בספרה "ראי רחוק – המאה ה – 14 הרת הפורענות" כתבה ההיסטוריונית היהודית -אמריקנית ברברה טוכמן על המגיפה השחורה. השמועות על מגיפה נוראית המרוקנת אזורים שלמים מתושביהם הגיעו לאירופה עוד בשנת 1346 לספירה. על-פי השמועות, המגיפה, שראשיתה בסין הרחוקה, התפשטה דרך אסיה למדינות כגון הודו, פרס, מצרים ועוד. לאירופאים לא היה זמן רב להתמוגג מסבלם של "הכופרים" שכן כבר בחודש אוקטובר 1347 הגיעה המגיפה לנמלי איטליה ומשם התפשטה תוך 4-6 חודשים לכל רחבי אירופה: צרפת, ספרד, אנגליה, גרמניה, הונגריה ועוד. המגפה שכחה מעט ואז חזרה שוב בשנת 1349 "בגל שני" והגיעה למקומות רחוקים אפילו יותר: נורבגיה, סקוטלנד, איסלנד ואפילו עד חופי גרינלנד. מקומות רבים הנהיגו כללי הסגר חמורים. ברגע שנפגעו הערים פיזה ולוקה במגיפה, אסרה פיסטויה, העיר הסמוכה על תושביה שביקרו בערים הסמוכות לשוב לבתיהם. גם פולין הנהיגה הסגר בגבולותיה, ואמצעי זה אכן הבטיח לה חסינות יחסית. במקומות אחרים, השליטים לא היססו לנקוט צעדים דרסטיים כמו אטימת הבתים של החולים (כאשר החולים בתוכם) או שריפת הכפר השכן עד היסוד לאחר שהתגלו בו סימני המחלה הראשונים (כולל התושבים כמובן). העשירים נמלטו והסתתרו בארמונות שלהם בכפר.
תיאור קצר זה של "המגיפה השחורה" שהכתה באירופה החל מהמאה ה – 14 לספירה, נשמע מוכר במקצת לאוזננו לאחר החודשים האחרונים בהם מתמודד האדם עם מגפת הקורונה, והוא בבחינת "ההיסטוריה חוזרת על עצמה". אולם למרות קווי המתאר המשותפים, לא ניתן באמת להשוות בין מגפת הקורונה כיום למגיפה שקטלה (ע"פ הערכות) שליש מאוכלוסיית אירופה, פגעה במיוחד בצעירים, טופלה בעיקר ע"י הקזת דם, וההסבר המדעי המוסמך למגפה היה שהיא פרצה עקב ההתחברות המשולשת של שבתאי, יופיטר ומארס במעלה ה – 40 של מזל דלי (דין וחשבון מן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת פאריס).
אולם במובן מסוים ההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה באופן מטריד: האשמת היהודים במגיפה. כך, מאז התפרצות הקורונה, אנו עדים לגל של התקפות אנטישמיות בידי בריוני רשת, ארגונים ניאו-נאציים סהרורים, ומדינה סהרורית לא פחות (איראן), הטופלים את יצירת/הפצת המגיפה ביהודים. הקונספירציה הרווחת היא שכחלק מהניסיון המתמשך שלהם להשתלט על העולם, היהודים יצרו את מגיפת הקורונה על מנת להרוג את הגויים, ועל הדרך לעשות כסף רב ע"י מכירת מסכות/חומרי חיטוי/ציוד רפואי (שכן כמובן כל החברות שמייצרות את המוצרים הללו הם בבעלות יהודית), ואף מציאת תרופה למגיפה ומכירתה בממון רב.
כך, בשנת 1348 הואשמו היהודים כי הם מרעילים את בארות המים "על מנת להחריב ולהרוג את עולם הנצרות כולו ולהשתלט על העולם"[1]. ואכן, מעשי ההרג ביהודים החלו מספר חודשים לאחר תחילת המגפה ומקרי המוות הראשונים: היהודים בערים נרבון וקרקסון בצרפת נגררו מבתיהם והושלכו למדורות. בתחילה ניסו השלטונות להגן על היהודים, אך חיש מהר נכנעו ללחץ העממי ולטשו עיניהם לרכוש היהודי (כך למשל מועצת העיר סטרסבור ניסתה להתנגד לרדיפות אולם הודחה והוחלפה במועצה אחרת אשר הייתה נכונה למלא את רצון הציבור). בסבויה (אזור באיטליה), "הודו" היהודים שנחקרו בעינויים קשים בקשר בינלאומי על פיו שליחים יהודים נושאים שקיות רעל ומפזרים אותם בבארות ונהרות. הם הוצאו להורג בשריפה. הווידויים שנסחטו בסבויה הופצו באירופה וסיפקו את הבסיס למסכת האשמות ותקיפת יהודים ברחבי אלזס, שוויץ וגרמניה. ב – 9.1.1349 נשרפה כל קהילת יהודי בזל שמנתה מאות אחדות, בבית עץ שניבנה במיוחד למטרה זו. כך קרה גם בעיר סטרסבור לאחר חילופי השלטון, בפרייבורג, מינכן, נירנברג, בריסל, אנטוורפן ובמקומות רבים נוספים. במיינץ, שבה שכנה הקהילה היהודית הגדולה באירופה, התאגדו היהודים והחליטו להגן על עצמם. הם הרגו 200 איש מן האספסוף, וכך הגבירו את זעמם של בני העיר אשר עשו בהם טבח נוראי. ניצולי הטבח של הנוצרים שבו לבתיהם והעלו עצמם באש. במקום אחר, מכלל 3,000 היהודים בארפורט לא ידוע על אחד ששרד.
ההתקפות נגד היהודים היו כה חמורות עד כי אפילו הכנסייה הקתולית (לא ארגון פרו-יהודי ברוב הימים) נאלצה להתערב. בבולה שפרסם האפיפיור בחודש ספטמבר 1348 (מעין מכתב פתוח לנוצרים הכולל גם הנחיות מחייבות) נכתב כי נוצרים הטופלים את מקור המגיפה על היהודים "נפלו ברשת השטן". הוא ציין כי "מכוחה של החלטה אלוהית מסתורית" מכה המגיפה בכל העמים, ובכלל זה ביהודים, וכי היא מטילה את אימתה גם במקומות שבהם אין יהודים חיים, וכי במקומות אחרים הם נופלים לה קורבן כמו שאר האנשים. לפיכך האשמה כי הם גרמו לה "אינה סבירה". באופן לא מפתיע, ההיגיון שבבולה לא הרשים את האוכלוסייה. אותם מאמינים אדוקים שבשם הדת שרפו בחיים גברים, נשים וילדים, לא שעו לדברי האפיפיור והמשיכו את מעשי ההרג. לא ניתן לאמוד באמת את ממדי הרס הקהילות היהודית באירופה בעקבות המגיפה אולם יצוין כי במקומות רבים באירופה הקהילה היהודית ששרדה היתה צל חיוור של עצמה.
לטעמי, אותה שנאת ישראל והאשמת היהודים בצרות האנושות, שעמדה בבסיס השורשים של ההתקפות כנגדם במהלך המגיפה השחורה, לא שונה מזו של שואת היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה או ההאשמות כנגד היהודים במהלך מגיפת הקורונה. לפחות לכותב, הידיעה שאנשים במאה ה – 21, הזויים ככל שיהיו, מסוגלים באמת להאמין בקונספירציה כי מדובר בקנוניה יהודית גרמה לי להבין בפעם הראשונה באמת את מטרת יום השואה: לא רק לזכור את 6 מיליון היהודים שנרצחו ע"י הנאצים, לא רק אזהרה כי בסופו של דבר, לא צריך יותר מידי על מנת שההיסטוריה תחזור על עצמה בצורתה המזוויעה ביותר, אלא גם לזכור את כל אותם אין סוף פוגרומים, רציחות, עינויים ועלילות דם (ובכללם אלו שהתחרשו במגיפה השחורה) שהובילו אליה.
חשוב להדגיש: אכן, האנטישמיות של ימי הביניים שונה באופן בסיסי מזו של העת החדשה ולו בשל העובדה שבבסיסה של האנטישמיות של ימי הביניים עמד בסיס דתי ואילו בזו המודרנית, הבסיס הינו גזעי בעיקרו. כך למשל, בימי הביניים במידה ויהודי היה ממיר את דתו, הוא וצאצאיו היו מתקבלים בברכה (לפחות על פניו) ללב החברה הנוצרית (ידוע כי מספר מהאינקוויזיטורים הנוקשים ביותר היו צאצאי מומרים). בעת החדשה, השתנה המיקוד וכעת בבסיס שנאת היהודים עומד בסיס גזעי. לנאצים לא היה ממש אכפת אם היהודי שינה את דתו ואם לאו. בשני המקרים התוצאה היתה זהה, שכן הבעיה היא בגזע עצמו ולא בדת. אפילו בתקופה מוקדמת יותר מהמאה ה – 20, ניכר הבסיס הגזעי לשנאת היהודים. עוזרו של "דון קישוט" בספרו של מיגל דה סרוואנטס (שפורסם בשנת 1605), הלו הוא סנצ'ו פאנסה, סבור כי הוא זכאי למשרה רמה בשירות המדינה שכן אף אחד מאבות אבותיו לא היה יהודי. כאשר ציינתי בפסקה הקודמת את השורשים הזהים של שנאת ישראל בימי הביניים ובתקופה המודרנית היתה להיותם של היהודים "השעיר לעזאזאל הנצחי" אותו ניתן להאשים בהפצת מגיפה במאה ה – 14 ע"י הרעלת בארות או במאה ה – 20 בהפסד במלחמה ע"י "תקיעת סכין בגב" (כמימרה החביבה על הנאצים) או במאה ה – 21 ביצירת/הפצת מחלת הקורונה (אני בטוח שנשמע בקרוב מאוד איך עשינו את זה…).
[1]. ברברה טוכמן, ראי רחוק – המאה ה – 14 הרת הפורענות, הוצאת דביר (1995), עמ' 104-134.
