה לשלוח אותו אל מעבר לים כדי להקים באמריקה אימפריה אנגלית שתהיה גדולה מזו של ספרד. אליזבת נעתרה לבקשה, והחל מ-1583 יצא ראלי לכמה מסעות שהובילו להקמת ההתיישבות האנגלית הראשונה באמריקה הצפונית, באזור שראלי העניק לו את השם וירג'יניה, על שם אליזבת שמעולם לא נישאה ולכן כונתה "המלכה הבתולה".
בה בעת הוא יצא למסעות נוספים לדרום אמריקה בחיפוש אחר אל-דוראדו, העיר האגדית שכולה עשויה זהב. ניסיונות ההתיישבות הראשונים בצפון אמריקה לא צלחו, וגם העיר המוזהבת לא נמצאה, אך ראלי חזר עם אוניות עמוסות כל טוב ממעשי שוד ימי שביצע. הוא זכה לתואר אביר, כיהן כציר בפרלמנט ומונה למפקד משמר המלכה – תפקיד חשוב מאין כמותו בתקופה שבה הייתה המלכה הפרוטסטנטית מאוימת תדיר על ידי שליחי האפיפיור ופיליפ השני, מלך ספרד (כידוע, אליזבת היא פרי נישואיהם של הנרי השמיני ואן בוליין, נישואים שבגינם התנתקה אנגליה ממרות האפיפיור).
המתיחות עם ספרד אכן הובילה ב-1588 למלחמה בין שתי המדינות. וולטר ראלי השתתף בלחימה נגד הארמדה הספרדית, לחימה שהסתיימה בניצחון האנגלים. ראלי אף פרסם ספרים שכתב על מסעותיו ומלחמותיו, ואלה הפכו עד מהרה לרבי-מכר. כעבור כמה שנים התאהב באחת מנערות המלכה, אך מכיוון שהיה ברור לשניהם שהמלכה הקנאית לא תראה זאת בעין יפה, הם נישאו בסתר. כאשר הדבר התגלה לאליזבת, היא זעמה אף יותר מהמצופה: היא סילקה את הכלה הצעירה מתפקידה, ואת ראלי ציוותה לאסור במצודת לונדון. למזלו, אליזבת נזקקה לכישרונותיו בניהול הממלכה, ולכן הוא שוחרר כעבור זמן קצר וחזר לכהן בתפקידים שונים, לצאת למסעות ולהשתתף במבצעים צבאיים.
מעמדו של ראלי נפגע מאוד עם מותה של אליזבת בשנת 1603. יורשהּ, חדל האישים – ג'יימס הראשון (בנה של מרי סטיוארט) – תיעב את ראלי, גיבור החיל שהיה אחד האישים הנערצים באנגליה. אנשים נוספים שקינאו בהצלחתו המתינו לרגע נפילתו של ראלי, ועד מהרה נמצאה ההזדמנות לטפול עליו אשמת קשירת קשר נגד המלך. אמנם נגזר עליו עונש מוות, אך מכיוון שהמלך חשש שביצוע גזר הדין יעורר את זעם ההמון, נדחה ביצועו משנה לשנה, וראלי חי במצודה 12 שנה עם אשתו וילדיו שהורשו להצטרף אליו. בשנים אלו התפנה יותר מתמיד למלאכת הכתיבה והוסיף לכתוב שירים וספרים. במיוחד התמסר לפרויקט שאפתני בשם "דברי ימי העולם". ואולם הוא השלים רק את הכרך הראשון מבריאת העולם ועד הולדת ישו, כי ב-1616 הצליח לשכנע את המלך לאשר לו לצאת למסע נוסף לאמריקה בניסיון למצוא את אל-דוראדו. המלך התפתה ונעתר, אך מכיוון שחשש מאוד שהדבר יערער את הסטטוס קוו העדין ששרר בין ספרד לאנגליה, הוא הזהיר את ראלי מפני התנגשות צבאית עם הספרדים בדרום אמריקה.
למזלו הרע של ראלי, סגנו סיבך את המשלחת האנגלית בקרב נגד הספרדים, וכאשר ראלי חזר לאנגליה, מלך ספרד הוא זה שלחץ לבצע את גזר דין המוות שנפסק בעבר לראלי. הפעם המורא שספרד הטילה על המלך ג'יימס גבר על הפחד מפני העם האנגלי, והוא ציווה להוציא לפועל את גזר הדין. ב-29 באוקטובר 1618 צעד ראלי בגבורה ובראש מורם אל עבר מותו. הוא נוכח לדעת שמוציאו להורג נסער אף יותר ממנו, והרגיע אותו באומרו, "אם הגרזן מושחז היטב, הרי זוהי תרופה עזה שתרפא את כל המחלות שלי." אולי הלך כך אל מותו כי מאז ומעולם היה קר רוח. אבל ייתכן גם שהתהפוכות הקיצוניות במעמדו לאורך השנים והמלחמות האכזריות שבהן השתתף, הביאו אותו לראות את תפלותו של העולם, שלדעתו "הנו כלא גדול מאוד, שבו מדי יום נבחרים חלק מהאנשים להוצאה להורג". (נראה לי, שלו היה חי בדורנו, היה מייזמי המסעות לחלל). לפני מותו ביקש מחילה על כך שעסק בהבלי העולם הזה והלך בדרכי הרשע.
תפישת אפסות זו ניכרת היטב בשיריו. שירו הידוע ביותר הנו "תשובת הנימפה לרועה", שבו הוא עונה לשירו של כריסטופר מרלו "הרועה ובחירת לבו". רבים כתבו שיר תשובה לשירו של מרלו, אבל תשובתו של ראלי היא המפורסמת מכולן. הוא דוחה בציניות בשם הנימפה את חיזוריו של הרועה, בטענה שהאהבה בת-חלוף. לדברי שמעון זנדבנק, הוא דוחה בשיר זה אף את מסורת השירה הפסטורלית על חיי רועים ורועות מאושרים בתור זהב אידילי, זאת בהשפעת הלכי הרוח הריאליסטיים של העת החדשה שפיתחו את תודעת הזמן החולף. התייחסות לשני שירים אלה בצירוף הטקסט בתרגומו לעברית מפרי עטם של שמעון זנדבנק ועופרה עופר אורן, ניתן לקרוא באתר של עופרה עופר אורן בקישור הבא:
https://ofra-offer-oren.com/tag/%D7%A1%D7%A8-%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%A8-%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99
את כל שיריו של ראלי באנגלית וכן מבוא על אודותיו ניתן לקרוא בקישור הבא: https://www.presscom.co.uk/leepriory/leeraleigh.html
