החודש, לפני 151 שנים נולדה ליד העיר ברסלאו הכימאית קלרה אימרווהר-הבר. משפחתה הייתה יהודית, אמידה ומשכילה, ואביה היה כימאי. היא, אחיה ואחיותיה זכו להשכלה משובחת, אך בעוד שהאח המשיך ללימודים אקדמיים, הבנות היו אמורות להינשא ולהתמסר למשפחתן. קלרה הסקרנית והדעתנית, לא השלימה עם אפליה זו והתעקשה להמשיך ללמוד. היא עברה עם אביה לעיר ברסלאו והחלה ללמוד בסמינר למורים. באחד הימים פגשה במדען יהודי צעיר ומבטיח בשם פריץ האבר. בין השניים החל להירקם קשר רומנטי שנקטע באיבו כי קלרה הייתה נחושה להמשיך ללימודים אקדמיים. הבעיה הייתה שנשים עדיין לא יכלו להתקבל ללימודים מן המניין, ורק לאחר מאבק מתיש היא זכתה להתקבל לאוניברסיטת ברסלאו. כעבור שנים ספורות אף קיבלה בהצטיינות תואר דוקטור בכימיה פיזיקלית. כך הייתה לאישה הראשונה באוניברסיטה זו שזכתה לתואר דוקטור ולאישה הראשונה בגרמניה כולה שקיבלה דוקטורט בכימיה.
לאחר סיום לימודיה היא פגשה שוב בפריץ האבר, שבינתיים התקדם למשרת חוקר ומרצה באוניברסיטת קארלסרוהה, ואף המיר את דתו לנצרות, מתוך רצון לקידום מהיר יותר. הפעם קלרה בת ה-31 ניאותה להינשא לו ובהשפעתו אף היא המירה את דתה. כעבור שנה נולד בנם יחידם – הרמן. הבעיה הייתה שכאם ורעיה לא יכלה קלרה להמשיך במחקר שכה היה יקר ללבה ולפתח קריירה אקדמית. היא שקעה אט אט בדיכאון, בעוד בעלה מפתח קריירה מזהירה, כשאשתו תומכת בו ואף מסייעת לו במחקריו. ב-1906 החל פריץ, יחד עם עמיתו קרל בוש, במחקר מהפכני, וב-1909 מאמציהם נשאו פרי והם הצליחו לייצר אמוניה באמצעות קיבוע חנקן מן האוויר. האמוניה חשובה במיוחד ליצירת דשנים לחקלאות וקשה להפריז בחשיבותה של תגלית זו אשר בזכותה ניתן לספק די מזון לכל תושבי כדור הארץ. בזכות האמוניה, או אולי בגללה, עלה מספר בני האדם על פני כדור הארץ, משני מיליארד בקירוב ערב מלחמת העולם הראשונה לכמעט שמונה מיליארד בימינו. כך הפך פריץ הבר לאחד המדענים הידועים והנערצים בעולם. קלרה הייתה גאה בו. עבור פריץ, היהודי במוצאו, היה זה גם אמצעי להוכיח את נאמנותו ותרומתו לגרמניה, שכן באותה תקופה התעורר חשש שבתקופת מלחמה תושם גרמניה במצור ימי שימנע יבוא מזון ויגרום לתבוסתה. בנוסף, שימשה האמוניה גם לייצור חומרי נפץ. יתכן שהתגלית העניקה ביטחון למדינאים הגרמניים, ובראשם הקיסר, להעז ולצאת למלחמת העולם הראשונה.
מיד עם פרוץ המלחמה התייצב פריץ הבר במשרד המלחמה בחליפת מדים מצחיקה שתפר לעצמו והציע את שרותיו למען המאמץ המלחמתי. הוא מונה לראש המדור הצבאי לכימיה והחל לפתח נשק כימי, ובעיקר גז כלור, ואחר כך גם גז חרדל, למרות שגרמניה הייתה חתומה על אמנת האג שאסרה שימוש בחומר לחימה כימי. כאשר יום אחד נכנסה קלרה למעבדות היא הזדעזעה לראות שבעלה עורך ניסיונות בנשק כימי על בעלי חיים הנתונים בכלובים. חרדתה ורתיעתה גברו כאשר אחד מידידיה מת בייסורים בהתפוצצות במהלך אחד מהניסויים. קלרה, שהייתה לא רק פמיניסטית אלא גם פציפיסטית, הפצירה בבעלה לחדול ממעשיו, אך הוא ביטל את דבריה וטען שלא רק שמעשיו אינם אכזריים אלא אף הומניים, כי הנשק הכימי יאפשר לגרמניה ניצחון מהיר יותר. כך ייחסכו חיי אדם משני צדי המתרס, מה גם שמוות מגזים הוא מהיר יותר ולכן חוסך סבל מיותר.
באפריל 1915, היה הנשק הכימי מוכן, והבר יצא נלהב אל החזית המערבית כדי לנצח על הפעלת הנשק החדש. גם כאשר הסתבר שהנשק גרם למוות בעינויים קשים לאלפי חיילים צרפתים, הוא חזר לביתו גאה וערך מסיבת ניצחון. באותו ערב פרץ ריב קשה בינו לבין קלרה. הידיעה שהיא נשואה לאדם הגורם למוות כה אכזרי לרבבות בני אדם, הייתה לה קשה מנשוא, ובאישון לילה היא נכנסה בגנבה לחדרו נטלה את אקדחו וירתה בעצמה. האב ובנו התעוררו בבהלה אך קלרה כבר גססה ונפטרה בזרועות בנם בן ה-13. ככל הנראה קלרה סברה שהתאבדותה תשפיע על פריץ לחדול ממעשיו הנלוזים, אבל למחרת, נטש האב את בנו ונסע אל החזית המזרחית כדי לפקח על לוחמת הגזים נגד הצבא הרוסי. אין פלא אפוא שהבן התאבד כעבור שלושים שנה.
בסופו של דבר, שתי המצאותיו של הבר, האמוניה לצורכי הדישון והנשק הכימי, אכן אפשרו לגרמניה להחזיק זמן רב יותר במלחמה, אך לא הביאו לניצחון המיוחל. בעצם, לולא תגליותיו, גרמניה הייתה מובסת כעבור שנה, ומספר האבדות בכל הצדדים היה מועט יותר. פריץ היה מדוכא מהתבוסה ומכך שתגליותיו לא סייעו לגרמניה- מולדתו האהובה. ולא רק זאת אלא שהמנצחים הכריזו עליו כפושע מלחמה והוא נאלץ להימלט לשוויץ. לשמחתו, כעבור כמה חודשים בוטלה בקשת ההסגרה, ולמרות מחאות, הוא אף זכה ב-1919 בפרס נובל לכימיה על המצאתו בייצור האמוניה.
ברפובליקת ויימאר הדמוקרטית המשיך הבר בפעילותו המדעית. הוא פיתח חומרי הדברה נגד מזיקים לחקלאות ופיתח את הציקלון בי המבוסס על ציאניד. כך יצא שגם המצאתו השלישית נוצלה כעבור כמה שנים באושוויץ למעשים אכזריים מנשוא (הגז שימש להשמדה במחנות המוות), אם כי הבר לא "זכה" להיווכח בכך. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הוא נדרש לפטר את כל עובדיו היהודים (הוא עדיין לא פוטר), אך סירב. הוא התפטר מתפקידו ונטש את גרמניה. את רכושו הרב לא הצליח לחלץ מגרמניה ולכן היה זקוק לעבודה. מוסדות מדעיים רבים ברחבי העולם סרבו להעסיקו עקב עברו כפושע מלחמה. רק פרופסור חיים וייצמן שהקים אז מכון מדעי קטן בעיר רחובות בארץ-ישראל הציע לו משרה. למרות שהייתה זו פחיתות כבוד, הבר נעתר ואף כתב לוייצמן משהו מעין זה: "הייתי אדם גדול אך אתה תיזכר יותר ממני כי הנך בונה בית לעמינו". ואולם הבר לא מעולם הגיע לארץ. ב-1934, בדרכו מבריטניה לישראל, עבר בבזל, ושם נפטר בפתאומיות.
על שמו של פריץ הבר קיימים מכוני מחקר רבים ברחבי העולם, ועל שמה של קלרה נקרא הפרס למניעת נשק גרעיני. בסדרה "גאון" -העונה הראשונה על אלברט איינשטיין עוסקת גם בפרשייה זו, ועל קלרה הופק ב-2014 סרט קולנוע גרמני.
