גיא ההריגה פונאר (עשרה ק"מ מווילנה) שימש בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה אתר נופש עבור תושבי וילנה והסביבה שנהגו להגיע אליו בחודשי הקיץ לנפוש. בין השנים 1941-1940 הכינו השלטונות הסובייטים במקום בורות ענקיים להטמנת מכלי דלק למטוסים אך לא הספיקו להתקין את המכלים. לאחר כיבוש וילנה, ניצלו הגרמנים את פונאר למיקום אתר רצח המונים. כ100,000 בני אדם נרצחו בבורות הירי בפונאר, ביניהם 70,000 יהודים.
עיתונאי פולני בשם קז'ימיז' סאקוביץ' (1899-1944) שהתגורר בזמן מלחמת העולם השנייה בפונאר, בבית הקרוב ביותר לאחד מבורות הירי, הצליח לתעד כמעט מדי יום ביומו את מה שראה ושמע. ב11 ביולי 1941, ביום ה19 לכיבוש הגרמני, החל סאקוביץ לתעד לראשונה. מיום זה והילך לא פסח כמעט על אף התרחשות בפונאר, היום האחרון בו תיעד את מהלך האירועים היה ב6 בנובמבר 1943. סה"כ תיעד ביומנו, 835 ימים של רצח עם ובפירוט רב. את היומן רשם על ניירות ישנים, יומני שנה משומשים ומחברות בית ספר, ונהג להסתיר אותם בבקבוקי שתייה (סינלקה) בעלי סוגר קפיצי ולהטמין אותם בגינתו, לאחר המלחמה נמצאו הבקבוקים.
יומנו של סאקוביץ' – למרות היותו היחידי בנמצא, המתעד ממקור ראשון, בפירוט רב ולאורך תקופה ארוכה (שנתיים וחצי), רצח בגדול שבבורות הירי – חמק במידה רבה מתחת לרדאר. במשך עשרות שנים הוסתר היומן בארכיון המחלקה ההיסטורי של ליטא. לליטאים היה עניין רב להסתירו מעיני הציבור, משום שהוא מלמד על היקף שיתוף פעולה חריג של ליטאים ברציחות באופן ישיר. ד"ר רחל מרגוליס ז"ל, ניצולת קהילת וילנה ששימשה כסגנית מנהל המחלקה ההיסטורית של המוזיאון הממלכתי היהודי בווילנה לאחר המלחמה, היא שגילתה וחשפה את היומן. במשך שנים עבדה מרגוליס על פענוח היומן בעניין זה כתבה מרגוליס:
"בזמן חיפוש במסמכים בגנזך המדינה המרכזי ליטא גיליתי תיקייה ובה מספר דפים מצהיבים בכתב יד. כמה מהם היו ניירות פשוטים מ 5 עד 25 ס"מ אורך, אחרים היו שוליים של לוח שנה רוסי-פולני של -1941. נראה שהרשומות נכתבו בחיפזון רב, ביד רועדת. על דפים רבים הוטבעה חותמת "בלתי קריא" על ידי הארכיון. זאת הייתה הצצה ראשונה ליומנו של סאקוביץ'. תחת תאורה מיוחדת ובאמצעות זכוכית מגדלת, הייתי מסוגלת למיין ולפענחו בסופו של דבר."
רק בשנת 2005 ,64 שנים לאחר שסאקוביץ' החל לראשונה לתעד את האירועים בפונאר, יצא היומן לאור באנגלית בהוצאת הספרים של יד-ושם ושל אוניברסיטת ייל ((Yale בארה"ב. בהקדמה המדעית ליומן המתורגם לאנגלית כתב ד"ר יצחק ארד: "יומן פונאר של קאז'ימייז 'סאקוביץ' הוא מסמך ייחודי, ללא מקבילה בכרוניקות השואה. אין תיעוד דומה ששרד מכל אחד מאתרי רצח ההמונים האחרים שבהם נורו יהודים". ניתוח היומן חושף מידע משמעותי אודות הרציחות בפונאר, מידע שחלקו לא היה ידוע במחקר. היומן מלמד על שיתוף פעולה בהיקפים נרחבים מצד האוכלוסייה המקומית. סיוע לוגיסטי במעגל הרחב והקרוב לאתר ההשמדה הכולל: הענקת שירותי לינה, אספקת מזון ואלכוהול לרוצחים, שירותי דואר ושינוע, כולל ההשתתפות נרחבת של פולנים וליטאים, תושבי פונאר והסביבה, במסחר ברכוש הקורבנות. בעניין זה כותב סאקוביץ :
"יש קשר הדוק בפונאר בין עובדי הרכבת הליטאים, לשוטרים הליטאים ולבחורות העובדות בדואר פונאר הפכה למושבה ליטאית." … "החל מ14ביולי (1941) מפשיטים את היהודים מכל הבגדים, והמסחר בבגדים פורח. מדי יום מגיעות עגלות מהכפר גורלה ונעצרות ליד המעבר (גרדינזינסקה) מקמים שם מרכז לסחר בבגדים. מכאן מוצאים את הבגדים של הנרצחים בשקים, ומוכרים אותם. קונים חליפות במאה רובל, ומוצאים בתוכן עוד 500 רובל תפור בפנים… בשביל הליטאים 300 יהודים זה 300 זוגות נעליים, מכנסיים ובגדים"… בהמשך כותב סאקוביץ: "יום חמישי, 7 באוקטובר מהבוקר החל מסחר בבגדי הקורבנות שנרצחו אתמול. כולם חיכו לקורבנות נוספים".
מעל כל זאת חושף סאקוביץ את השתתפות הישירה של הליטאים במנגנון ההשמדה. במהלך כל התיעוד מוזכרים הליטאים כמבצעי הרצח העיקרים. את הרוצחים הליטאים מכנה סאקוביץ – השאוליסים (ליטאים נושאי נשק או "רובים פונרים) מן היומן עולה כי הגרמנים עסקו בעיקר בתכנון, פיקוח ומנהלה, בעוד היורים ומבצעי הזוועות היו בעיקר ליטאים. בזיכרון השואה התקבע כי האוכלוסייה המקומית הייתה רק המסייעת לרצח, כפי שנאמר לא פעם: “הנאצים ועוזריהם”. סאקוביץ' קובע אחרת.הוא מתאר את האכזריות הבלתי נתפסת של הליטאים כאשר הוא כותב על התעללות מחרידה בקורבנות טרם רציחתם. תיאוריו גרפים, מפורטים ומכילים פרטים בלתי ניתנים לעיכול:
"היהודים שהתפשטו לאט ובכבדות הוכו על ידי הליטאים במקלות בראשיהם. אנשים חיפשו מפלט ורצו לתוך הבור. היריות היו רבות. אישה אחת, מרוחה כולה בדם ולבושה לבנים נפגע בקת הרובה. האישה נפלה, והושלכה אל הבור מבלי שירו בה, ליטאי אחר החל להכות ללא רחמים אישה שעמה עם תינוק בידיה ושתי ילדות קטנות אחזו בשמלתה, הליטאי חטף את התינוק מידי אמו וזרק אותו לתוך הבור. האישה, מטורפת מצער וכאב, רצה אחרי התינוק לבור, ואיתה שתי בנותיה הקטנות. ואז נשמעו שלוש יריות"
שלושה ימים לפני שנחתם יומנו ב3.11.43 כתב:
"שוב הגיעה מכונית עם יהודים, רובם נשים וילדים. הקורבנות הופשטו במכונית והושלכו לבור עירומים. הליטאים ירו בהם מלמעלה כמו בציפורים. ליד הבור עומדת עכשיו חבית כלור. שופכים את הכלור גם על הפצועים קשה בתוך הבור. הליטאים אומרים שהיהודים הפצועים בבור קופצים ואז שופכים עליהם כלור. לא טורחים לחסל אותם."
מלבד תרגום היומן לאנגלית, פרסומו בעברית נכלל רק בהוצאה פרטית ומצומצמת של דב ברגמן ניצול פונאר. מעטים בציבור הישראלי נחשפו ליומן. יומנו של סאקוביץ חושף אור חדש על אירועי אותם שנים ומשמש כלי ניתוח ייחודי בהבנת ובתיעוד השלב הראשון בפתרון הסופי – הרצח בבורות הירי. התיעוד של סאקוביץ, מאפשר ייצוג והתייחסות ראויה לאירועי קיצון, אירועים טראומטיים חריגים, אותם מתקשה ההיסטוריון לתעד ולחקור באופן קונבנציונלי. האירועים מוצגים באופן בלתי אמצעי ומאפשרים הן לקורא והן להיסטוריון החוקר הבנה מעמיקה של תהליך ההרג.
בשלוש השנים האחרונות, כותב שורות אלה חוקר את היומן ואירועי הרצח בפונאר.
