"מרוץ נגד השעון", "ההזדמנות האחרונה", "עד שנת 2070…". סיסמאות רבות נזרקו לאוויר בפסגת גלזגו שהתפזרה אתמול, 2.11.21. ספק אם אחוז מהדברים שנאמרו, מההבטחות והיעדים שהוצבו, יצאו אל הפועל. ניכר היה כי על אף המאמצים הרבים של מנהיגי העולם להראות חזית אחידה במאבק בהתחממות הגלובאלית, הדבר האחרון שעניין את משתתפי הועידה הוא נושא האקלים. נושאי השיחות בין המנהיגים נעו סביב סוגיית הקורונה והורדת ההגבלות, המשברים הכלכליים ויחסי הגומלין בין המדינות, ההתחמשות האיראנית והמזרח התיכון כמו גם סוגיות פוליטיות וגיאופוליטיות של הגירה, פליטים וגבולות. המחלוקות הן רבות והבעיות הן מיידיות ומוחשיות – "מה לנו, מנהיגי העכשיו עם צמצום הפליטות בעוד 30 שנה"?
על כך יש להוסיף כי בלטו בהיעדרם נציגי כמה מהמעצמות המזהמות בעולם. מנהיג סין, שי, נעדר מהפסגה וכמוהו גם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. האיום האקלימי מהם והלאה. סין אף הודיעה לאחרונה שתגדיל את השימוש בפחם לייצור אנרגיה בשם המחסור ההולך וגדל במדינה. צמצום פליטת המזהמים נראה שולי אל מול משבר האנרגיה העולמי המתרגש עלינו, כך שרוב ההצהרות שנזרקו לאוויר הן הבטחות נבובות, והסבירות שמשהו אכן ייעשה בנדון היא קטנה. פסגת גלזגו מסמלת יותר מכל את הניתוק של ההנהגה העולמית מהמוסר, מהמדע והקידמה, מהקונספט של צדק סביבתי ומההבנה העמוקה שהמחיר שאנו עתידים לשלם על האדישות שלנו, גבוה לאין שיעור מהעיסוק ביום יום, בהווה – כפי שלימדו אותנו האסונות הרבים שהתרחשו ב-2021.
הפסגה היא לא יותר ממס שפתיים ששולם אל מול הלחץ הגובר העולה מהשטח. מס אותו נשלם כולנו, תושבי העולם, בשנים הקרובות. מס שאותו רבים מאיתנו משלמים כבר כעת.
