fbpx
main-qimg-37485d2054664c06403364860ecde616

לרומאים היתה מילה מיוחדת לתיאור רגע של מתח הרה סכנות ומייסר, כאשר על כפות המאזניים מוטלות הישגי כל שנות חייו של אדם – "."Discrimen ביום – 10 לינואר שנת 49 לפנה"ס עמד גאיוס יוליוס קיסר בפני רגע כזה. מספר ימים קודם לכן הכריז הסנאט ברומא על מצב חירום והורה לקיסר לוותר על הפיקוד על צבאותיו. בפני קיסר עמדה הבחירה לוותר על הפיקוד, ויחד עימו גם על החסינות השיפוטית לה היה זכאי, וכך לחזור לרומא כאדם פרטי שם בוודאי יפסיד הכל בעקבות אין סוף התביעות שיוגשו נגדו, או להמר ולחצות את הרוביקון (נהר בצפון איטליה ששימש כגבול בין אחת הפרובניציות של גאליה, "גאליה טוגטה", לבין שטחה של רומא). למהמר מושבע כקיסר זו בכלל לא היתה שאלה; במלמלו לעצמו "הפור נפל" הורה קיסר לצבאו להתקדם לתוך איטליה ולמלחמת אזרחים. זאת היתה יריית הפתיחה במלחמה שאפפה את כל האימפריה הרומית והביאה בסופו של דבר לנפילת הרפובליקה.

אך זה לא סוף הסיפור. על מנת באמת להבין תהליכים היסטוריים צריך לחזור להתחלה. החל משנת 509 לפנה"ס שיטת הממשל ברומא היתה רפובליקה, במסגרתה בעלי התפקידים נבחרו לתפקידם. במהלך כהונתם היו בעלי התפקידים ("המאגיסטראטים" – נגזר מהמילה  magister שפירושו אדון) חסינים מתביעות משפטיות בגין מילוי תפקידם. עם תום כהונתם, ניתן היה להעמידם לדין על סרכות-לכאורה שהתגלו בפעולותיהם. כל נושאי המשרה ברומא כיהנו בתפקידם במשך שנה אחת בלבד. יחד עם זאת, התפשטותה של רומא גרמה להתרחקותן של זירות הקרבות מהעיר ולהתארכותן של המערכות הצבאיות. לאור זאת, האריכו הרומאים העתיקים את "האימפריום" (מושג בעל חשיבות רבה בעולם הרומאי – לצורך העניין נתרגם אותו כאן כ "פיקוד") שניתן לבעלי התפקידים הבכירים. כך למשל, קונסול שסיים את שנת כהונתו אך לא את המערכה שניהל, זכה להארכת אימפריום לצורך סיום המשימה. האימפריום המוארך כלל חסינות מפני תביעות משפטיות, אולם היה תקף אך ורק לאזור הלחימה (כלומר במידה ובעל האימפריום היה חוזר לשטחה של רומא, הוא היה מאבד את האימפריום ועימו את החסינות מתביעות).

חשוב להבהיר כי מערכת המשפט הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת היתה שונה מאוד מזו המודרנית. כך, משפטים פלילים ואזרחיים הוגשו על ידי אנשים פרטיים (שלא היו חייבים להיות דווקא מי שניזוקו ישירות ממעשי הנתבע) וההכרעה היתה בידי אסיפות העם או חבר שופטים / מושבעים, שהורכב בתקופה הרלוונטית משתי השכבות העליונות בחברה: הסנאטורים והפרשים. המתלונן הפך למעשה לתובע, ומתפקידו היה להוכיח כי הנתבע אכן פעל בניגוד לחוק. המשפט התנהל באמצעות חקירות וחקירות נגד וכלל גם נאומי פתיחה וסיכום. הרשעה בדין הביאה בחובה, במקרים רבים, עונש של הגליה, לכל הפחות לנתבעים בני המעמד השליט.

כמובן שהמשפטים היו כר נרחב להתנגשויות פוליטיות בין סיעות ויחידים, דבר שהוביל לכך שבמקרים לא מעטים הושם הצדק ללעג (מקרה ידוע במיוחד היה של פובליוס רוטוליוס רופוס, מושל פרוניבקיית אסיה הקטנה. הוא פעל למנוע את עושק הפרובניקיה בידי אנשי העסקים הרומאים הגדולים, "הפובלקנים", וכתמורה לפועלו הורשע בעצמו בעושק על ידי חבר מושבעים ברומא ונשלח לגלות. הוא בחר לבלות את גלותו באותה פרובניקיה אותה "עשק" והתקבל שם בכבוד מלכים).

ונחזור ליוליוס קיסר. בשנת 60 לפנה"ס נבחר קיסר לקונסול. במסגרת השנה בה כיהן בתפקידו התחוללו מאבקים רבים בין הסיעות השונות בסנאט (מצד אחד "השמרנים", "אופטימאטים", ומצד שני סיעת ה "פופלארס" בה היה חבר קיסר). מאבקים אלו כללו מהומות אלימות, השמצות, העברת חוקים בדרך מפוקפקת, השלכת יריבים פוליטים למאסר ועוד. בסוף השנה, ועם סיום תפקידו הציבורי של קיסר, ביקשו האופטימאטים להעמידו לדין על תריסר עבירות, אולם קיסר זכה למינוי כמושל, לא אחת, אלא שלוש פרובניציות לתקופה של לא שנה אחת, אלא חמש שנים (כאמור המינוי הביא בחובו חסינות מתביעות). בשנת 59 לפנה"ס עבר קיסר לפרובניציות שלו (במה שהיום הוא אזור דרום צרפת) והחל במסע כיבוש מבריק שנמשך 10 שנים (במהלך התקופה האימפריום שלו הוארך).

אולם האופיטמאטים לא שכחו את מעשיו הלא חוקיים של קיסר בתקופת הקונסולאט שלו ובמהלך מלחמות גאליה ואף הצליחו להעביר למחנה שלהם את פומפיוס, בעל בריתו החשוב ביותר של קיסר. בתמיכתו של פומפיוס הצליחו האופטימאטים להביא בתחילת שנת 49 לפנה"ס לדחיית בקשתו של קיסר להגיש את מועמדתו למשרת קונסול in absentia (ברומא בעתיקה היה צריך להתייצב באופן אישי בעיר רומא על מנת להכריז על מועמדותך לתפקיד ציבורי).

הם אף נתנו לו אולטימטום: לוותר על הפיקוד או להיות מוכרז כאויב הציבור. בצעד חסר תקדים הסנאט אף לא איפשר לשניים מהטריבונים להטיל וטו על החלטת הסנאט. ויודגש, לכולם היה ברור, ובוודאי לקיסר עצמו, כי בשניה שקיסר יוותר על הפיקוד, ועימו החסינות, יוגשו נגדו תביעות אין ספור (בכירי האופיטמאטים הכריזו על כך בריש גלי) כאשר התוצאה של המשפטים היתה ידועה מראש – גלות, הרס, חורבן והשפלה (קיסר מעיד על כך בפירוש – "הייתי מורשע אלמלא ביקשתי סיוע מן הצבא"). קיסר לא היה פטריוט גדול, וכאמור ביום ה – 10.1.49 חצרה קיסר את הרוביקון "כדי להגן על זכויות הטריבונים" וכ – 500 שנה של רפובליקה באו לסיומם.

יצוין כי פומפיוס, בעל הברית החדש של האופיטמאטים ו"מגן הרפובליקה" לא היה טלית שכולה תכלת בעצמו. רחוק מזה. הקריירה שלו היתה רוויה בעבירות על החוקים המקודשים ביותר של הרפובליקה ובכלל זה אף שימוש בצבא שניתן לו ע"י המדינה לצורך סחיטת הסנאט, על מנת שיאפשר לו להתמודד לתפקיד הקונסול, למרות שהוא לא עמד בדרישות החוק. אולם לאופיטמאטים בשלב הזה, שהיו בהלך רוח של "רק לא קיסר" כבר לא היה אכפת.

בספרו "מלחמת האזרחים" מודה קיסר כי יצא למאבק מזוין כדי להגן על כבודו (dignitas) שהיה חשוב לו מחייו. בהמשך לכך, היסטוריונים רבים מטילים את האשם בחורבן הרפובליקה על קיסר ותאוות השלטון שלו. יש הטוענים מנגד כי מלחמת האזרחים באימפריה שהתפשטה מעבר ליכולת השיטה הפוליטית של עיר מדינה קטנה להכיל היתה בלתי נמנעת. מדובר באחת הסוגיות מעוררות המחלוקת ביותר בקרב היסטוריונים של רומא העתיקה. על כל פנים, כל ההיסטוריונים מסכימים כי שני הצדדים התחפרו בעמודתיהם. כפי שכתב ההיסטוריון הישראלי הדגול צבי יעבץ: "איש לא יידע מה יילד יום ואיש לא הציע שינוי במבנה השלטוני של המדינה, אשר ימנע מצב מסוג זה. מדובר היה במשבר ללא אלטרנטיבה".

אומרים כי מי שלא מכיר את ההיסטוריה נדון לחזור עליה. אז עכשיו אתם מכירים.

  • מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך

להאכיל את העולם עם חגבים

הקמתי את חרגול פודטק לפני כ-6 שנים לאחר שנחשפתי לאתגר החלבון בעולם. המחסור בחלבון יחד עם השפעת המזון מן החי על האקלים, השתלב אצלי עם

קרא עוד »
  • צרו קשר
  • מאמרים לפי קטגוריה
  • הירשמו לניוזלטר
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות