ההמון הזועם בלב האימפריה הגדולה ביותר בעולם התאסף בחודש ינואר על גבעת הקפיטול מול בית המחוקקים. במחאה על העוול שנעשה למנהיגם הפופוליסט, הגיעו אלפי אנשים והחלו בהפגנה שבהדרגה החריפה. בשלב מסוים ההמון המשולב הבקיע דרך שרשרת השומרים הדקה ונכנס לבית הסנאט. או אז החל מסע הרס ובזיזה של הבניין רווי ההיסטוריה, בו המחוקקים הגדולים ביותר של האומה נשאו בעבר את נאומיהם. הסנטורים, שהביטו בפנים משתאות על המתרחש, ככל הנראה לא יכלו שלא לתהות: האם זה סופה של הרפובליקה? הרומית כמובן.
קשה להאמין, אבל 2,072 שנים (כמעט באותו היום) לפני ההסתערות על בית המחוקקים בוושינגטון שבארצות הברית, בניין סנאט אחר, גם הוא בגבעת הקפיטול, הפעם בעיר רומא שבאיטליה, הותקף על ידי המון זועם. אולם בניגוד למתקפה בארצות הברית, המפגינים ברומא העתיקה הצליחו לשרוף את הבניין עד אפר. כיצד העניינים הגיעו לכך?
השנה היא 53 לפנה"ס והרפובליקה הרומית בת מאות השנים, נמצאת בימיה האחרונים. גאיוס יוליוס קיסר, מושל בגאליה ועסוק בטבח סיטוני של האוכלוסייה. שותפו ל "טריומוויראט", (מעין שותפות פוליטית בין שלושת המנהיגים החזקים של רומא באותה תקופה שהלכה למעשה העניקה להם את השליטה על המדינה), מרקוס ליקיניוס קראסוס, איבד את ראשו זמן קצר קודם לכן במסגרת מסע מלחמה כושל במזרח. פומפיוס הגדול, הצלע השלישית של השותפות, מצוי ברומא, אולם עסוק בעיקר בתככים פוליטיים במטרה להביא לנפילת קיסר. בזמן זה חלה הידרדרות חמורה בניהול התקין של מוסדות המדינה כאשר אלימות ושוחד הופעלו בריש גלי בזמן הבחירות. בעיר רומא עצמה התרחשה "מלחמת כנופיות" אכזרית בין טיוטס אניוס מילו, המועמד לקונסולאט, התפקיד החשוב ביותר בהיררכיה הפוליטית הרומאית, לפובליוס קלודיוס פולכר, המועמד לפראיטורה, התפקיד השני בחשיבותו. (ראוי להתעכב קצת על האחרון שכן אפילו בתקופה של אישי ציבור מעניינים וססגוניים הוא היה אחד מיוצאי הדופן הבולטים ביותר).
קלודיוס היה בן לאחת המשפחות הפאטריקיות רמות היחס ביותר ברומא ששורשיה הגיעו עד ראשית הרפובליקה. יהיר, חכם, נהנתן, חסר מעצורים ועם בוז מופגן לכללי המשחק. קלודיוס לא היסס לעשות כל דבר כדי לטפס במעלה הפוליטיקה הרומית או סתם כדי לשעשע את עצמו. כך, בשעה ששירת תחת פיקודו של גיסו, הוא הסית את החיילים כנגדו, בהמשך ניהל רומן עם אשתו של קיסר, ביצע חילול קודש של ממש עת השתתף בתחפושת של אישה בפולחן "האלה הטובה" (שהיה סגור רק לנשים) וע"פ השמועות שכב עם אחותו שלו (ששמה, ע"פ מיטב המסורת הרומאית היה "קלאודיה"). העם הרומאי מצידו עקב אחר מעלליו בהשתאות / סלידה שניתן להשוות רק עם צפיה בפרק של משפחת קרדישיאן (תלוי עם איזה חלק מהעם דיברת). אולם מאחורי גישת "המגיע לי" שאפיינה את הבן היקיר של האצולה הרומאית, היה גם מוח פוליטי מחודד. כך, קלודיוס לא היסס לוותר על מעמדו הפטריקי ולהפוך ל "פלבאי" על מנת להיבחר למשרת הטריבון (שהיתה פתוחה רק לפלבאים) בשנת 58 לפנה"ס. במסגרת זו, יזם קלודיוס חקיקה פופוליסטית נרחבת שכללה חלוקת תבואה חינם לדלת העם ומתן תוקף חוקי לפעילות של collegia, איגודים מסוגים שונים, שהיו מקובלים בקרב פשוטי העם. שני חוקים אלה קנו לו פופולאריות רבה והוא הצליח לארגן את אנשי האיגודים, והשתמש בהם כדי להפחיד את יריביו ולהשתלט באופן פיסי על הפורום ואסיפות העם. קלודיוס אף יזם את הגלייתו של מרקוס טוליוס קיקרו, ככל הנראה, המחוקק "מספר אחד" ברפובליקה (ואף הגדיל לעשות כשדאג גם להריסת ביתו של קיקרו ולסיפוח הקרקע שעליו נבנה לביתו שלו). ככלל פעל קלודיוס למען חברי הטריומוויראט, אולם תהיה זאת טעות לראות בו עושה דברם. קלודיוס פעל למען קלודיוס. כך, כאשר הדבר התאים למטרותיו, לא היסס קלודיוס לתקוף את פומפיוס, להעליב אותו בפומבי ("מה שמו של המצביא החרמן"? שאג קלודיוס להמון בהתייחסו לאישתו הצעירה, מאוד, של פומפיוס), ולעשות שימוש בחברי האיגודים על מנת לגרום לפומפיוס להסתגר בביתו.
בשנת 52 לפנה"ס, הדברים הגיעו לכדי פיצוץ; הכנופיות של קלודיוס שלטו ברחובות העיר רומא, הקונסולים של שנת 53, שהיו אמורים להיכנס לתפקידם בתחילת ינואר, החלו בו רק ביולי. הם עצמם לא הצליחו לערוך את הבחירות של שנת 52. מילו, איש מחוספס ואכזרי, בעל בריתו של פומפיוס, אימץ את שיטות הבריונות של פולכר, והקים, בעידודו של פומפיוס שכבר נמאס לו לשבת בבית, כנופיות רחוב משלו, שנלחמו בכנופיותיו של קלודיוס. ביום ה – 18 לינואר בשנת 52 לפנה"ס, באחד מקרבות הרחוב בין תומכיו לכנופיותיו של מילו, נרצח קלודיוס וגופתו הושלכה עירומה ליד מקדשה של "האלה הטובה" שאת טקסיה חילל.
עבור המוני העם, שתשומת הלב של הפאטריקי רם הדרג הכתה אותם בסנוורים, העצב היה אמיתי (אכן, ברור שלקורא מודרני קשה להבין איך ההמון כה הושפע מבן עשירים מפונק שהפיץ הבטחות אנטי ממסדיות). עד מהרה החלו ההמונים להתקהל על גבעת הקפיטול. יום למחרת, התשעה עשרה לינואר בשנת 52 לפני הספירה (כמעט בדיוק 2,072 שנים לפני האירועים בארצות הברית), ההמון, המוסת על ידי אלמנתו של קלודיוס, פלש לבית הסנאט, בזז מסמכים, ניתץ פסלים, הניח את גופתו של גיבורם על רצפת הסנאט והצית לפיד. בית הסנאט, "הקוריה הוסטיליה", היה למדורת הלוויה של קלודיוס. הלהבות המשיכו להשתולל, לקול צהלת ההמון, ובעוד בית הסנאט קורס לאודים עשנים, התפשטה האש גם אל מבנה בית המשפט הקבוע הראשון ברומא. בסופו של דבר, מבנה הסנאט נבנה שוב (אפילו מספר פעמים), מפואר יותר, אולם סמכותו של הסנאט והיוקרה שלו עלו ברובם באש יחד עם המבנה הישן. כמעט שלוש שנים בדיוק לאחר מותו של קלודיוס ושריפת בית הסנאט, חצה קיסר את הרוביקון (ביום 10.1.49) וכך החלה מלחמת אזרחים שהובילה לסוף הרפובליקה (ככל הנראה חודש ינואר הוא לא חודש טוב לרפובליקה…).
חשוב להדגיש, שריפת בית הסנאט לא היוותה את "נקודת ההתחלה" של נפילת הרפובליקה. מדובר בתהליך שנמשך לכל הפחות כמאה שנים ויותר. השריפה אף לא היוותה את נקודת הסוף הרפובליקה, שהמשיכה לצלוע לאיטה עוד מספר שנים (כאמור, תאריך מקובל לסוף הרפובליקה הוא שנת 49 לפנה"ס. מועד פופולארי אחר הוא, שנת 44 לפנה"ס עם הירצחו של קיסר). אולם אין ספק כי שריפת בית הסנאט הוכיח את חולשתה של הרפובליקה ותרמה תרומה ממשית ל "נפילת הרפובליקה הרומאית".
