הבזים (Falcons) הם מהמרשימים מבין העופות, בכושר ראייתם, בנועזותם ובמהירות צלילתם (בין 390-160 קמ"ש). הם אומנם הקטנים בדורסי היום, אך הטריטוריאליים והנועזים שבהם, ובעונת הרבייה הם מצליחים להרחיק מנחלתם כל פולש שמתקרב יתר על המידה.
תיאור כללי
אורך-גופם 26-20 ס"מ, מוטות כנפיהם 160-37 ס"מ, ומשקלם 1,700-42 גרם בלבד (הנקבות גדולות בכ-30-20 אחוז).
הגדול בבזים בעולם הוא בז הצפון (Falcorusticolus) מהאזורים הארקטיים ואורכו 55-45 ס"מ. הקטן מבין הבזים הוא "בז גמד אפריקאי" (Polihierax semitorquatus), ( ואורך-גופו עד 20 ס"מ בלבד ומשקלו 85-40 גרם, והוא נראה מרחוק כחנקן גדול.
הבדל זוויגי בולט קיים רק במינים מסוימים, לרוב במינים הקטנים כדוגמת הבז המצוי, בז הערב, הבז האדום והבז הגמדי, ואילו במינים הגדולים כדוגמת בז ציידים, בז צוקים ובז נודד לא ניכר כלל הבדל זוויגי. כנפיהם של הבזים ארוכות יחסית לגודל גופם ומחודדות בקצותיהן (קצת פחות אצל הבזים הגדולים), וזנבם של הבזים הגדולים קטן יחסית לזה של הבזים הקטנים.
באופן כללי, בית החזה שלהם מפותח יחסית לדורסי יום אחרים, בשל שרירי התעופה המאסיביים המעוגנים שם. במקורם העליון יש מעין בליטה דמוית שן המאפיינת אותם ומסייעת לשבירת מפרקת הטרף ונטרולו המיידי. ככל דורס, מאופיינים הבזים במקור מאונקל וחד, אך קטן בהתאמה לטריפת טרף קטן יחסית. מופעי צבע קיימים במינים מעטים כמו בז צוקים ובז צפון. לבז הנודד מבנה מורכב ומפותל של נחיריים הממוקמים בדונגית הצהובה שלו בהתאמה להגנה על הריאות בצלילות מהירות מאוד באוויר (הגנה לעיניים הגדולות והשקועות קמעה קיימת גם כן, כדוגמת מעין טיפות שמן המצויות בקולטני אור ברשתית העיניים).
מיון ושמות
משפחה זו כוללת שתי תת-משפחות: הבזים (Falconinae) ובזי היערות והקרקרות (Polyborinae) (על שיוך הקרקרות, Phalcoboenus יש חילוקי דעות עד היום). קיימים 38 מיני בזים בעולם (בישראל 11) השייכים לעשרה סוגים.
הבזיים הופיעו כנראה לפני כ-24 מיליון שנה על פי מחקרים, מאוחר הרבה יותר מהנציים (עד עתה התגלו תשעה מינים שנכחדו, רבים מהם מארגנטינה). על פי מחקר גנטי מתברר שהתכונות המשותפות עם משפחת הניציים הן רק מתוך תהליך קונברגנטי ("התכנסות תכונות" בשל אורח חיים דומה). בני הסוג Falco מהווים 60 אחוז מכל מיני הבזים בעולם.
לבז הנודד יש את מספר תת-מינים הגדול ביותר (19), השונים קצת בצבעם בהופעתם ותפוצתם.
פירוש השם המדעי הגזור מלטינית, הוא "חרמשי", מרמז לטפריו ומקורו המאונקלים מאוד. השם העברי סתום ומוזכר פעם אחת בתנ"ך (לא כשם של עוף בכלל) וייתכן והנץ המקראי הוא הבז, שהרי הוא בולט הרבה יותר מן הנץ.
תפוצה בעולם
הבזיים מצויים בכל היבשות, למעט אנטארקטיקה. רובם מצויים באזורים הטרופיים. מתוך 38 המינים – תשעה מינים הם אפריקאים, 12 מינים אירו- אסיאתיים, ארבעה מינים מזרח אסיאתיים, שבעה מינים אמריקאים, ארבעה מינים אוסטרליים ושני מינים אנדמיים לאי מאוריציוס ואיי סיישל.
תפוצה בישראל
בישראל קיימים 11 מינים (מתוך 12 המצויים באירואסיה) המהווים כשליש מסך המינים בעולם. שישה מינים מקננים אצלנו (לא כולל הבז הנודד שניסה כמה פעמים לקנן ללא הצלחה, אפילו בעיר תל אביב). בז ציידים (מהנדירים בעולם, המצוי בסכנת הכחדה בישראל) ובז גמדי חורפים בישראל (במיוחד במערב נגב), בז העצים (מצוי ביותר) והבז האדום (בסכנת הכחדה חמורה אצלנו) מקייצים אצלנו. בז הערב ובז החופים נודדים בלבד. במרחב המדברי מקננים הבז השחור, בז צוקים (בעשורים האחרונים מושב לכרמל כמקנן) והבז המדברי. בז חופים (מצוי בעיקר בחופי הים התיכון, לרבות מרוקו, תוניסיה וחופי האיים הקנרים), חורף בעיקר במדגסקר. נדידתו מעל אזורנו היא עד אמצע הקיץ (על פי ההערכה גסה חיים כיום כ-13,500 זוגות בעולם).
אזורי מחייה
המשפחה פעילה בכל אזורי המחייה, כולל אזור שלג ומדבר, אך בעיקר ביערות, בחופים, בנופי ואדיות סלעיים, בשדות בור ושדות חקלאיים, לצד אזורים לחים וכמובן באזורים עירוניים (בז נודד ובז מצוי בוחרים לעיתים לקנן בבניינים כבמצוקים). בזים מצויים ובזים אדומים בוחרים לקנן גם בתיבות קינון מלאכותיות במשכנות האדם.
מזון ושיטות ציד
הבזים הם טורפי בשר, ולרוב קיימת העדפה ברורה ועיקרית על פי המין. כך למשל הבז המצוי מעדיף בבירור נברנים, הבז האדום מעדיף בבירור חרקים, הבז המדברי מעדיף עופות מדבר, בז חופים מעדיף ציפורים נודדות, בז העצים מעדיף ציפורי שיר, ובז הציידים מעדיף סנאי אדמה וארנבים. הטרף העיקרי של בז הצפון הפעיל באזור הארקטי (שם הוא בצבע הסוואה לבן) הוא מיני שכווים (כמו הפטרמיגנים). קרקרה צהובת-צוואר מעדיפה לטרוף דבורים וצרעות, ואילו "הבז הצוחק" (Herpetotherescachinnans) מעדיף לצוד נחשים. יש לציין, שהבזים ככלל אינם ניזונים מנבלות (למעט מיני קרקרות מסוימים האוכלים נבלות וחוטפים בתעוזה גם אפרוחים של עופות ים מושבתיים).
הפעילות העיקרית של מרבית הבזים מתרחשת מוקדם בבוקר ולפני השקיעה, בהתאמה לשיא פעילות הטרף שלהם. הבז המצוי פעיל לאורך כל היום. לרוב הציד מתבצע מנקודת תצפית בולטת או מהאוויר, אם בצלילה אל הקרקע או לכידה באוויר. הבז הנודד מסתפק לעיתים בנגיעה קלה בטרף באוויר עם טפריו או בעצם חזהו תוך כדי צלילה מהירה ביותר, כדי שהטרף ינוטרל ויתרסק אל הקרקע. יש והטרף הניצוד מובא אל שולחן אכילה להמשך טיפול לפני ביצועו ואכילתו (נברנים ועכברי-בית נבלעים בשלמותם).
ישנם בזים המעדיפים לרפרף, לעיתים בשניים-שלושה שלבים, עד לצלילה לטרף מגובה נמוך יחסית, כדוגמת הבז המצוי, הבז האדום ובז הערב, אשר צדים במשותף בלהקה.
תעופה ונדידה
תעופת הבזים מרשימה ביותר במהירות הצלילה והגלישה, כשהמהירים והחזקים ביותר הם ללא ספק הבז הנודד, בז הצוקים ובז הציידים.
ישנם מינים יציבים שאינם בחזקת נודדים (כדוגמת הקרקרה, Caracara) אלא לכל היותר משוטטים, כדוגמת הבז המדברי ובז הצוקים אצלנו. הנדידה קיימת אצל מרבית בני המשפחה, ואולי המרשימה ביותר היא זו של הבז הנודד ביבשת אמריקה, המבצע נדידת "לולאה" מצפונה של היבשת ועד להונדורס או מקסיקו. באוכלוסיות מסוימות של הבז המצוי רק הזכרים נודדים, או כבמקרה של הבז השחור רק חלק מאוכלוסייתו בוחרת לנדוד. בזי ערב נודדים בלהקות גדולות יחסית, מאירופה עד דרום אפריקה.
רבייה
המינים במשפחה מונוגמיים, ובני הזוג "נשואים" לכל החיים (אלא אם כן אחד מבני הזוג מת או נפגע קשה). בבז האדום תועדה ביגמיה, אם כי היא כנראה נדירה. יתר על כן, תועדו מקרים של שיתוף שני זכרים בשמירה על קן אחד, תופעה אשר לא נדירה מאוד, לדוגמה אצל "בז גמדי אפריקאי" (Polihierax semitorquatus) ו"בז צווארון" (Microhierax caerulescens). הנקבה מטילה שתיים עד חמש ביצים (יותר ממרבית מיני הדורסים), לרוב אחת ליום. הדגירה מתחילה מהטלת הביצה הראשונה, הבקיעה סינכרונית והגוזלים בגודל דומה, ועל כן שלא כדוגמת מינים רבים בקבטצת הנציים, לא נצפתה אצל הבזים תופעת הקייניזם (מלחמת "קין והבל" בין הגוזלים).
הבזים ככלל אינם בונים קן, ולכל היותר מנצלים קינים של עופות אחרים (כמו קיני עורבים במקרה של בז העצים או קיני אורגים כבמקרה של בז גמדי אפריקאי). יש והם מנצלים סטרוקטורות מעשה אדם, לרבות תיבות קינון מלאכותיות, עציצים ואדניות בקרב הבז המצוי והבז האדום. בזים רבים מקננים על דרגשי מצוקים (בז נודד, בז חופים ובזים נוספים), ואתר הקינון נבחר על ידי הנקבה.
הקינים במרחק מינימלי של כמה מאות מטרים זה מזה, במקרים שהצפיפות גדולה יחסית, למעט במינים מושבתיים כדוגמת הבז האדום ובז הערב. הדגירה על הביצים נמשכת 35-28 ימים על ידי שני ההורים, אך הדגירה ברובה מבוצעת על ידי הנקבה במרבית המינים. גם הגוזלים מודגרים בחלק מהזמן בעדינות רבה במשך שבעה עד עשרה ימים. חודש-חודשיים לאחר הבקיעה הגוזלים פורחים מהקן לאחר תרגולי תעופה נמרצים, אך עדיין ההורים משגיחים עליהם ומאכילים אותם במשך שבועיים עד חודשיים, תלוי במין. ישנם מינים המקיימים שני מחזורי קינון, כמו הבז המצוי. הזכר צד ומביא את הטרף לנקבה שמאכילה את הגוזלים, וגם שומר מפני כל איום אפשרי. התקשורת בין בני הזוג באה לידי ביטוי בדרך כלל בהשמעת קולות ובצלילות ראווה (לבז המצוי קריאות מצלצלות מונוטוניות ורעשניות). הטריטוריאליות היא אגרסיבית במיוחד, אפילו כנגד עורבים, דורסים גדולים מהם ואף כלפי האדם בעונת הרבייה, אבל במינים לא מעטים, התוקפנות מצויה לאורך כל השנה. בעת תצפית בשדות צרעה, בסמוך לתיבת קינון של בזים, כובדתי בצלילות מפתיעות אל עבר ראשי במשך דקות ארוכות, עד שהבנתי כי הנקבה דוגרת בתיבה שבסמוך אליי.
שמירת טבע
הבזים נחשבים למועילים ביותר בעולם החי לאיזון האקולוגי ולאדם, בהיותם מדבירים ביולוגיים של מזיקים ובמיוחד של מכרסמים ופרוקי רגליים (חרקים, כמו חיפושיות ונחילי ארבה), אך גם של יוני בית, ציפורים פולשות ואפילו עורבים. הם מוגדרים במצב פגיע. מינים ספורים מצויים בסכנת הכחדה, כדוגמת בז הציידים ו"בז מאוריציוס" (Falco punctatus). הבז הנצפה ביותר בעולם הוא הבז המצוי, ומצבו טוב.
מינים רבים בסכנת הכחדה או במצב פגיע, ורגישותם להפרעות אדם היא גדולה במיוחד. הסכנות המשמעותיות המאיימות על מרבית המינים בעבר וכיום הן הרעלות של מכרסמים, חרקים ויונים ברעלים שלא מתפרקים (אורגנו-כלורידים), פגיעה ושינוי מקומות חיות (לרבות עיור מואץ וכריתת יערות), וכן ציד ואיסוף ביצים (גם למטרת בזייארות שלא נדירה מאוד עדיין במפרץ הפרסי).
כל הזכויות על התמונות שייכות לד"ר חיים מויאל
