הרכבת חלפה על פני המבצר שבנו הסיקים, על המבצר שבנה בבאר, ועצרה בתחנת הרכבת של פשוואר. שוטרים המתינו על הרציף. הכתפתי את התרמיל וירדתי אל הבוקר הכחול. האוויר היה מתוק. פשוואר היתה העיר שממנה ניסו הבריטים לשלוח מחושים של שליטה לתוך אפגניסטן. קיפלינג שורר על החיילים הבריטים המחכים למותם בידי אנשי השבטים ההרריים. צעדתי לכיוון מלון חייבאר. רחובות רחבים, עצים מצלים, בתים נמוכים. המתחם הבריטי של פשוואר. מוג'הדין חמושים בקלצ'ניקובים פסעו בשמש הרכה. שטיחים אדומים נפרשו על קירות נמוכים ועל מדרכות. שטיחים אפגאנים, פקיסטאנים ופרסים. שטיחים טורקמנים ובוכרים ממרכז אסיה. קילמים התגלגלו בחנויות. טנדרים יפנים עמוסים במוג'הדינים ברחובות. נכנסתי למלון. אופנוע שטח גדול עם תיקי צד עמד בקומת הכניסה. אנשים צעירים ישבו סביב לשולחנות.
"אתה בא לראות משחק פולו?"
"פולו?"
"פולו פקיסטאני. רוכבים על סוסים וחובטים בראש של כבש."
הנחתי את התרמיל על מיטה שמזרונה שקע אל הרצפה. חנויות השטיחים של סאדאר בזאר פערו את פתחיהן, מחכות לתיירים שיבואו לעסקת חיים. אוטובוס, אחד מעשרות המיניבוסים והאוטובוסים שהתחננו לנוסעים, הסיע אותי אל השוק. סמטאות. מבוך סמטאות. שומר על ליבה של העיר הקושאנית. על המרכז הבודהיסטי של הקיסר קנישקה במאה ה-2 לספירה. ליבה של גנדרה הבודהיסטית. קנישקה משך את הבירה מערבה מטקסילה של אשוק, לכיוון המרכז הבקטריאני של באלח. מכשרי חשמל ואלקטרוניקה. שוק חופשי מעל ומתחת לאדמה. מסעדות. צ'יקן טיקה. פורי ודאל. סגריות מכל העולם. הרוסים, ההונים הלבנים, פלשו לפשוואר ב-455, מחריבים את הממלכה הקושאנית הקטנה, מרסקים את הבודהיזם של גנדרה, פותחים את השער להינדואיזם. קניתי חפיסת טבק. חלפני הכספים ישבו על המדרכה, חבילות שטרות רופיות בוהקים לפניהם. החלפתי דולרים. פאטואים בערמות על הדרך בשמש. פאטו חום רקום ירוק בשוליים להתעטף בלילות הקרים. חנויות ממתקים נוטפי דבש וסירופ סוכר. מיצי פירות. שעונים, בגדים רקומים, פירות, רובים. מקדש סיקי בתוך השוק. הסיקים ירשו את המוגוהלים. מסגד קרא למאמינים לתפילה. האיסלאם הגיע לפשוואר ולחלק משבטי הפטאנים עם הפלישה והכיבוש של מוחמאד איש ע'אזי ב-1001. על המדרכות בצל פרשו מוג'הדין ומאמיני אמת שטיחי תפילה קטנים וכרעו לכיוון מכה, מצמידים את ראשיהם אל המרצפת המאובקת. הבריטים הפכו את פשוואר למרכז שליטה, נלחמים בפטאנים. פשוואר היתה עיר גבול חופשית.
"איזה משחק!" אמר הבחור שהזמין למשחק הפולו.
הלילה ירד על פשוואר. מסביב לשולחן ישבו המטיילים ושחקו קלפים, עשנו או אכלו בננות ושחקו שח.
"מאיפה אתה?" שאלה אחת הבנות את המטייל הגבוה עם השיער הקצר והמאפיר. הוא הביט בה בעיניים כחולות, מעשן סגריה שגילגל. "ת'סווידן". הוא אמר כשלשונו בין שיניו. ת'סווידן חייכתי לעצמי. בטח. בבת אחת התחבר אופנוע השטח לס' המתפנקת ששרקה בין השיניים.
"איך קוראים לך"? "גבי".
"ומאיפה אתה בא עם האופנוע?"
"משוודיה. נסעתי לטורקיה ומשם דרך איראן. חציתי את הגבול בטפטאן, במדבר, ובאתי לכאן."
"איפה עוד הסתובבת?"
"אני מכין כתבות לירחון אופנועים שוודי. לפני זה נסעתי במזרח התיכון, בסוריה, ובירדן ובמצרים ובעוד מדינה שאני לא רוצה להגיד את השם שלה בקול רם."
"ישראל"?
הוא התכווץ על הכיסא, מביט בי בחשד. פקיסטאן. פשוואר.
"אני מכיר מישהו בישראל". הוא הביט בי בשתיקה מתוחה. "עורך באחד המוספים. אבנר אברהמי". העורך של מוסף השבת של 'מעריב'. אברהמי שלח אותו ופירסם את הכתבה שלו אחרי שנסע לתוך סוריה. לא קראתי את הכתבה ולא ראיתי את גבי בבלי בתוכנית הראיונות בה הופיע. המבטא הישראלי היה חד ומגרגר. "לאן אתה נוסע"?
"לאוסטרליה דרך הודו. רציתי לנסוע דרך סין למונגוליה ומשם בחזרה דרך רוסיה, אבל אי אפשר להכנס עם אופנוע לסין."
"לא. תצטרך להשאיר אותו בגבול בסוסט."
"מאיפה אתה?"
"אנגליה". אמרתי, מברך את הזמן שביליתי מול ה-בי.בי.סי.
"ומה אתה עושה פה?"
"נוסע לאורך דרכי משי."
"קח תקשיב, תגיד לי מה אתה חושב על המוסיקה". לא יכול להיות. שלמה ארצי. למה בכל מקום שאני מגיע אליו בעולם המוסלמי, שלמה ארצי מגיע אחרי?
"מעניין מאוד. יווני?"
"לא. בחורה ישראלית שהיתה חברה שלי בטורקיה נתנה לי את זה."
הנחתי את אוזניות הווקמן על השולחן. שני פטאנים גררו טלוויזיה, מכשיר וידאו וקלטות לקומה השנייה. זאב אמריקאי בלונדון, בפשוואר. השתרענו על המחצלות. ריח מתוק של חשיש מרכז אסיאני ואופיום. תה בחלב, ריח של תרמילים. מבאלח והראט לפשוואר. עליית ושקיעת מרכזי הסחר. "ארמני"? שאל פקיד משרד הפנים שעיין בדרכון בדרך למעבר חייבאר.
"לא."
"איפה נולדת?"
כתוב בדרכון. ירושלים. "אמריקה."
"ואתה לא ארמני?"
"לא."
"והשם שלך?"
"משם."
"ארמני?"
"לא. מונגולי. אמא שלי באה ממונגוליה. לכן יש לי עצמות לחיים גבוהות". הנחתי את קצות האצבעות על הלחיים. הפקיד צחק ואישר את רישיון המעבר לחייבאר. עמדתי על מדף הטנדר. שוטר פטאני לבוש מדים כחולים וכומתה שחורה, פניו מעוטרים בזקן לבן ומסודר וקלצ'ניקוב מוצלב על חזהו דחק את הילד מתא הנהג, משלח אותו אחורה, לארגז. הרוח חלפה חמה ומתקררת לאורך הדפנות הפתוחות. הטנדר החליק בין רחובות פשוואר, חולף על פני מחנה הפליטים האפגאנים שליד מסילת הברזל והמשיך מערבה, אל ההרים. ליד מסילת הברזל, כמו במקומות אחרים סביב פשוואר, נתלו רובים, קלצ'ניקובים ואקדחים בחנויות. אלקטרוניקה ובדים. שוק חופשי באזור שלא נשלט על ידי השלטון המרכזי מאז שדעכו המוגוהלים לפני שלוש מאות שנים.
"אל תיסע בחוץ"! רעם השוטר כשעצרנו ליד המבצר המציין את הכניסה לשטח הסגור, למקום בו מתחיל הכביש לחדור אל המיצר. כפרים מבוצרים, מוקפים בחומות חומר עמדו על גבעות קטנות, צופים על עמקי צפצפות ופלגים קטנים. הוא הביט בעט התקוע בחולצת הטריקו, שולף אותו מהחולצה, מסמן שהעט בשבילו, גמול על שרותים טובים. צחקתי בקול רם ולקחתי ממנו את העט, מחזיר לחולצה. הוא גיחך.
הכביש התפתל כדרך מעבר הרים, עובר ליד קבר שייח. ליד כפרי החומר גדלו עצי שיטה ולאורך הדרך תפוחי סדום ואיקליפטוסים אוסטרלים. ההרים הקריחו, יוצאים מתחום הלחות של הפנג'אב, עוטים עליהם את מראה המדבר הגבוה. הכפרים נעלמו, גם הנשים הרעולות שהלכו עם הסלים על ראשיהן. הטנדר טיפס, חוצה דרך מחנות צבא. מסילת הברזל שחצבו הבריטים דרך המנהרות ליוותה את הדרך, העפר נשמט מתחת לפסים מאז שעצרו רכבות הקיטור מלטפס בפיתולים ובשיפועים התלולים. בראש המעבר עמד המחסום. טנדרים עם מוג'הדינים חמושים עלו מכיוון טורקהאם שעל הגבול האפגאני. גבולות מציתים את הדמיון, למרות שהיא ארץ הרוסה. שנים יעברו עד שתשתקם. האם תחזור להיות המקום שהיה בשנות ה-60? האם בגדד חזרה להיות עירו של הרון אל ראשיד ובייג'ינג היא אותה חאן בליק של קובלאי חאן, מרקו פולו ואיטאלו קאלווינו? הבטתי מראש המעבר לאפגניסטן. לא רציתי לנסוע לאפגניסטן. השנאה והטיפשות האנושית כל כך ברורים. אבל המעבר היה טוב כמו כל מעבר הרים שנשקפים ממנו הרים רחוקים, מדבריות ורוח יבשה.
"דרה?"
"דרה!" נענעו הפטאנים בהתלהבות את ראשם, דוחקים אותי למקום האחורי באוטובוס העגול שכיוון את חרטומו החוצה מפשוואר, דוהר דרומה לכיוון קוהאט ודרה. אנשים זנקו על הגג, נצברים באשכולות. יורדים בזינוק כשהאוטובוס מאיט. האבק רבץ על עצי הפיקוס שבצדדים. בתום השעה נכנס הכביש בין שורה של צריפי פח, מסעדות וחנויות. ערימת פחמי עץ וגזעי עצים מוכנים לעיבוד בחום החנוק עמדה על גבעה. דרה היתה עיירה בתוך הגבעות, על פתחו של המעבר ההררי לכיוון קוהאט. יריות נשמעו מהרחוב. ירדתי מהאוטובוס וצעדתי לאורך חנויות הנשק. קלצ'ניקובים, רובי צייד ומטולי רקטות. ילדים בני 7 או 8 השחיזו חלקי אקדחים. פטאן לבוש כובע צמר יצא אל הרחוב, דורך את הקלצ'יניקוב ומשחרר צרור ארוך אל אויר האחר הצהריים החם. נכנסתי אל אחת החנויות.
"רוצה לירות בקלצ'ניקוב? 50 רופי."
"לא תודה."
"עט-אקדח? רק 120 רופי. טוב מאוד, זול מאוד". הלהיט של דרה. עט המסוגל לירות כדור ממית לטווח של כמה מטרים.
"יש לי עט רגיל". הוצאתי את העט מהחולצה. הורדתי מאחד המדפים קליניקוב. רובה הסער הרוסי החדש שהחליף את הקלצ'ניקוב. דרכתי את המנגנון המשומן. חושניות בסיסית של מין, ציד והרג.
" רוצה?" נופף המוכר בשקית ובתוכה זרעים ולקטים ירוקים.
"לא תודה."
"לא מעשן?"
"לא."
הוא חייך והעיף את השקית לתוך הרחוב, זרעים, עלי ופרחי קנאביס מעובדים התפזרו בתוך התעלה שהפרידה בין מפתן האבק שלרגלי החנויות והכביש עליו עמדו עגלות, ומפעם לפעם חלפו משאיות בדרכן מקוהט לפשוואר. השמש פנתה מערבה. המוכרים כרעו ושתו תה בחנויות, מחכים לבני השבטים ולמוג'הדינים שיבואו לקנות נשק. רובים המיוצרים רק בדרה, הרכב מוזר של אף-אן בלגי וקלצ'ניקוב רוסי. הם הניחו את הספלים על המחצלות, פרשו שטיחי תפילה ונגעו במצחיהם ברצפה מתחת למדפי הרובים, הפגזים ומטולי הרקטות. טנדר עמוס מוג'הדינים חמושים בקלצ'ניקובים וברובי ציד דהר ברחוב. עצים ירוקים וצמחיה טפסו על הגבעות האדומות. בקצה הרחוק כרעו אנשים לתפילה בתוך ריבוע תחום בגדר נמוכה שבתוכו נפרשו שטיחים. בפקיסטאן ובאפגניסטן אתה צריך להיזהר לא לדרוך בתוך המסגדים. אמר מירזא בגילגיט, הם בסך הכל רבועים מסומנים בתוך האבק. תשים לב. קרוב לרוח האיסלאם. כמו בסיני. או במדבריות האחרים. סביב פשוואר יושבים מיליוני פטאנים, נאמנים לעצמם. ולנשק. הבריטים, כמס על קניית נאמנות מהשבטים שנעו בין הגבול האפגאני ופקיסטאן, קבלו את הרשות והידע להקים את מפעלי הנשק שלהם, כדי שיפסיקו לשדוד נשק מהמחנות הבריטים. דרה, כמו פשוואר, כמו אפגניסטאן השכנה, ממנה מגיעים 3 מיליון הפליטים שרובם פטאנים, היא אזור שאינו נכנע לשלטון אזרחי מרכזי, מתקיים מכוחות של מסחר, דת וכבוד מקומי.
זה המקום שיהפוך בעשר השנים הראשונות של המאה ה-21 למעוז הטאליבן שנילחם בשלטון הפקיסטאני המרכזי ובאמריקנים שבאפגניסטן.
גבי ישב בקומה השנייה, מקשיב לווקמן ולקלטת שנתנה לו החברה הישראלית שלו. תס'וודיש. "היית בדרה? קניתי שם עט אקדח", הוא הוציא את העט הקטלני.
"תזהר מהשוטרים בפשוואר."
"הם לא עוצרים אופנועים."
"לאן אתה ממשיך מכאן?"
"אני מחכה. יש קבוצה של המוג'הדין שאולי אצליח להיכנס איתם. מעניין אותי לראות מה יש באפגניסטאן."
"אתה חושב שיש מה לראות באפגניסטאן חוץ ממלחמה?"
"אני לא יודע."
היו עוד בפשוואר שחיכו לקבוצות של מוג'הדינים שיקחו אותם פנימה לתוך אפגניסטאן. החורף המתקרב יסגור בקרוב את מעברי ההרים מצ'יטראל ודיר דרכם חודרות הקבוצות. שיירות האספקה הקבועות של הג'יפים. הפקיסטאנים מאפשרים למוג'הדינים לנוע חופשי. אחרי הזרים הם עוקבים בערנות, מנסים למנוע את המעבר פנימה. השולחן התפנה. אנשים ירדו לרחוב לאכול או ששכבו בחדרים. נכנסתי אל החדר. גבי הרים עיניים מהמחברת בה כתב באנגלית. לקחתי חתיכת דף וכתבתי לו מספר מילים בעברית. הוא פתח עיניים בהפתעה ושירבט בחזרה מספר מילים. "נרד לרחוב?"
פסענו ברחוב החשוך, מדברים עברית בקול נמוך, עוברים לאנגלית או משתתקים כשבאו מולנו אנשים. "ניראת שונה מאוד כשהיית בטלוויזיה", הוא התלונן. "סדרת אותי לחלוטין. חשבתי שאתה מבין שאני ישראלי. אבל לא חשבתי שזה אתה."
"סליחה" אמרתי, משועשע מהיומיים בהם לא ידע מי אני.
"אני פוחד מאז שאברהמי פירסם תמונה שלי במוסף של "מעריב" עם האופנוע. זה היה בדיוק לפני שנכנסתי לאיראן."
"איך היה באיראן?"
"מעניין מאוד. האיראנים אנשים נחמדים ונדיבים."
"כן. פגשתי אחד או שניים."
"חוץ ממשמרות המהפכה שהם חשדנים מאוד."
ישבנו במסעדה קטנה בחושך ואכלנו צ'יקן טיקה. דברנו על מסעות, על עיתונות וספרי מסע. על הנתיב שעברנו, על הנתיב שנעבור, על ארצות שכל אחד מאיתנו נסע בהן לבדו. "אתה תכתוב את הדברים?"
"אני כותב כל הזמן."
"מצלם?"
"היו לי דברים נהדרים עם האופנוע בבלוצ'יסטאן כשחציתי בדרך הנה. חציתי מאיראן לטפטאן. גם האיראנים וגם הפקיסטאנים הזהירו אותי משודדי דרכים ואמרו לי שהכביש רע מאוד. והכביש שם צר מאוד. בכמה מקומות אין כביש אספאלט. רק דרך חצץ. נסעתי בזהירות, כל פעם שהיתה מגיעה מולי משאית ירדתי מהכביש. או שעצרתי. באחד הסיבובים החלקתי ועפתי מהדרך. אספו אותי כמה בלוצ'ים ולקחו אותי לאוהל שלהם. שלושה ימים הם טיפלו בי כמו בילד. חבשו את הפצעים ועזרו לי לתקן את מה שנפגע באופנוע. ביום השלישי כמה מהם היו צריכים ללכת. השמש ירדה וירח שמן וגדול התחיל לעלות מעבר לגבעות. והם נפרדו מכולנו והתחילו ללכת לתוך המדבר. את התמונה הזאת אני לא אשכח אף פעם."
שתיתי מהתה המתוק שבושל בחלב וגלגלתי סיגריה. צילום הוא שיכחה. כמו כתיבה. מכירת הזיכרון. כמו כל חוזה כתוב בין אנשים או בינם לבין עצמם. האוטובוס המעופף הוביל אותי מפשוואר לראולפינדי.
"אני ברשימת המתנה למחר", אמרתי לפקיד במשרד נתיבי אוויר פקיסטאנים בראולפינדי. כאילו לא אמר לי לפני כמה ימים על הסיכוי הנמוך שלי לטוס לפני אמצע נובמבר.
"תחזור אחרי הצהריים. אם הטיסה מהיום מתבטלת בגלל מזג אויר- כל הנוסעים שלה עוברים למחר", הניח הפקיד את הכרטיס בערימה. חזרתי אחרי הצהריים. "אתה צריך להיות ברבע לשש בשדה התעופה". חייכתי.
מונית הסיעה אותי דרך הרחובות האפלים של פינדי, אשכולות אנשים משכימי קום חיכו בסמטאות ליד הדואר המרכזי. הדיות עדין נמנמו על צמרות הפיקוסים. ברבע לשש הייתי בשדה.
"אנחנו מחכים לדעת מה מזג האויר בגילגיט", אמרה הפקידה. "אם יש רוח אנחנו יכולים להעלות רק 35 אנשים למטוס". עמדתי בצד וחיכיתי.
"אני מקווה שיהיה לך מזל". אמר אחד האנשים בתור.
"סיר! אתה-" קראה הפקידה, מושיטה את ידה דרך האנשים המצטופפים והמבקשים, לוקחת את הספח ומגישה לי כרטיס עליה למטוס. המטוס הדו-מנועי זינק מעל פינדי, חלף מעל מסגד פיסל ואיסלמאבאד וטיפס מעל גבעות מרגלה שבתוכן נחבאו הסטופות והמנזרים של טקסילה. צפונה, לעבר ההמליה, והקוראקורם.
עמק האינדוס התפתל בין ההרים. הפסגות הלכו והתקרבו לכנפיים. קרחונים זחלו בין האוכפים. המטוס החליק בין האוכפים. מעכתי את האף על חלון המטוס. עשרות פסגות ענקיות הזדקרו כפירמידות אל שמים. הפירמידה האדירה של ה-K-2 . המטוס טיפס בין ההרים, המדרונות חולפים במרחק לא גדול מתחת לבטן ולכנפיים. קינאתי בטייס שטס בין ההרים מפינדי לגילגיט. מפשוואר לצ'יטראל. קונווי ומלינסון טסו מהמרד האפגני לעבר האופק הנעלם ושנגרי-לה למשכן הבריטי בפשוואר. הם חלפו מעל השרשראות הענקיות האלו בדרכם אל המנזר בו חיים אנשים מאות שנים. מעבר להרים חייב להיות מנזר, מנותק מהעולם, שאפשר רק להגיע אליו ולעולם לא לצאת ממנו. ג'ימס הילטון טס מעל ההרים האלו בשנות ה-30. המטוס הנמיך, גולש בין ההרים, יורד מגבול הקרחונים. המים הכחולים חלביים של האינדוס זרמו מתחת לגשרים תלויים. מכוניות ספורות ניראו קטנות על דרך הקרקוראם הצרה. המטוס חלף בנהמה מעל הצפצפות, מטה כנף במרחק מטרים מעל גדת האינדוס, גולש אל שדה התעופה, הופך את מנועיו ברעם מול צלע ההר הירוקה.
האויר היה צונן וחד מחוץ למטוס.
"אתה רוצה לנסוע לקרימאבאד?" שאל פטאן ממתין מחוץ לטרמינל.
"כן."
"יש לי גרמני שרוצה לנסוע לשם והוא מחפש שותפים. תשלם לי כמו לאוטובוס."
"עם מה אתה נוסע?"
"סוזוקי." חייך הפטאן בגאווה.
"כן", אמרתי, משליך את התרמיל הורוד לתא המטען. הסוזוקי זינק לאורך שדרת האקליפטוסים ונסע לתוך הרחוב הראשי של גילגיט.
"גם הם באים איתנו", אמר הנהג, מציג פקיסטאני שמנמן ונמוך, ואת בנו. הם היו לבושים במכנסי בד וחליפות. השארתי את התרמיל בסוזוקי וחציתי את הכביש לשתות תה.
הגרמני סיים את ארוחת הבוקר וירד אל תא הנהג. עליתי עם הפקיסטאנים לתא המטען. הסוזוקי חצה את הגשר התלוי והתחיל לטפס במעלה עמק ההונזה, לקרימאבאד. הצפצפות עמדו בשלכת צהובה. האשלים הוריקו. עצי שזיף עמדו בשלכת שבין אדום לכתום. סתיו הימלאי בשלל צבעים. האויר היה קר וחלף סביב דפנות הסוזוקי. עמדתי על המדרגה מחוץ למעטה הברזנט וגג הפח, מחליק בעיניים על העמקים התלולים, על הקרחונים הנופלים, על הכפרים.
פסגת הרקפושי פרוואט התנשאה לגובה של 7789 מ' ממזרח לדרך. נהג הסוזוקי עצר בצד הדרך. הקרחון ירד בתלילות אל הכביש. פקיסטאן היא חלומו של מטפס. עשרות פסגות מעל 7 קילומטרים שחלקן לא נכבשו מעולם והן בטווח יום או יומיים הליכה מכביש, חוסכות את שבועות ההליכה הארוכים בהמליה הנפאלים. נחל סואן ירד מקרחון הרקפושי אל הכביש, חוצה דרך העמק הירוק בדרכו אל האינדוס. הפקיסטאני מלהור סימן לבעל בית התה שמול הקרחון להביא את קנקן התה.
"מה אתה עושה בלהור?"
"אני מורה למתמטיקה בבלומפילד קולג' בלהור, שזה קולג' שעובד בשילוב עם אוניברסיטת לונדון אותה מנהלים פקיסטאני, הודי ובנגלה-דשי."
"והאיסלאם?"
"אנחנו צריכים להיות מדינה חילונית. לא איסלאמית. אחרת לא נצליח להתקדם", הרקפושי החליק קרחונים מול השמים. הסוזוקי זינק במעלה הדרך, חצה את האינדוס ועלה בין הסלעים האפורים, נוסע בדרך עפר צרה על גבול הטרסות, דרך בתי כפרים אפורים ועצי צפצפה בשלכת. שמש זהובה חיממה את העמק ואני עמדתי מחוץ לתא, נושם את הסתיו של לאדאק והקוראקוראם. הסוזוקי עצר בקרימאבאד. נפרדתי מהמורה ומבנו. הם היו בדרכם חזרה לגילגיט. צעדתי דרך שבילי הצפצפות. בחרתי מלון שהביט על עמק ההונזה. העמק היה צבעים של סתיו. נשים עבדו בשדות, מכינות את הטרסות. מעל הכפר התנשאה פיסגת גרניט סיכתית חדה לתוך השמים. עננים של אחר צהריים חשפו וסגרו את ראש הסיכה. הפסגה של הנסיכה בבול.
מלך טיבט, קיסר, כבש את ממלכת הונזה ונשא לאשה את בבול. לילה אחד חלם שפולשים זרים תוקפים את טיבט. הוא החליט לשוב מיד אל ההרים של קון לון, אומר לבבול: אחזור כשלחמורים יהיו קרניים, כשלאבני הריחיים יצמח זקן והנהרות יזרמו במעלה ההרים. וכדי שתחכה לו בנאמנות, הושיב אותה על הסיכה שגובהה מעל 7 קילומטרים, עם שק דגנים שמשקלו 90 קילוגרם ותרנגול צעיר. תני לתרנגול גרעין בשנה וכשיתם הדגן-אחזור. לצד סיכת בבול התנשאו הבלטורה והאולטר. הטיבטים הגיעו להונזה דרך האינדוס שהאפיק העיקרי שלו עולה מזרחה ליד גילגיט. הדרך עברה מגילגיט לקרגיל ומקרגיל ללה. ומשם לטיבט. פיטר פלמינג וקיני מלארט, בדרכם מקשגר להודו, עצרו בקרימאבאד, מתארחים אצל מושל בלטיט. שתי ממלכות זעירות היו בקרימאבאד. אלטיט ובלטיט. יצאתי מהמלון למבצר אלטיט. בלטיט היה המבצר מעל קרימאבאד עצמה.
צעדתי על אמות המים דרך הצפצפות למבצר של אלטיט. אלטיט היתה הבירה של עמק ההונזה. רועות חבטו בענפי הצפצפות ועלים מצהיבים נשרו ליד פיות הכבשים שלכחו אותם. במדרגות המעובדות שבמורדות התלולים חילל ילד בחליל. כמו ביום הסתיו של 1981 שבו עמדתי מעל הטומולי ליד עין אום אחמאד בסיני ובמורד הואדי שרו שתי ילדות רועות משבט המזיינה בקול צלול מול המדבר. מלמטה התגלגל הרעם של ההונזה, יובל של הגדול בנהרות היבשת, מנקז את ההימליה, את הקרקוראם ואת ההרים של לאדאק.
על מרפסת העץ של המלון עמד שולחן נמוך ודהוי ולידו ספסל. חלצתי את הנעליים והבטתי בעמק. על השולחן היו מונחות "הערים הסמויות מהעין" של קלווינו בתרגום לאנגלית. פתחתי את הספר במקום בו מתוארת פגישתם הראשונה של קובלאי חאן ומרקו פולו. בהתחלה תיאר מרקו את הנופים והערים מהן חזר בקריאות, קפיצות, העוויות ותנועות ידיים. לאחר זמן ידע כבר את השפה ותאר אותן בשפתו של קובלאי ואז התגעגע קובלאי לאותם ימים של תחושות ראשוניות, לרמוז על מקום לא ידוע. האכזבה של המילים.
לא היה חשמל בחדר עם השולחן הגדול. צלחות חרסינה עמדו בתוך מזנון הזכוכית הישן. הכיסא חרק כשהתישבתי.
"ארוחת ערב?" שאל הפטאן, מוציא ראש מהמטבח האפל. החדר היה קר ובחוץ היה החושך שלם. אורות צהובים נצצו בעמק.
"כן."
"מרק? אורז? צ'פטי? תפוחי אדמה?"
"כן."
"תה?"
"מה שמת בתה?"
"טר-טומורו" (TER TUMURO).
"זעתר." אמרתי. "בערבית."
"אתה יודע ערבית?"
"קצת. איזה שפה אתם מדברים פה?"
"ברוששקי (BRUSHASHKI) השפה של בלטיט וההונזה."
"תה מצוין", הוא חייך.
ירדתי בחושך אל החדר. ירח כמעט מלא עלה על עמק ההונזה, המים הבריקו וטרסות הזהב עמדו כסופות בחושך. עצי הצפצפה עמדו חשוכים ורוח קלה הפילה עלים רכים על המדרונות. פרות העלו גרה. ישבתי על הספסל בחושך והבטתי בעמק. מכל העמקים של ההימליה זה היה היפה שראיתי. הדלקתי את הנר בחדר וקראתי, ואחר כך הצטנפתי בתוך שק השינה. הלילה היה שקט מאוד. מוקדם בבוקר העמסתי את התרמיל וירדתי לאורך דרך הג'יפים שהתפתלה בין הטרסות. 100 קילומטרים הפרידו בין קרימאבאד לסוסט שעל הגבול. בעשר יוצאים הג'יפים של נטק"ו למעבר חונג'ראב ולנקודת הגבול הסינית.
עצרתי לכוס תה בגנש. מכונית חלפה על הכביש, אבל אני רציתי ללכת קצת בבוקר המוקדם על דרך הקוראקוראם מעל ההונזה. עברתי בין הצפצפות. גשר בטון חצה את הנהר מחוץ לגנש. על מעקי הגשר עמדו הדרקונים הסינים. אריות-כלבים נוהמים. מים לבנים התגלגלו עשרות מטרים מתחת לגשר. הסינים בנו את הגשרים ואת הדרך. האיגוף האסטרטגי אל הבטן הרכה של הפנג'אב ההודי. הברית הסינו-פקיסטאנית מול הברית ההודית-רוסית. ליד גוש סלעי גרניט עבדה קבוצת פועלים בפילוס קטע דרך. השענתי את התרמיל על הסלע וטיפסתי אל החרוטות הגבוהות יותר. עד שהגיעו הבריטים החזיקו הגברים בגנש חרב, כיכר לחם, מגן ורובה, מוכנים לרגע שבו יצלצל פעמון האזעקה מאלטיט, מתאמנים בחצית ההונזה בשחיה כדי לקדם תוקפים או לסגת במהירות אל המבצר שמעל. החרוטות היו גמלים וסוסים, ציד יעלים. חרוטות דרכי שיירות. הסלעים היו מקום מנוחה וצל בדרך. כמו בהדבאת חג'ג שליד עין חודרה בסיני. כתובות בחרושת'י, ברהמי, גופטה, סוגדיאנית וטיבטית. כתובת של צ'נדרה גופטה, הקיסר הגופטי ששלט ברוב הודו בראשית המאה ה-5 לספירה. היעלים החרוטות היו סמל הפוריות ליושבי העמקים הגבוהים. ג'יפ טיפס מכיוון הגשר. נופפתי ביד והוא עצר. האיש ליד הנהג הצטופף במושב הקדמי וסימן לי לשים את התרמיל מאחור. הג'יפ זינק לתוך הכביש שהפועלים המשיכו לנקות ממפולות סלעים וסחף.
"פשטו?"
"וואחי". חייך הנהג. "אנחנו מדברים גם פשטו אבל הוא וואחי."
וואחי?"
"אפגאים שיושבים בגולמיט בפאסו, ובחייבאר". אמר האיש השני. הוא חבש כובע פטאני ושפם עיטר עת שפתו העליונה. "בגילגיט מדברים שינה. בצ'לט ובקרימאבאד מדברים ברוששקי". השפות השונות של העמקים הנפרדים שהמעבר ביניהם קשה. ג'יפי הדואר נוסעים יומיים מפרכים בין העמק הפגאני של צ'יטראל לגילגיט. עם החורף נסגרים מעברי ההרים והדרכים הקשות.
"אתה נוסע לסוסט?"
"לסין."
הנהג הביט בשעון. הג'יפ החליק בסבוב והמדרון התלול התקרב. הוא יצב את הג'יפ וחייך. "אל תפחד", צחק הנוסע השני. "אם יהיה לך מזל נצליח להגיע לאוטו של נטק"ו. שיוצא ב-10". הכביש התפתל והנוף היה נפלא. קרחונים ירדו כמעטו עד לכביש בפאסו. מחוץ למבנים עמד ג'והן מיילס עם תרמיל על הגב. נופפתי לו. לא היה איכפת לי לאחר. בעשר ורבע החליק הג'יפ לתוך שורת בקתות המלונות והמסעדות של סוסט. קרחונים ופסגות גבוהות נערמו מעל אפיק ההונזה. המשרד של נטק"ו היה סגור.
"תישן פה היום, תקנה כרטיס ותסע מחר". אמר האיש של נטק"ו.
"תיגש למכס, אולי יש שם מכונית", הציע שני.
במכס עמדה משאית סינית מקשגר. צעדתי אל ביקורת הדרכונים. ארבעתם ישבו בשמש על כסאות, ספלי התה מונחים על צלוחיות על ברכיהם. מפקד תחנת הגבול מצץ נרגילה.
"תישן פה היום, תיקנה כרטיס לנטק"ו ותיסע מחר."
"אני רוצה לנסוע היום. יש משאית סינית במכס."
"יש הסכם ביננו לבין הסינים שאסור לרכב סיני לקחת תיירים לגבול מפקיסטאן, ולנו אסור לקחת מפיראלי לפקיסטאן. תיגש למר ספד, המנהל של נטק"ו, ואם הוא מסכים…" ספד נסע לפיראלי. חזרתי למפקד. הוא ישב רגל על רגל בשמש. "תישאל את יון קון שן הסיני, אם הוא מסכים…" יון קון שן נסע עם מר ספד לפיראלי.
"אתה לוחץ אותי חזק", קימט מפקד תחנת הגבול את שפמו. ביקורת הדרכונים הסתיימה לפני שעה והיום השתרע כחול וחמים עד שיגיעו לפנות ערב הנוסעים מהגבול הסיני.
"טוב," אמרתי, "אז אני אלך ברגל. אין שום חוק שאומר שאסור לי ללכת ברגל. תחתים לי בבקשה את הדרכון ותן לי לחצות את הגבול."
"אתה לא יכול ללכת ברגל".
"למה?"
"בגלל הקור. אתה תקפא מקור."
"יש לי שק שינה ובגדים חמים", טפחתי על תרמיל הגדוש.
"אבל אתה לא יכול." נמרי השלג. אתמול הם תקפו כפר וטרפו שני אנשים ועדר."
"זה בסדר. ישנתי בג'ונגלים ליד אריות ונמרים."
"אתה לא יכול ללכת. זה מסוכן, האחריות שלי לא מרשה לך. לא אני."
"אני הולך", הרמתי את התרמיל.
"לך לנהג", אמר המפקד ביאוש, נוגס בפיית הנרגילה, "ואם הוא מסכים לקחת אותך…" האויגור מקשגר חיכך את כפות ידיו בהנאה, נוקב בסכום גבוה של יואנים. התפשרנו על האמצע. "אתה עוד פה?" שאג מפקד התחנה, "הדרכון שלך חתום והמשאית חצתה את המחסום. סע כבר למען השם!"
כל הזכויות על התמונות שמורות לצור שיזף.
המאמר פורסם גם ב-:
