החיפוש אחר מקורות אנרגיה ירוקים, מתחדשים, אשר אינם פוגעים בסביבה, מוליד אחת לכמה שנים רעיון מבריק אשר מקפיץ אותנו עידן נוסף קדימה. לא תמיד רעיונות אלה מתקבלים ולעיתים נדרשות שנים רבות עד שמיישמים אותם הלכה למעשה. כך היה גם לגבי רעיון שנהגה על ידי פיזיקאי בשם פיליפ קרלסון בשנת 1976 ושימש בסיס לפיתוח טכנולוגיה ייחודית על ידי פרופ' דן זסלבסקי מהטכניון בחיפה.
הצוות של זסלבסקי פיתח מערכת המפיקה אנרגיה רבה תוך שימוש באוויר חם הנמצא באזורים מדברים, גם בשעות הלילה (כשקרינת השמש נעלמת), מה שמקנה לה יתרון על פני אנרגיה סולארית רגילה. על הדרך תשמש המערכת גם להתפלת מי ים ומיזוג אוויר עבור אלפי מבנים הנמצאים בסביבתה המדברית החמה. במחקר של זסלבסקי הושקעו משנת 1989 כ-10 מיליון דולר בפיתוח הטכנולוגיה.
המערכת מכונה "ארובת שרב", והיא מנצלת את העיקרון הפיסיקלי בו אוויר קר הוא כבד ונוטה לשקוע כלפי מטה, בעוד אוויר חם הוא קל ונוטה לעלות כלפי מעלה. בבסיס המערכת, ארובה גדולה, גובה עומד על מעל 1000 מטר ורוחבהכ-400 מטר. הארובה מוצבת באקלים מדברי חם (חום כל השנה), סמוך לקו הרוחב 30. הארובה תוצב קרוב למקור מים – ים מלוח.
הארובה החמה תגרום לאוויר בתוכה, הנמצא בטמפרטורה גבוהה, לעלות כלפי מעלה. אל ראש הארובה יישאבו מי הים וירוססו. טיפות המים הנושרות כלפי מטה תיתקלנה באוויר החם והמים יתאדו. התאדות המים (המשחרר חום כמוס) גורם לאוויר להתקרר באחת ולהתחיל לשקוע לתחתית הארובה (בשל משקלו). האוויר הקר, הנע מטה במהירות של למעלה מ-80 קמ"ש, יעבור דרך טורבינות רוח ויניע אותן, ובכך ייצר חשמל. את האוויר הקר אפשר לנצל גם כ'מזגן טבעי' (דזרט קולר) ולהזרימו בתעלות מיזוג לצרכי מיזוג חללים גדולים.
המים המלוחים המתאדים ומתעבים בתהליך, מאבדים את המלחים שלהם וכ-50% מהם הופך למים מתוקים (מתקן התפלה). בסה"כ, 30% מהאנרגיה תשמש לשאיבה של מים נוספים, 45% ישמשו להפקת חשמל שיכול להספיק לעיר של עד 1,000,000 תושבים.
מתקנים כאלה, לצערי, עדיין אינם קיימים בעולם, אך בארץ נעשו מספר ניסיונות מוצלחים לרעיון, המשמשים בעיקר לקירור (לא ידוע לי אם הם עדיין פועלים). האחד, בקיבוץ נאות סמדר (ראו תמונה), והשני במדרשת שדה בוקר.
פרטים נוספים אפשר ללמוד בסרטון הבא:
