הומאופתיה היא גישה ברפואה אלטרנטיבית, שהגדיר לראשונה סמואל האנמן במאה ה-18. מטפלים הומיאופתיים מאמינים כי ניתן לטפל באדם חולה באמצעות חומר, שאם יינתן לאדם בריא, יגרום לסימפטומים דומים לאלה של המחלה, בתנאי שאותו חומר עבר דילול סדרתי (למשל, במים). הדילול הסדרתי כולל טלטול בין כל שלב בדילול, אשר מצד אחד מסלק כביכול את האפקט הרעיל של החומר, ומצד שני משאיר את תכונותיו 'המרפאות' בחומר המדלל.
במילים אחרות: אם אדם סובל מבחילה כשהוא נחשף למשהו (נאמר ריח רע, סחרחורת, הריון או מראה קשה), כל שעליו לעשות הוא למצוא חומר מעורר בחילה ולדלל אותו פי מאה, 30 פעמים (ולא לשכוח לטלטל!), והנה, יש לי תרופה נגד בחילה.
בסופו של תהליך הדילול, רוב הסיכויים הם שהחומר מכיל בתוכו מים בלבד (או אלכוהול), ללא שום חלקיק מהחומר המדולל. חסידי ההומיאופתיה מאמינים שהשיטה עובדת מכיוון שלמים יש 'זיכרון' לחומר המדולל (חתימה), מה שאומר שהם כנראה גם 'זוכרים' שפכים המוטלים לתוכם בשירותים, מבנה פנימי של מערכת עיכול ששתתה אותם, ו'חתימות' של חומרים כימיים המשמשים לתעשייה ולשטיפת כלי רכב. אולי טוב שאין למים יכולת לספר מה רואים כשהם זורמים במקלחת.
מעולם לא נמצאה ראייה לכך שהטיפול ההומיאופתי דומה בכל צורה שהיא לטיפול רפואי ויעילותו, כנראה היא אך ורק בבחינת אפקט פלצבו. כפי שכבר הוזכר במאמרים קודמים, פלצבו הוא טיפול דמה המשמש כביקורת לטיפול נבחן: בטיפול פלצבו נותנים לחולה חומר חסר פעילות באותו אופן בו ניתן הטיפול הנבחן, על מנת לבדוק את האפקטיביות הפיזיולוגית של הטיפול הנבחן ללא שום אפקט פסיכולוגי.
מקור: ויקיפדיה
ב-2010 הכריז אירגון הרופאים באנגליה כי הומאופתיה איננה עובדת. לפני כשנה הצטרפו גם ה-FDA מארה"ב ואירגון הרופאים באוטסטרליה להכרזה. בארה"ב אף נדרש לכתוב על "התרופה" ההומאופתית אזהרה מפורשת אם היא לא הוכחה כמועילה ע"י כלים מדעיים.
אם תרופה הומאופתית הייתה נבדקת ומוכחת מדעית, לא היה צורך לכנותה 'תרופה הומאופתית' וניתן היה להכניסה תחת הקטגוריה של תרופה. אך מכיוון שלא נבדקה, הוכחה, הביאה תוצאות כל שהן, היא בבחינת 'תרופה הומאופתית', כלומר חסרת כל אפקטיביות הרלוונטית לטיפול לשמו היא נלקחת. במובן הזה, הומאופתיה אינה מדע, אינה מוכחת כאפקטיבית ואף עלולה לסכם חולים אשר עושים בה שימוש אלטרנטיבי לרפואה קונבנציונאלית.
