תופעת הכפרים הבדואים הלא מוכרים בנגב-סכסוך קרקעות וצדק סביבתית

ואדי אל נעם

המחלוקת על הקרקעות בנגב היא מחלוקת אידיאולוגית על בסיס אתני ("ייהוד הנגב"), ומחלוקת היסטורית, משפטית בין מדינה מודרנית שהוקמה במרחב פוסט קולוניאלי, לבין מיעוט הרואה עצמו כמיעוט ילידי בעל מאפיינים של נוודות למחצה בעבר ושל ארעיות בהווה.

המחלוקת על הקרקעות הייתה מאז ומתמיד סביב תביעת הבדואים ל- 800,000 דונם קרקע בנגב. בפועל כיום הם מחזיקים ב- 250,000 דונם, שטח התופס בין 3%-5% משטח הנגב כולו ומרוכז בתחום מוגבל אליו הועברו הבדואים בכפייה עם קום המדינה- אזור הסייג לשעבר. אזור זה נמצא דרומית-מזרחית, צפונית-מערבית וצפונית-מזרחית לבאר שבע וכולל בתוכו כ- 45 כפרים בלתי מוכרים (בפועל יש הרבה יותר) המכונים בידי רשויות המדינה "הפזורה הבדואית" .

בעיה מתחילה עוד כהעות'מאנים והבריטים ששלטו באזור לא ערכו מעולם הסדר קרקעות בנגב, ולכן מרבית הבדואים כלל לא רשמו את אדמותיהם בטאבו.

עם הקמת מדינת ישראל גרר המצב הביטחוני הטלת ממשל צבאי לטיפול באוכלוסייה הלא יהודית בארץ. מדיניות הלאמת הקרקעות החלה כבר בראשית שנות החמישים, עם מכירת חלק מן הקרקעות לקק"ל. המשכה בקביעת הסדר הקרקעות המונע מערבים לזכות בזכויות הקניין בקרקעות עליהן הם יושבים אם הם אינם בעלי הקרקע.

על רקע זה החלה המדינה לפעול בשני מישורים ביחס למיעוט הבדואי באזור הסייג: מעבר האוכלוסייה הנוודית למחצה לעיירות קבע ורישום של אדמות הנגב כאדמות מדינה. על פי המדינה, לבדואי, בשל היותו נווד שאינו יושב ביישוב קבע, אין מעמד משפטי לטעון על זיקה לקרקע. למרות זאת, המדינה מציעה לבדואים הסדרי פשרה, לא על מנת להותיר את האדמות בידיהם, אלא על מנת, כביכול, לרכוש מהם את הקרקע, באמצעות מתן פיצוי על הקרקע שהולאמה.

בתגובה להתנהלות המדינה החלו הבדואים לתפוס קרקעות באמצעות נטיעה של עצי זית רבים ובניית יישובים ספונטניים שכונו מאוחר יותר "הכפרים הבלתי מוכרים". כפרים אלו, לטענת הבדואים, נבנו אך ורק באותם שטחים השייכים להם, על פי תפיסתם, או בשטחים של אותם בדואים שאינם נמצאים במדינת ישראל והם בגדר נפקדים. המדינה אינה מכירה בכפרים אלו ועל כן מונעת מהם שירותים בסיסיים כגון תשתיות והכרה.

מאז שנות ה – 60 התגבשה מדיניות ממשלתית, ולפיה קיים צורך ליישב את הבדואים ביישובי קבע מתוכננים, וזאת כדי למנוע את התופעה של בנייה בלתי חוקית ותפיסת אדמות מדינה, וכדי לאפשר מתן שירותים ציבוריים כגון חינוך, בריאות ושירותים מונציפאליים. במקביל, מאז שנות ה -90 הוקמו מעל 30 חוות בודדים – גם הן בניגוד לחוק. אך מעולם לא נהרסה חווה אחת, להיפך, רבות מהן נותרו במקומן תוך הסדרת החקיקה. רבים מהבדואים מתנים מעבר מהכפרים הלא מוכרים אך ורק ליישוב חקלאי בו יוכלו לעבד שדות חקלאיים ולגדל צאן.

החיים בכפרים הלא מוכרים הם על בסיס אוהלים או צריפוני פח ארעיים, בחלק מהכפרים החלה בניית מבני קבע הנהרסים מדיי פעם על ידי המדינה. גידול בעלי חיים נעשה בסמוך למגורי האדם. במקביל פועלת המדינה גם לחיסול גידולים חקלאיים של הבדואים. עד שנת 2002 נהוג היה לחרוש את השדות, משנה זו החלה מדיניות ריסוסים מן האוויר בקוטלי עשבים.

כמעט בכל הממשלות האחרונות נדונה בעיית הבדואים. ממשלת שרון קיבלה בספטמבר 2003 תכנית רב שנתית (החלטה 881 ערב/15 מיום 25.9.2003) והיא מאשרת את החלטת ממשלת ברק להכיר בשבעה כפרים תוך פיתוח תשתיות ושירותים. מתוך החלטה זו, הוצא לפועל רק החלק האכיפתי.

עד שנת 2011 הוכרו 9 כפרים באופן פורמאלי על ידי המדינה. במקביל המדינה הורסת בכל שנה עשרות מבנים לא חוקיים של בדואים בכפרים הלא מוכרים ולעיתים כפרים שלמים כמו הכפר אל עראקיב. בעוד יהודי יכול לרכוש קרקע בנגב ולהקים עליה יישוב, רכישת קרקע על ידי בדואי ניתנת בתנאי שהקונה יוותר על תביעות בעלות על קרקע שיש לו, אם קיימות ובכפוף לתכניות מחוזיות .

תחושת הניכור בחברה הבדואית הולכת וגדלה, מה שמשפיע על התנהלותם החברתית והסביבתית במרחב. הביטויים לכך רבים: מהתנהגות פוגענית כלפי כל מה שמזוהה עם מוסדות המדינה, השלכת פסולת ברשות הרבים, השחתת רכוש ציבורי, דרך רמות גבוהות פשיעה, ירידה בכמות המתגייסים לצבא ועד איסלאמיזציה של החברה.

הבדואים החיים בכפרים הלא מוכרים חשופים לסיכונים בריאותיים וסביבתיים רבים. קשה למדוד את ההשפעה הבריאותית של הסביבה על הבדואים בעיקר לאור היעדרם של נתונים מחקריים, אם כי ישנו מספר מצומצם של מחקרים אפידימיולוגים בנושא. בכל זאת היעדרן של תשתיות בכפרים הלא מוכרים ניכר על פני השטח והוא בעל השפעה ישירה או עקיפה על בריאותם של הבדואים ועל רמת ואיכות החיים שלהם.

אל פורעה
צילום: מאור כהן

מים: העדר תשתיות מים מאלץ את תושבי הכפרים להשתמש באלטרנטיבות ארעיות כמו מיכלי מים, חיבורים אישיים, בורות ובארות מים בשטח. מיכלי המים עשויים בדרך כלל ממתכת ופלסטיק ומפתחים עם הזמן חלודה ואצות. אין כלל פיקוח של משרד הבריאות על איכות המים וטיבם מה שעלול לגרום לזיהומים (טפילים שונים) ולקושי בשמירת היגיינה בסיסית.

מצבם של תשתיות המים בכפרים גורם לכך שבחודש אוגוסט יש נטייה להתפרצות מגפת שלשולים בעיקר בקרב הילדים הבדואים. בכל שנה מאושפזים 16,000 ילדים בדואים לעומת 5000 ילדים יהודים (כ-80% מהילדים המתאשפזים בעוד הבדואים הם רק 23% מתושבי הנגב).

חשמל: משרד הפנים אינו מתיר חיבור של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים אל רשת החשמל כך שלמעלה מ-80% מהתושבים צורכים חשמל באמצעות גנרטורים ולוחות פוטווולטאיים. מעבר לכך שמדובר באספקת חשמל לא סדירה הפוגעת ביכולת לשמר מוצרי מזון ותרופות בקירור, היא יוצרת מפגעי רעש וריח קשים בתחומי הכפר.

ביוב: אין תשתית ביוב מוסדרת לכפרים הבלתי מוכרים בנגב. גם בכפרים המוכרים של מועצת נווה מדבר ואל קאסום אין עדיין פתרונות לפינוי שפכים מהבתים. הפתרון המקומי הוא הקמת בורות ספיגה או הזרמת הביוב לואדיות. חלק מהבורות מבוטנים ונמצאים במרחק מהבתים אך עדיין מהווים מקור סכנה לילדים המסתובבים באזור ועלולים לפול לתוכם. הבורות מהווים גם מפגע של ריחות ויתושים ומי הביוב מחלחלים אל הקרקע ואל מי הבארות המשמשים לשתייה ולהשקיית צאן. בנוסף, כפרים רבים נמצאים בנתיבי נחלי ביוב כמו נחל ירוחם. נחל חברון עובר בתחומי הכפר אום בטין ונחל דימונה עובר ליד קסר אלסר. הביוב יוצר מפגעי יתושים וריח בקרבת הכפרים. בעקבות עתירה לבג"ץ (בג"ץ ביוב נחל חברון 2002/3511) נערכה המדינה לטפל בשפכי הנחל.

פסולת: מכיוון שאין רשות מקומית המטפלת בפינוי האשפה היא מפונה באופן עצמאי על ידי הבודאים, מושלכת בשולי הדרך או בואדיות, או באתרי פסולת שאינם מסודרים ומשמשים מוקדים להבערתה. הבערת האשפה בתחומי הכפר או בשוליו גורמת לפליטת חומרים מסוכנים המצויים בתכשירים שונים, קוסמטיקה, הדברה, חומרי ניקוי ועוד. זיהום האוויר מורגש בכל רחבי הנגב. במקומות בהם שורפים אשפה ביתית יש עלייה חדה בשכיחות מחלות נשימתיות בעיקר בקרב נשים וילדים. ברוב הכפרים הלא מוכרים ישנה גם תרבות של בישול על מדורות, בתוך הבית, באוהל או מבנה ארעי הסמוך לבית. גם למדורות אלו יש השפעה סביבתית שלילית חמורה על זיהום האוויר ועל תחלואה נשימתית.

ואדי אל נעם 2
צילום: מאור כהן

בכל שטחה של מועצת אבו בסמה נמצאות 300 מכולות לאיסוף אשפה המשרתות כ-90,000 תושבים. ההערכה היא שבכפרים הלא מוכרים מיוצרים כל שנה 19,000 טון אשפה אשר אינה מטופלת, גורמת למטרדי ריח קשים, לזיהום קרקע ומים, לעלייה בזיהום האוויר ולהגעתם של מינים טפילים מפיצי מחלות כגון חולדות, עכברים, נחשים וחרקים שונים.

סיכונים סביבתיים נוספים: מפעלי תעשייה מזהמים בנאות חובב, אתרי פסולת כמו דודאים, מחצבת דרגות נמצאת בסמוך לכפר דריג'את. שדה הפוספטים "בריר" נמצא בסמוך לכפר אל פורעה. בדואים חיים באזור רמת בקע – מפעל לייצור חומרי נפץ. כפרים לא מוכרים כגון סאעואה, אל סדיר ואלמקימן ממוקמים בתוך שטחי אש ושטחי אימונים של צה"ל.

רמת חובב
צילום: מאור כהן

מדיניות ריסוס השדות הלא חוקיים בכפרים הלא מוכרים, גם היא בעלת פוטנציאל השפעה על בריאות התושבים. המדינה משתמשת בחומר כימי מסוג ראונדאפ (קוטל עשבים) לריסוס גידולים של בדואים. זהו חומר רעיל שעלול להשפיע על בני אדם ובעלי חיים מלחכים העלולים לאכול עשבים שרוססו ולהיפגע מכך. רופאים לזכויות אדם מצאו מחקרים המצביעים על קשר בין שימוש בראונדאפ לבין אחוזים גבוהים של מומים מולדים.

למרות שישנה בעיה לייצר מובהקות בקשר שבין סביבה לבין מצב בריאותם של אנשים, וישנם, גורמים נוספים המשפיעים על הבריאות, ניתן לערוך השוואה בין מצבם הבריאותי של הבדואים בכפרים הלא מוכרים לבין מצבה של שאר האוכלוסייה, היהודית והבדואית בעיירות הקבע ולהעריך את ההשפעה של תנאי החיים על מצב בריאותם של הבדואים. כך או כך, חיים בתת תנאים אלו גובים מחיר בריאותי מהאוכלוסייה הבדואית.

עיקר המחלות הן בדרכי העיכול ובריאות (דלקת ריאות), בדומה למחלות המתפרצות בעולם השלישי. מחלות נשימתיות שכיחות בקרב נשים, זקנים וילדים אשר אינם נוטים לעזוב את הכפר במשך היום. בנוסף, סובלים הילדים עד גיל 6 מחוסרים תזונתיים, עיכוב בגדילה ותת משקל הנקשרים עם עוני, תנאי היגיינה גרועים, סמיכות המגורים לאזורי גידול בעלי חיים והיעדר תשתיות תומכות בריאות.

ישראל אינה מונעת מהבדואים לזכות בשירותי בריאות. אך בניגוד לאוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הבדואית בעיירות הקבע, את שירותי הבריאות היא כמעט אינה מביאה אל הכפרים הבלתי מוכרים והתושבים הגרים שם נדרשים לזכות בשירותים אלו בבתי חולים ומרפאות רחוקות ממקום המגורים שלהם. דבר זה יוצר שלל בעיות בשל העובדה שהניידות בחברה הבדואית היא מוגבלת. נשים אינן רשאיות לנוע באופן חופשי במרחב והתנועה בתוך הכפרים מוגבלת בשל היעדר תשתיות. וכך, במצב חירום, תושבי הכפרים נאלצים לתאם נקודת מפגש עם האמבולנס על הדרך הראשית, משום שהאמבולנסים אינם נכנסים לכפרים. זמן המפגש עם האמבולנס אורך מעל 40 דקות מה שמסכן חיי אדם. ניידות כיבוי אש נמנעות גם הן מלהיכנס לתחומי הכפרים.

כל אלה הופכים אוכלוסייה זו לאוכלוסייה בסיכון, והמדינה, שהיא הגוף החזק במשוואה, אינה ממלאת את תפקידה ופותרת את הבעיה אחת ולתמיד.

Facebook
Twitter
Email
LinkedIn
ימת צ'אד

אגם צ'אד – ים הולך ונעלם

כ-60% משטחה של צ'אד, המדינה הצפון אפריקאית הממוקמת על גבולו הדרומי של מדבר סהרה, הוא מדברי ופחות מ-5% ראויים לעיבוד חקלאי. משק המים במדינה מנוהל,

קרא עוד »