"ברוכים תהיו. טוב לי למות עכשיו. הלוואי עשינו זאת קודם".
הרב אליעזר מייזל גטו וורשה אפריל 1943
ב –19 באפריל, ערב חג פסח, בשעה 06:00, הייתה צביה לובטקין, מראשי המחתרת היהודית בפולין וממקימי הארגון היהודי הלוחם, בעמדה הראשונה שנתקלה בחיילי הוואפן-הס.ס. ברחוב נלווקי 33 בגטו וורשה. צביה, יחד עם כ-20 לוחמים בפיקודו של זכריה ארטשטיין, עמדו, בעת כניסת הגייסות הגרמניים לביצוע הגירוש הסופי של יהודי הגטו, כחומה בצורה. מעטים, עם נשק דל, אל מול מכונת המלחמה הנאצית שצעדה אל תוך הגטו בשירה – היו אלה היריות הראשונות של המרד.
כך העידה צבייה במהלך משפט אייכמן:
"ראיתי את אלפי הגרמנים שהקיפו את הגטו עם מכונות ירייה, עם תותחים, והתחילו להיכנס לגטו, אלפים על נשקם, כאילו לחזית הרוסית הם הולכים. ומולם עומדים אנחנו, עשרים וכמה בחורים ובחורות צעירים. ומה היה נשקנו? לכל אחד אקדח, לכל אחד רימון, לכל הקבוצה שני רובים, נוסף לזה פצצות מתוצרת בית, פרימיטיביות, שצריך היה להדליק את הפתיל בגפרור, ובקבוק מולוטוב. מוזר היה לראות את עשרים וכמה הבחורים והבחורות היהודיים עומדים מול האויב החמוש העצום הזה שמחים ועליזים".… " זרקנו את הפצצות והרימונים וראינו דם גרמני ניגר ברחובותיה של ורשה, אחרי שהרבה דם ודמעות של יהודים ניגרו ברחובותיה של וורשה. היתה בנו שמחה גדולה, ולא היה חשוב מה יהיה מחר".
מרד גטו ורשה היה מבצע הלחימה הגדול ביותר של יהודי אירופה בתקופת השואה. הוא נמשך יותר מכל מרד אחר בגטאות. היה מתוכנן לפרטיו ולקחו בו חלק כל תנועות הנוער בגטו: "דרור," "עקיבא" ,"השומר הצעיר," "הבונד", "בית"ר" והארגון הרביזיוניסטי. למרות חילוקי הדעות וההבדלים האידאולוגיים בין הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בפיקוד מרדכי אנילביץ, שכלל צעירים שהשתייכו למגוון תנועות שמאל, ובין הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) בפיקוד פאוול פרנקל, שהוקם על יד התנועה הרוויזיוניסטית, הם שיתפו פעולה במהלך המרד.
היקף ההכנות למרד והתשתית היסודית שבנו המורדים בחודשים שקדמו למרד היו יוצאי דופן בהיקפן, וכללו יצירת והברחת נשק אל תוך הגטו, בניית בונקרים, אימון קבוצות לוחמות בלוחמה עירונית, חלוקת הגטו לרבעים ולאזורי לוחמה, כאשר לכל אזור התמנו מפקד ולוחמים. מאות מקומות מסתור תת-קרקעיים הוכנו במשך חודשים. כניסותיהם הוסוו ובתוכם אגרו מלאי מזון לזמן ממושך וציוד ורפואי. חלקם אף חוברו למקורות מים וחשמל. למעשה, החלק המרכזי בגטו ורשה הפך, בשלביו האחרונים, לעיר תת-קרקעית שקלטה רבבות יהודים.
מטרת הגרמנים הייתה לחסל את הגטו ע"י ביצוע "אקציה" אחרונה למחנה ההשמדה טרבלינקה. 60,000 יהודים נותרו בגטו באפריל 1943. כשנכנסו הגרמנים לגטו הם מצאו גטו שומם. כל תושבי הגטו ירדו לבונקרים, לתעלות הביוב ולמקומות המסתור, והפגינו התנגדות פסיבית נחרצת. הלוחמים והלוחמות, כ-800 במספר, היו מוכנים כולם בעמדות קרב. הגרמנים מצאו עיר רפאים.
בשלושת הימים הראשונים למרד הצליחו המורדים להפתיע את הגרמנים ולהסב להם אבדות כבדות. הגרמנים הופתעו מעוצמת האש שנחתה עליהם מגגות הבתים ומרשת המנהרות והבונקרים. מה שאילץ אותם לסגת מהגטו ולחזור בכוחות מתוגברים. במהלך שלושת ימי הלחימה הראשונים הצליחו הלוחמים להניף דגל מגן דוד כחול לבן מעל אחד הגגות.
כך דיווח מפקד הפעולה הגרמנית, אלוף משנה ד"ר פון זאמרן, בבהלה למפקדו, גנרל הס.ס. יורגן שטרופ, לאחר יום הקרב הראשון בגטו: "חיילים גרמנים בגטו הבוער. בגטו הכל אבוד, אנחנו לא קיימים בגטו, איננו יכולים לחדור לתוך הגטו, יש לנו הרוגים ופצועים".
לאחר הודעה זו גנרל יורגן שטרופ החליף את פון זאמרן בפיקוד על הכוחות הגרמניים בגטו. הדיווחים על הקרבות הקשים בגטו אף הובילו להתערבותו של הימלר, ראש ה- ס.ס., ששוחח בשיחת טלפון בהולה עם שטרופ ופקד לסיים את המרד במהירות. הימלר צרח בטלפון: "שטרופ, אתה חייב להוריד את שני הדגלים האלו, בכל מחיר!" המבוכה בצד הגרמני הייתה רבה, במיוחד לאור העבודה שיום ההולדת של היטלר חל ב20 באפריל.
כך תיארה צביה על ימי הלחימה הראשונים:
"הם נסוגו בפחד עצום. ראינו את הקצין מדרבן חיילים לצאת לקרב, לאסוף פצועים והם לא זזו… אנחנו אספנו את הנשק שלהם. כך קרה שאנחנו המעטים, עם הנשק הדל, גירשנו את הגרמנים מהגטו. מובן שהם חזרו. לא חסרו להם נשק, תחמושת, לחם, מים – כל הדברים שחסרו לנו. הם חזרו ביתר כוח, בתותחים, בטנקים, ואנחנו תקפנו בבקבוקי מולוטוב והעלינו טנק באש".
גנרל שטרופ הוביל לשינוי בטקטיקת הלחימה. מהיום הרביעי למרד החלו הגרמנים לשרוף את הגטו בית אחר בית. בנוסף, החדירו הגרמנים גז אל תוך הבונקרים והמנהרות. כך תיאר מארק אדלמן, ממנהיגי המרד, את הקושי להתמודד עם השינוי הטקטי בדיכוי המרד:
"הובסנו על ידי הלהבות, לא על ידי הגרמנים. ים הלהבות הציף את הבתים והחצרות. לא היה אוויר לנשימה, רק עשן שחור ומחניק וחום בוער שקרן מהקירות האדומים מחום וממדרגות האבן הלוהטות".
כל תכנון המרד, באמצעות שהייה בבונקרים ולחימה מתוכם, הפך להיות לא-יעיל, אך המרד היה רחוק מלהסתיים. גם המורדים שינו את טקטיקת הלחימה – מעבר למתקפות של חוליות חמושות ניידות על עמדות הגרמנים, בעיקר בגיחות לילה, חלקם לבושים במדים של גרמנים. התנועה מרחוב לרחוב התבצעה ברובה תחת אדמה באמצעות מעבר מבונקר לבונקר, כשתושבי הגטו מסייעים לכוחות הלוחמים. בעניין זה העידה צבייה :
"בליל הפסח השני נכנסתי לבונקר שהיה בו הרב מייזל. הוא הפסיק את הסדר השני, שם ידיו על ראשי ואמר: 'ברוכים תהיו. טוב לי למות עכשיו. הלוואי עשינו זאת קודם'".
גם גנרל יורגן שטרופ התפעל מאומץ-לבם של הנשים הלוחמות במרד:
"אני חושב שהן לא היו אנושיות. שקטות, כמו נערות בקרקס. לעתים קרובות ירו מאקדחים בשתי ידים. נחושות בקרב עד הסוף. מסוכנות במגע מקרוב. נערה-חלוצה נראית כבת-יענה. לגמרי אדישה. לפתע, כשמתקרבים אליה צעדים מספר, היא שולפת רימון מקפלי השמלה, הולמת באנשי ס"ס, מקללת אותם עד דור עשירי – ממש סמרו השערות. היו לנו אבדות רבות בפגישות כאלה והוריתי שלא לקחת אותן עוד בשבי, לא להתקרב אליהן, ולהפילן מרחוק במכונת-ירייה".
המתקפות של הלוחמים היהודים המשיכו ללא הפסק במהלך שבועות ארוכים. באזור בתי החרושת למברשות, קבוצת לוחמים בפיקודו של מארק אדלמן, הצליחו למלכד את רחבת הכניסה למתחם, ועם כניסת הגרמנים התרחש פיצוץ אדיר שהוביל לנפגעים רבים בצד בגרמני. התמשכות המרד החלה להדאיג בכירים נאצים. ב- 1 במאי רשם יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, מהמקורבים ביותר להיטלר ביומנו:
"קרבות כבדים ביותר בוורשה בין המשטרה וחלק מהצבא שלנו, לבין היהודים המורדים".
גנרל שטרופ נאלץ להסביר לממונים עליו, מדוע דיכוי המרד מתעכב:
"העקשנות של הבנדיטים היהודים, המגלים כושר התנגדות גבוה… במקרים רבים פרצנו למחבואים שמהם לא יצאו אנשים מראשית הקרבות… במקרים רבים לא היה להם אפילו הכוח לצאת מהמחבוא. הם נלחמים עד הכדור האחרון… אחדים מופיעים ברחובות במדים גרמניים… אנו פועלים במלוא כוחותינו ויכולתנו, יומם ולילה".
ב־ 8 במאי 1943 חוסל הבונקר המרכזי שבו שהה מרדכי אנילביץ', מפקד המרד, ברחוב מילא 18. גנרל שטרופ היה בטוח כי המרי המאורגן ייפסק, אך ההתנגדות המשיכה שבוע נוסף. ב- 16 במאי דיווח גנרל שטרופ כי סיים את המבצע הגדול בפיצוץ בית-הכנסת הגדול שברחוב טלומצקה. כך דיווח שטרופ:
"אין עוד רובע יהודי בוורשה. המבצע הגדול נסתיים".
למרות הדיווח של שטרופ על סיום המרד וחיסולו באופן סופי, הקרבות בגטו החרב לא תמו. ב- 22 במאי, כשבוע לאחר ששטרופ הודיע על חיסלו הרשמי של המרד, כתב גבלס:
"קרב גטו ורשה נמשך. היהודים עדיין מתנגדים".
חודשים ארוכים אחרי מועד סיומו הרשמי של המרד, המשיכו קבוצות לחומים בודדות, שהסתתרו בבונקרים החרבים, לפגוע בגרמנים. מספר קבוצות לוחמים הצליחו במהלך המרד לברוח באמצעות רשת תעלות הביוב לצד הארי, ומשם יצאו לכיוון היערות והצטרפו לפרטיזנים הלוחמים.
ב- 23 באפריל 1943, בעיצומו של המרד, שלח מרדכי אנילביץ מכתב לסגנו יצחק צוקרמן ששהה באותו עת בדירת מסתור מחוץ לגטו. בסוף דבריו כתב מרדכי:
"היה שלום, יקירי. אולי עוד נתראה. העיקר: חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכל גדולתה ותפארתה".
