שיקגו, 2020. בכל 12 שעות נרצח אדם שחור בשכונות הדרומיות של העיר. שיא של 120 מקרי ירי בשבוע ו-14 הרוגים שחורים בסוף השבוע של ה-14.8.20. קרבות הרחוב זולגים לאיטם למרכז העיר (בעיקר קרבות בין כנופיות סוחרי סמים), ואחריהם שטף של פורעים, באלפים, הפושטים בלילות על רחובותיה של העיר, שוברים חלונות ראווה, בוזזים מכל הבא ליד ומעלים באש כל מה שנקרה בדרכם. ילדים, נשים וגברים, כולם משתתפים במעשי הביזה והאלימות. מאות שוטרים התפרשו ברחובות, אך אלה חוששים לפעול מול גלי האלימות בשל היעדר הגיבוי והביקורת החריפה המוטלת בהם משלל ארגונים, עמותות, פוליטיקאים ומהתקשורת.
הרשתות החברתיות מלאות חדשות כזב על שוטרים המחסלים נערים שחורים, מה שמלבה עוד את הכעס והכאוס. ראשת העיר (האמריקאית – אפריקאית) שניסתה להפריד בין ההפגנות על מותו של הצעיר השחור ג'ורג' פלויד לבין ההתפרעויות במרכז העיר, זכתה לביקורת מארגון BLM (חיי השחורים נחשבים). אלה טענו כי מרכז העיר, העשיר והנוצץ, הנמצא בקונטרסט כה גדול ביחס לשכונות השחורות של העיר, הוא יעד לגיטימי לביזה והתפרעויות לאור הפערים מנקרי העיניים, חוסר השיוויון והתעלמות השלטונות מחיי העוני והעליבות בשכונות הדרומיות (והצפוניות) של העיר מוכת האלימות.
אך שיקגו אינה מקרה יחיד. בסוף מאי התרחשו אינספור אירועי ירי, ביזה והתפרעויות במיניאפוליס, אוקלנד, יוסטון, וושינטגון הבירה, ניו יורק, פורטלנד וסיאטל. בכולן היו התנגשויות אלימות בין שוטרים, מפגינים וכוחות פדרליים. בכולן עלו חנויות ומכוניות באש, נופצו חלונות ראווה, נורו יריות ונרצחו אנשים. במיניאפוליס הטיל ראש העיר, ג'ייקוב פרי, עוצר לילי וכך גם באטלנטה, מינסוטה, מיאמי, ודטרויט (סה"כ 25 ערים גדולות).
בסיאטל סגרו המפגינים שורה של רחובות והפכו את המרחב ל"איזור ללא שוטרים". המפגינים הכריזו על אוטונומיה וראשת העיר הגדילה והכריזה על קיץ של אהבה (מה שמהר מאוד הפך לקיץ של אלימות, מעשי אונס ורצח, סמים וביזה. קיץ בלתי נסבל לתושבי המקום שומרי החוק. המפגינים ביקשו לפרק את כוח השיטור, אך עד מהרה התחננו האזרחים שהמשטרה תחזור ותשתלט על המרחב בכוח, לאחר שלא יכלו לשאת עוד את האלימות והכאוס ששררו במקום.
הקריאות לפירוק המשטרה בארה"ב נשמעו גם בעיר ניו-יורק, שם החליט ראש העיר לצמצם משמעותית את כוחות השיטור בעיר ואת התקציבים למשטרה ולנסות לפתור את המצב בדרכים של שלום. התוצאה היתה כמעט מיידית. עלייה דרמטית במקרי האלימות בעיר, עד כדי כך שעלי חנויות רבים כיסו את חלונות הראווה בעיר בקרשים, כתובות גרפיטי החלו לכסות מונומנטים חשובים בעיר ומחסומים פוזרו ברחובות. גם פה היו התנגשויות קשות בין המשטרה לבין המתפרעים. אחד מכל שבעה עצורים, אגב, הגיע מחוץ לעיר כדי להשתתף בהפגנות ובמעשי הביזה והאלימות הרבים. קבוצות אלימות מאורגנות הגיעו יחד לעיר באוטובוסים ורכבות כדי לחולל מהומות ולהתנגש עם השוטרים. ב-1.6.20 הכריז ראש העיר על עוצר, מה שגרר גל של אלימות חסר תקדים. השוטרים, שהיו בחיסרון מול המפגינים, פשוט נטשו את הרחובות, וחגיגת הביזה החלה. במובן מסויים היא נמשכת עד היום.
ארה"ב היא אחת המדינות האלימות בעולם. חברה אלימה עם מקרי רצח נוראיים, על בסיס קבוע, חוקי נשק בעייתיים, חטיפות ילדים ועבר טבול בדם. על פי נתוני ה-FBI העיר סנט לואיס היא העיר עם מקרי הרצח הרבים ביותר במדינה (60.9 לכל 100,000 תושבים). אחריה בולטימור, דטרויט, ניו אורליאנס, ממפיס, ניו יורק ווושינגטון.
ב-2018 נרצחו בשיקגו 20.7 בני אדם על כל 100,000 תושבים. מכיוון שבעיר עצמה יש כ-3 מיליון תושבים, ובמטרופולין יותר מ-10 מיליון, מדובר בכמות בלתי נתפשת של מעשי רצח. אף גוף משטרתי אינו יכול לפענח כל כך הרבה רציחות ולכלוא כל כך הרבה רוצחים. אז פשוט יורדים מזה.
ב-3.9.2020 פורסם כי שירות המרשלים של ג'ורג'יה פשט על כמה וכמה מוקדים ואיתר מעל 40 ילדים חטופים. תשעה בני אדם נעצרו. חטיפת ילדים בארה"ב היא עניין של מה בכך. ילדים רבים נחטפים ונמכרים למטרות מין או לאימוץ אצל משפחות ללא ילדים. הילדים נחטפים מכל רחבי המדינה מבני משפחותיהם או מגורמי רווחה. כ-440 ילדים נעלמים בכל שנה בארה"ב. חלקם הגדול נחטף על ידי אחד ההורים או בן משפחה אחר כחלק מסכסוך משפחתי פנימי. רבים מהם נעלמים, נרצחים או הופכים לשפחות מין. זהו מספר בלתי נתפס.
למרות כל הנתונים העגומים האלה, שיעור הפשיעה החמורה בארה"ב דווקא צנח דרמטית בין השנים [1]1993-2018. ב-1993 שיעור הפשיעה עמד על 747.1 ל-100,000 איש וב-2018 הוא עמד על 368.9 איש ל-100,000. גם פשעים הקשורים לעברות רכוש ירדו באחוזים ניכרים. אך בד בבד, מחקר של ה-FBI מלמד כי לא הפשעים מדווחים למשטרה, וככלל, רשויות האכיפה אוכפות פחות ופחות, ולכן יש לשער כי חלק מהנתונים המתקבלים אינו נכון או אינו מדוייק. נתון מעניין נוסף הוא שיעור הפושעים הנזרקים לכלא. בשנות ה-90 נכנסו לכלא בארה"ב כחצי מיליון איש בכל שנה, כשמשנת 1995 חלה עלייה דרמטית במספר האסירים שישבו בכלא. בשנת 2010 ישנו בבתי הכלא בארה"ב כשלושה מיליון בני אדם. מספר זה יכול להעיד על עלייה באכיפה ולהסביר את שיעורי הפשע היורדים. מאידך, דווקא העלייה הדרמטית במספר האסירים (בקיזוז הצמיחה של האוכלוסייה), יכולה להעיד דווקא על החמרה בפשיעה, וכי אכן נתוני הפשיעה אינם לוקחים בחשבון שיש מקרים רבים שאינם מדווחים.
חשוב להבהיר כי הירידה בשיעורי הפשיעה מיוחסת לאוכלוסייה השחורה. בעוד מספר הפושעים הלבנים בארה"ב נותר קבוע, מספר הפושעים השחורים ירד בכ-50%. גם נתון זה יכול להיות מעוות שכן האוכלוסייה השחורה בשיקגו, למשל, דווחה כי המשטרה הפסיקה להגיע לקריאות של תושבים בשל מה שכונה "סכנת חיים לשוטרים". ולכן שיעור המעצרים בקרב אוכלוסייה זו ירד משמעותית. אגב, למרות נתונים מעודדים אלה, ארה"ב של אחרי מותו של גו'רג' פלוייד אינה אותה ארה"ב של תחילת 2020 וההערכה היא שהנתונים יהיו שונים מהנתונים של 2018.
גם בגזרת השימוש בסמים, הנתונים הזורמים מארה"ב אינם מעודדים. ב-2017 דווח כי כ-20 מיליון אמריקאים מעל גיל 12 משתמשים בסמים[2]. אחד מכל שמונה אמריקאים נאבק בהתמכרות לסמים או לאלכוהול. שיעור התמותה מסמים שילש את עצמו מאז שנת 1990 ובין שנת 1999 לשנת 2017 מתו כ-700,000 אמריקאים ממנת יתר. רובם נמצא בטווח הגילאים של 18-25. (אגב, סקוטלנד היא המקום היחיד שעוקף את האמריקאים בעולם המערבי בכל הנוגע לשימוש בסמים).
ככלל, בשנים האחרונות נכנסו לשוק הסמים בארה"ב אופיואידים סינתטיים כמו פנטניל ודומיו, המעורבבים בסמים כמו הרואין, קוקאין וקריסטל מת' או בתרופות נגד חרדה (הבנזודיאזפינים). שילוב בין שני סוגי הסמים עשוי לגרום פגיעה קשה ואפילו מוות. מספר מקרי המוות כתוצאה ממנות יתר בהן מעורבים אופיואידים סינתטיים עלה דרמטית, בעיקר בערים הגדולות.
גם מעשי הטבח ההמוניים בארה"ב לא מפסיקים, למרות הניסיונות לצמצם את מכירת הנשק לציבור ולשנות את החוקה האמריקאית המתירה למכור נשק, כל סוג של נשק, לכל מי שאינו בעל עבר פלילי, אינו בעל סעיף נפשי ונמצא בגיל המתאים. באוקטובר 2017 פתח סטיבן פאדוק בירי אוטומטי מהקומה ה-32 של מלון מנדליי ביי בלאס ואגס לעבר הופעת קאנטרי בה שהו 22,000 בני אדם. היורה הרג 58 בני אדם ופצע 851 במה שכונה אירוע הירי ההמוני הקטלני בתולדות ארה"ב. אבל אירוע זה מצטרף לשורה ארוכה מאוד של אירועי טבח הפוקדים את ארה"ב זה שנים רבות. שנה לפני כן ארע טבח נוסף במועדון PULSE באורלנדו בו נרצחו 49 בני אדם. ב-2018, בג'קסונוויל פלורידה נרצחו 3 בני אדם ועשרה נפצעו (הרוצח – צעיר יהודי אמריקאי בשם דיוויד כץ). באותה שנה בפיטסבורג, נורו למוות בבית כנסת "עץ החיים", 11 בני אדם. ב-2012, 27 הרוגים בסנדי הוק, 2013, 13 הרוגים בוושינגטון וכן האלה.
כיצד כל זה מתאפשר במדינה העשירה ביותר בעולם, במדינה בה איכות החיים גבוהה, מדינת מהגרים בה אין מחסור במזון, במשאבי טבע, בשטחי מחייה, בה תוחלת החיים היא גבוהה, בה לכל אדם יש הזדמנות להגשים את עצמו ואת מאווייו, להצליח בגדול. במדינה בה כסף הוא חזות הכל וזה בסדר, מדינה בה יוקר המחייה נמוך, ולא נדרש הרבה כדי לחיות ברמת חיים גבוהה, כיצד כל זה ייתכן?
בשנת 2002 פרסם מייקל מור את סרטו "באולינג לקולומביין" בו הוא מתייחס לאווירה האלימה בארה"ב. כבר אז טען מור שהחברה האמריקאית למודת הפערים הכלכליים, מלחמות האזרחים, מתחים בין שחורים ללבנים להיספנים ויהודים, החרדה מהתפשטות האסלאם וזו שלקחה על עצמה להיות השוטר העולמי; חברה זו, ככל שהיא אלימה כלפי חוץ, כך תחלחל האלימות כלפי פנים, אל החזירות, השיעמום, תחושת ה-"כל יכול", אפס גבולות, על רקע הקיטוביות ההולכת ומתרחבת.
תחושה זו התחדדה לאחר עלייתו לשלטון של דונלד טראמפ. הפגנות ענק בקנה מידה שעוד לא נראה, פקדו את ארה"ב כולה לאחר שזה נבחר לנשיא. במקרים מסויימים התפרצו החוצה גם הפגנות אלימות של ניאונאצים בוריג'יניה באוגוסט 2017 בהם התרחשו אירועי דריסה (אישה נהרגה -32 נפצעו) בהפגנה נגד הסרת פסל בשרלוטסוויל.
האם כל אלה הם ביטוי להתפוררות של החברה האמריקאית? קשה לדעת. החברה האמריקאית, הליברלית, הקפיטליסטית, הדמוקרטית, נאבקה ומאז ומתמיד, בינה לבין עצמה, במה שלווה במעשי אלימות קשים. אפשר שאם המגמה תימשך, בעתיד הלא רחוק, תשוב ארה"ב לתקופות הקשות כמו אמצע שנות ה-90 שהן היופי, העושר והפאר, כמו גם קידוש האינדיווידואליזם והחופש, היוו קונטרסט להתפוררות חברתית קולוסאלית.
[1] https://www.pewresearch.org/fact-tank/2019/10/17/facts-about-crime-in-the-u-s/
[2] https://www.samhsa.gov/data/report/2017-nsduh-annual-national-report
