אחרי שבילינו את רוב קיץ 2020 בעבודה מהבית עם הילדים צועקים ברקע, היינו מוכנים לטיול של סתיו לחיק הטבע. תכננו לטייל עם קבוצת חברים בפארק המחוזי העתיק ביותר באונטריו (הוקם בשנת 1893) – אלגונקווין. החדרים הוזמנו מבעוד מועד בהאנטסוויל, אונטריו, משם נוכל להתחיל את יומנו מוקדם בבוקר ולהיכנס מהשער המערבי של הפארק. ידענו מראש שהפארק יישם מספר צעדים להורדת הצפיפות על ידי הגבלת מספר היתרי הביקור הקיימים בכל יום, זאת בשל העובדה כי יופיו של הפארק בסתיו הוא סוד ידוע לכל. ובהתאם לציפיות הפארק היה מלא מטיילים שבאו ליהנות מנוף הסתיו המרהיב, גם בתקופת המגפה. את פנינו קיבלה שורת מכוניות בעלות לוחיות רישוי משלל המחוזות הקנדיים.
פארק אלגונקווין יושב על שטח עצום של כמעט 2 מיליון דונם (7653 קמ"ר בריבוע) בדרום מרכז אונטריו – החלק הדרומי של מחוז ניפיסינג. הוא הוקם כמקלט לחיות בר, במטרה להגן על המגוון הביולוגי של האזור כמו גם על מימי חמשת הנהרות הגדולים הזורמים בתחומו. יש בו יותר מ -1,000 מיני צמחים וסקולריים ויותר מ -200 בעלי חוליות המתרבים בגבולותיו. הוא ידוע באלפי האגמים שלו, שנוצרו על ידי קרחונים נמסים, שאל רבים מהם ניתן להגיע רק באמצעות טיולים רגליים או קיאקים.
הפארק מציע שלל פעילויות בכל ימות השנה, כולל אפשרויות של טיול ורכיבה על אופניים, דייג ושייט לא ממונע, ספורט חורף, קמפינג, צפייה בבעלי חיים כמו בונים, איילים ועופות מים. הפארק מספק את המיקום המושלם לחוות את היערות המחטניים של צפון אמריקה, כמו גם את היער הנשיר, הידוע בצבעי ההשכלת העשירים שלו. כביש 60 עובר בפארק ומאפשר גישה לראש שביל ממנו מתפצלים מסלולי הליכה רבים, כמו גם לאתרי קמפינג שמהם ניתן להתחיל את הביקור.
המשימה הראשונה שלנו הייתה למצוא את הטיול הנכון – שגם ילדינו יוכלו להינות ממנו. בשיא הסתיו היה ברור שמסלול התצפית הוא בגדר חובה. עלייה קצרה אך תלולה הפכה את החוויה להרפתקה. קידמו את פנינו הנופים המלכותיים של יערות ואגמים שנראים כמו בוערים בצבעי הכתום והאדום של העונה. כשהתרחקו מההמון, נוספו גם ריח היער הרטוב ורעש הרוח בעצים.
המשכנו את את המסע אל בריכת הבונים, אזור הרבה פחות מתוייר. הבונה הוא אייקון קנדי שזכה למעמד רשמי כסמל לאומי בשנת 1975, אך תואר ככזה שנים רבות לפני על ידי חברות הסוחרות בפרווה. לא ראינו שום בונה – הם טיפוסים ליליים וביישנים החוששים מבני אדם, אך היה קל לזהות את עבודת היד שלהם, שכן הם אלה שתכננו את המערכת האקולוגית באזור באמצעות הסכרים גבוהים היוצרים בריכות ומפלונים. אלה מספקים לבונה את ההגנה שלו מפני טורפים, מזון וגישה נוחה למחילות הנמצאות מתחת לפני למים. מחקרים מצאו כי בונים זקוקים לרעש של מים שוצפים על מנת להתחיל לבנות. יש ניסויים המראים כי בונים יתחילו לבנות רק כאשר הם שומעים מים שוצפים, גם כאשר אין כאלה בפועל. הם עושים זאת כנראה כדי לכסות על ההרעש. מכיוון שלא זכינו לראות אותם, נאלצנו להסתפק בחיות בציפורים וסנאים שהתרוצצו סביבנו.
בהמשך פנינו למרכז המבקרים של פארק אלגונקווין. זו הייתה עונת מגפות, בילינו זמן קצר מאוד בפנים (מסכות חובה) ואיתרנו מקום להפסקת צהריים ראויה בחיק הטבע. הספקנו לערוך טיול קצר נוסף, בפארק המחוזי מפלי Ragged, לפני שנסענו למקומות הלינה שלנו. למחרת נמשך הטיול שלנו בתנאי מזג אוויר קשים יותר, אבל זה כבר סיפור לתקופה אחרת.
