על מקס ומקסה נורדאו, בריאות נפשית והאולימפיאדה

Lilien_Max_Nordau

לפני 172 שנה נולד מקס נורדאו – רופא, הוגה דעות, סופר, מראשי התנועה הציונית ויוצר המונח "יהדות השרירים".

בדומה להרצל עמיתו וחברו הטוב לעתיד, נורדאו נולד בעיר בודפשט. שמו המקורי היה שמחה מקסימיליאן זידפלד וכבן למשפחת רבנים אורתודוכסית הוא למד עד גיל חמש-עשרה בבית ספר יהודי. בהמשך למד בגימנסיות נוצריות וסיים את לימודיו ברפואה באוניברסיטת בודפשט תוך התמחות במחלות עצבים ונפש. כמו יהודים אחרים בני- דורו, החשיפה לתרבות האירופאית הובילה אותו לנטוש את אורח החיים היהודי. הוא ראה עצמו כגרמני חילוני והעתיק את מקום מגוריו לברלין ואחר לפריז. הוא נשא לאשה – דנית נוצרייה, אם לארבעה ילדים ובמטרה להשלים את תהליך ההתבוללות בתרבות האירופאית שינה את שמו היהודי זידפלד (שדה דרומי)  לשם גרמני טהור בעל משמעות הפוכה-  נורדאו (אחו צפוני ).

בניגוד לפרויד, בן-זמנם של הרצל ונורדאו, נורדאו קנה לו שם בינלאומי לא כרופא עצבים ונפש אלא כסופר וכהוגה דעות. בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע- עשרה כתב נורדאו עשרות מאמרים, ספרי פילוסופיה ורומנים שתורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה בינלאומית. הנודעים שבהם הם "השקרים המוסכמים של האנושות התרבותית" (1883) ו"התנוונות"(1892). בספרים אלו, ובכתביו האחרים, הוא מנתח במונחים רפואיים מתחומי התמחותו את תחלואי התרבות האירופאית בסוף המאה התשע-עשרה, ואף מציע פתרונות על מנת להחזיר את התרבות האירופאית לדרך הישר.

לטענתו, תקופה זו מתאפיינת בניוון מוסרי ואמות מידה יחסיות של מוסר. התרבות האירופאית בסוף המאה התשע-עשרה מצויה על הגבול שבין שפיות להיגיון. היא מתאפיינת בהעדר הגינות ובחוסר כבוד לחוק ולצניעות. היא מונעת על ידי רעיונות כפייתיים, עודף רגשנות ואגואיזם המשחררים את החייתיות שבאדם. זאת בניגוד לתקופה הקודמת שהחלה עם "תנועת ההשכלה" שניסתה לכונן עקרונות מוסר אוניברסליים, אובייקטיביים הנטועים בהגיון, ועיקרם התחשבות בזולת ובחברה, משמעת, איפוק מיני וסטנדרטיים קלאסיים של יופי. את האשמה בהתדרדרות התרבות והמוסר תלה נורדאו באמנים המודרניים כגון אמיל זולה, אוסקר וויילד, ניטשה, טולסטוי וואגנר ורבים אחרים. יצירותיהם, לדעתו של נורדאו, נובעות מחולשה נפשית ומטירוף מוסרי, וכל מטרתן "לרגש את העצבים ולהמם את החושים". אמנים אלו מעודדים ייאוש ופחד מפני יום הדין ובסופו של דבר התדרדרות מוסרית זו תביא לכך שהמאה העשרים העומדת בפתח תהיה רוויה במלחמות שמד ונוטפת דם באופן חסר תקדים. גם אם לא נסכים לניתוח של נורדאו ולביקורת שלו אודות האמנים המודרניים, אין ספק שנבואת הזעם שלו על המאה העשרים התממשה.

תרבות מנוונת זו היא בין השאר תוצר של חיי העיר הגדולה והמתועשת אשר גורמים הן לחולשת העצבים והן לניוון גופני. הביקורת שלו על אורח החיים העירוני עלולה להתפרש כשמרנות אבל נורדאו האמין באמונה שלמה במדע וסבר שככל שהמדע מתקדם, החברה נעשית מוסרית יותר. כדוגמה לכך הוא הביא את ההשתחררות של האדם המודרני מקניבליזם, ביטולה של העבדות ושיפור בזכויות האישה. עם זאת ההתקדמות איננה רציפה אלא יש בה ירידות זמניות. ואכן נורדאו סבר שהחברה בהחלט עשויה לצאת מן התהום שנקלעה אליה בסוף המאה התשע-עשרה על ידי כך שהיסודות הבריאים והנורמליים יצאו למאבק נגד ה"מנוונים". כיון שנורדאו האמין בדרוויניזם חברתי הוא גם סבר שהיסודות הבריאים ינצחו לבסוף. לכאורה, יש ברעיונותיו קווים המזכירים את הפשיזם אולם נורדאו היה רחוק מכך. הוא היה ליברל ודגל באינדיווידואליזם כל עוד אין הוא פוגע בזולת. המדינה, לדידו, איננה חזות הכול אלא ארגון שמתפקידו להגן על האדם מפני סכנות ולשמור על חירותו. כל זאת תעשה המדינה בעודה כפופה לחוקי מוסר אובייקטיביים. ומהם חוקי המוסר האובייקטיביים? כאשר החוק שומר על טובת הכלל ואיננו מקדם ענייניו של אדם אחד בלבד הוא נחשב לחוק מוסרי. וכיצד תיקבע טובת הכלל? רק על ידי דיון דמוקרטי שיש בו חירות המחשבה והביטוי.

ספריו של נורדאו עוררו הדים רבים ונפלו על אוזניים קשובות. היו שניסו בהשראתו להציע פתרונות לניוון הנפשי והגופני המאפיין את התקופה והחלו להציע להרבות בספורט ובהתעמלות כאמצעי לחיזוק הנפש והמוסר. אמצעים אלו הובילו עד מהרה להחלטה לחדש את המשחקים האולימפיים שהתקיימו ביוון העתיקה, וכך נערכה באתונה ב-1896 האולימפיאדה המודרנית הראשונה. אף אחד כמובן לא צפה אז את ההתמסחרות של העיסוק בספורט המקצועי אשר תוביל ללחץ נפשי כה גדול על המתחרים עד כדי פגיעה בבריאותם הנפשית ואפילו הגופנית!

שנת 1896 הייתה גם שנת מפנה בעולם היהודי ובחייו של נורדאו שנשק אז לגיל חמישים.  באותה שנה הוציא הרצל לאור את הספר "מדינת היהודים", נורדאו הצטרף רשמית לתנועה הציונית וכעבור שנה גם נולדה בתו היחידה והאהובה -מקסה.

כיצד הגיע נורדאו היהודי המתבולל אל הציונות? גם בנושא זה דרכו דומה לזו של הרצל:

ב-1892 כאשר יצא לאור הספר "התנוונות", נורדאו סבר עדיין שהתעוררות האנטישמיות המודרנית היא תופעה שולית שמהווה תולדה של ההתנוונות המוסרית הכוללת. ואולם שנה לאחר מכן נתקל נורדאו באופן אישי בתקרית אנטישמית שפגעה קשות בכבודו. בהדרגה הוא החל לראות באנטישמיות תופעה חמורה שאיננה חלק מההתנוונות המוסרית אלא בעיה לאומית. בדומה להרצל, הזדעזע נורדאו מפרשת דרייפוס שהתרחשה ב-1894 והגיע למסקנה שהאמנציפציה (שוויון הזכויות) שהוענקה ליהודים בעת המודרנית הינה חרב פיפיות אשר לא רק שאינה מפוגגת את האנטישמיות אלא מעוררת אותה, שכן התקדמותם של היהודים בחברה מעוררת את זעם ההמון.

ב-1895 הוא נפגש לראשונה עם הרצל ומאותו יום נקשרו נפשותיהם ונורדאו הגיע סופית למסקנה שהפתרון היחיד לבעיית האנטישמיות הוא מדינה ליהודים בארץ-ישראל. המדינה תהיה בעלת תרבות אירופאית שכן למרות שנורדאו התאכזב מהתרבות האירופאית בת- זמנו, בכל זאת הוא החשיב אותה לתרבות הנעלה ביותר אשר כל שיש לעשות הוא להעלותה מחדש על דרך הישר.

הצטרפותו של אישיות כה ידועה כד"ר נורדאו לתנועה הציונית העניקה לציונות את הפרסום הבינלאומי שהרצל חלם עליו, אבל נורדאו תרם רעין נוסף והוא- "יהדות השרירים". כפועל יוצא של רעיונותיו בנוגע להתנוונות וכן בהשפעת תנועות נוצריות שקראו לחיזוק הגוף והנפש, הדגיש נורדאו  בנאומיו בקונגרסים הציוניים ובמאמרים רבים שהעם היהודי בגולה לוקה בהתנוונות גופנית ונפשית. במיוחד לוקים בכך יהודי מזרח-אירופה הדוויים, כבדי התנועה, חסרי זריזות ובעלי עמידה עקמומית. נחיתותם הגופנית איננה תכונה טבעית מלידה או תורשה אלא נובעת מתנאי חייהם. הם חיים בגטאות בבתים צפופים ללא אוויר ואור, מתפרנסים ממקצועות אוויר לא-יצרניים ואינם עוסקים בפעילות גופנית. ואולם גם יהודי מערב אירופה שמצבם הכלכלי טוב יותר סובלים מהתנוונות ומחולשת עצבים בשל היותם "יושבי בתי קפה בערים הגדולות". יהודי אירופה בכללם לוקים בעודף אינטלקטואליזם ובעלי מנטליות גלותית כנועה. כתנאי מוקדם להקמת מדינה חייבים היהודים לפתח אמץ לב, כוח רצון, ביטחון-עצמי ותכונות גבריות ועל מנת לפתח תכונות אלו על היהודים להרבות בפעילות ספורטיבית ובעיקר בהתעמלות. כאשר היהודים יגיעו לארצם הם ייהנו מיציבות, יהפכו לעם נורמלי העובד את אדמתו באור ובאוויר הצח וימשיכו לחזק את בריאותם הגופנית והנפשית כפי שעשו יהודים מימי קדם החל מדוד המלך במלחמתו נגד גוליית, דרך החשמונאים וכלה בבר -כוכבא. רעיונותיו של נורדאו נשאו פרי ועד מהרה הוקמו ברחבי העולם אגודות ספורט יהודיות בשם "מכבי", "שמשון", "בר כוכבא ברלין" ואף "בית"ר נורדיה ירושלים".

ב-1903 כאשר פרץ פולמוס אוגנדה נתגלגלה לידי נורדאו ההזדמנות להוכיח את אומץ-ליבו ומוסריותו. הוא אמנם האמין שעל עם-ישראל להתיישב בארץ-ישראל בלבד, אך בשל נאמנותו להרצל הביע תמיכה בהצעת אוגנדה. רבים מציוני מזרח אירופה התנגדו נחרצות להצעה זו, למרות שבעצם התוכנית נועדה בעיקר למצוא פתרון דחוף למצוקת יהודי מזרח-אירופה שסבלו מפוגרומים. אחד מהם – חמום מוח במיוחד – הגיע לנשף חנוכה בפריז שבו השתתף גם נורדאו. הוא ירה לעברו של נורדאו שתי יריות אך החטיא. הקהל שנכח באולם אץ לעשות לינץ' במתנקש, אך נורדאו באומץ רב הצילו מידיהם של הפורעים.

לאחר משבר אוגנדה נפטר חברו הטוב – הרצל. נורדאו היה אומנם מבוגר מהרצל בעשר שנים לערך, אך האריך לחיות אחריו כעשרים שנה ואף זכה לראות את התפתחותו המואצת של הישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי. כיוון שחרד לגורלם של יהודי מזרח-אירופה וביקש לזרז את הקמת המדינה היהודית יזם ב-1920 תוכנית לעלייתם של 600,000 יהודים ממזרח-אירופה, אך התוכנית לא זכתה לתמיכת התנועה הציונית. נורדאו נפטר ב-1923, עצמותיו הובאו לארץ ונטמנו בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב.

מקסה, בתו האהובה שלמענה חיבר אגדות רבות שכונסו בספרים, גם היא האריכה ימים ונפטרה ב-1991 בגיל  94 . היא חיה בפריז אך הרבתה לבקר בארץ-ישראל ובעלה המהנדס קלוד גרינבלט היה מבוני נמל תל-אביב. היא התפרסמה כציירת ובניגוד לאביה שהעדיף את התרבות האירופאית ואף סלד מהתרבות המזרחית-ערבית-מוסלמית, מקסה דווקא הוקסמה מתרבות זו. היא הרבתה לצייר את נופי המזרח, אדריכלות אסלאמית וכן נשים ערביות.

 

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב email
Email

לצלול מתחת לגל – טור דעה

מעבר להיותה של השנה האחרונה אתגר אישי / חברתי / לאומי / בינלאומי / כלכלי, היא היתה, לפחות עבורי, שנה של חשבון נפש. ומעבר לכך,

קרא עוד »